בימים בהם נכתב טור זה אנחנו במהלכה של עסקה להחזרת חטופות וחטופים. איני יודע אם העסקה תעלה יפה עד תומה, ואם יוחזרו כל 98 החיים והמתים שנמצאים במנהרות חמאס. אבל גם אם כן, ואני מייחל לכך בכל מאודי, שום דבר אינו סגור.

אתחיל באזכור הכישלונות הידועים של מלחמת "חרבות ברזל". נכשלנו כישלון צורב ב"מיטוט חמאס". בימים אלה נמסר לנו בתקשורת שהארגון הצליח לגייס לשורותיו מחדש – חלק גדול ממספר הנפגעים שספג מאז השבעה באוקטובר.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.

האמת היא שגורל המדינה מוחזק בידי השבויים ה"אמיתיים" – אלו השבויים כבר עשרות שנים ברטוריקה של עצמם.

הרמטכ"ל, משוחרר משבי דומה, קיבל על עצמו את האחריות למחדל שבעה באוקטובר והתפטר. האם הצהרת בנימין נתניהו כי בסיום המלחמה "כולם יצטרכו לתת תשובות , גם אני" – תקבל עכשיו משמעות מעשית? האם הרטוריקה תהפוך למעשה במציאות של קבלת אחריות ומימושה?
אל תעצרו את נשימתכם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.