המערכה בין ישראל לאיראן ניטשת כבר עשורים, בעצימות מישתנה. היא התקרבה לשיא בשנים 2011-2012, שבהן לפי פרסומים זרים יותר או פחות צעדה ממשלת נתניהו לקראת החלטה על פתיחת מלחמה כוללת עם איראן, או בעגה השגויה והמנרמלת-במכוון שהושרשה ע"י נתניהו ותומכיו – "תקיפה באיראן", על משקל "תקיפה בעזה".

כאילו אין משמעותה של החלטה שכזו יציאה למלחמה יזומה וכוללת בין שתיים משלוש המעצמות האזוריות החזקות ביותר במזרח התיכון (טורקיה היא השלישית), מלחמה שעל פי מרבית התרחישים הסבירים עלולה להימשך חודשים ארוכים עד שנים, לגרום לתבערה אזורית ובינלאומית בממדים הסטוריים, ולהסתיים בהאצת המירוץ האיראני לפצצה.

מלחמה כוללת של ישראל נגד איראן, על פי מרבית התרחישים הסבירים, עלולה להימשך חודשים ארוכים עד שנים, לגרום לתבערה אזורית ובינלאומית בממדים הסטוריים, ולהסתיים בהאצת המירוץ האיראני לפצצה

למרבה המזל, ולפי דיווחי תקשורת זרים גם בזכות התערבות תקיפה של ארה"ב, נמנעה ישראל מהחלטה זו. במקומה, בוצעו ומבוצעות פעולות רבות, רק חלקן גלויות, שמטרתן מניעת הגעתה של איראן לפצצה גרעינית, והדיפת מאמצי ההגמוניה האזורית שהיא מובילה בעירק, בסוריה, בלבנון, בתימן, בסודן ובמדינות נוספות. המערכה הזו מנוהלת באמצעים צבאיים, מדיניים, כלכליים, משפטיים, תודעתיים, וגם – במרחבי הסייבר.

המקרה הידוע הראשון של תקיפת-סייבר המיוחסת לישראל הוא כמובן מבצע "משחקים אולימפיים" (2012), שלפי המדווח היה מבצע אמריקני-ישראלי משותף, בקנה מידה עצום, שהיה פריצת-דרך בתולדות המלחמה בכלל, ולוחמת הסייבר בפרט.

הוא התבסס על חדירה מודיעינית עמוקה למתקן ההעשרה בפורדו, ליד העיר קום בצפון איראן, וחבלה מתוחכמת בצינטרפוגות שהותקנו בו, עמוק במעבה האדמה, ע"י וירוס-מחשבים ייעודי שבייצורו הושקעו עשרות אלפי שעות-אדם. הוירוס הוחדר למערכות שלא היו מחוברות כלל לרשת האינטרנט או לרשת חיצונית, מה שהגדיל מאוד את הקושי בחדירה.

בשנים שחלפו מאז התוודע העולם ליותר ויותר פעולות סייבר מלחמתיות, כאלה המבוצעות ע"י מדינות ולא ע"י האקרים עצמאיים, מסוגים שונים. ביניהן המתקפה הרוסית על מערכת הבחירות האמריקנית, שכללה לפי ידיעות שונות גם חדירת-סייבר ל'מכונות הצבעה'.

דו"ח חריף של מינהל המודיעין האמריקני תיאר את עומק חדירת-הסייבר הרוסית למתקני תשתית אמריקנית. אמלק: כמעט בתוך כל מתקן תשתית אמריקני יושבת 'תולעת סייבר' רוסית, ולארה"ב רק יכולת מוגבלת לזהות ולנטרל את האיום. גם צפון קוריאה הוכיחה יכולת סייבר מרשימה כשגנבה את מאגר סרטי חברת 'סוני', והאקרים של צבא סין גנבו עפ"י הממשל האמריקני קניין רוחני ממשלתי, מסחרי ומודיעיני במליארדים רבים של דולרים.

המקרה הידוע ה-1 של תקיפת-סייבר המיוחסת לישראל הוא "משחקים אולימפיים" (2012), שהתבסס על חדירה מודיעינית למתקן ההעשרה בפורדו וחבלה מתוחכמת בצנטרפוגות שלו, עמוק במעבה האדמה, ע"י וירוס-מחשבים ייעודי

בין ארה"ב לאיראן מתנהלת מערכה במימד הסייבר מאז 2006, והיא הולכת ומתפתחת. ארה"ב הפעילה את נשק הסייבר מול איראן לפני כשנה, כתחליף לתקיפה צבאית קונבנציונלית וכתגמול על הפלת המל"ט האמריקני ע"י האיראנים. הותקפו מטרות צבאיות מובהקות – מערכי שליטה ובקרה על משגרי טילים. בחודש שעבר דווח על נסיון חדירה איראני למחשבי יצרנית התרופות "גלעד", המפתחת תרופה לקורונה.

מדיניות הסייבר הישראלית חוסה תחת מעטה כבד של חשאיות, וישראל – כמו מדינות אחרות – לא הודתה רשמית בביצוע תקיפות סייבר כנגד איראן או יריבים אחרים. הפרסום ב"וושינגטון פוסט" היום, המייחס לישראל תקיפה במתקן חדש בנמל בנדר-עבאס, עשוי לבטא שינוי מדיניות. הן באשר למושא התקיפה והן באשר למדיניות הפרסום.

התקיפה בוצעה כנגד מסוף מיכליות אזרחי, וככל הידוע היא הראשונה מסוגה כנגד מתקן לא-צבאי. גם התדרוך שנמסר לוושינגטון פוסט מספר ימים לאחר התקיפה הוא חריג. הגם שהמתדרך לא מזוהה כישראלי אלא כ"גורם הקשור לשירות מודיעין זר", הוא הציג צילומי לוויין של ה'פקק' שנוצר בכניסה לנמל, הסביר מה בדיוק הותקף, וטען שמדובר בתגובה למתקפת-סייבר איראנית על מתקני תשתיות מים בישראל, שכללה על פי הדיווח גם נסיון לשלוט על החדרת כלור וכימיקלים אחרים למי השתייה, על פניו איום חריג ומסוכן במיוחד. נסיון התקיפה האיראני נחשף וסוכל.

כלומר, איראן ניסתה לראשונה לתקוף מתקן תשתית ישראלי אזרחי, ונכשלה. ישראל הגיבה בתקיפת מתקן תשתית איראני אזרחי, והצליחה. המתדרך האלמוני הגדיר אמנם את המהלך הישראלי כ"עין תחת עין", אבל בפועל נראה כי ישראל הגיבה בעוצמה רבה יותר, על פי הדוקטרינה המוכרת – מתחום הלחימה הקונבנציונלי – של "תגובה לא פרופורציונלית".

מדיניות הסייבר הישראלית חוסה תחת מעטה חשאיות כבד. הפרסום ב"וושינגטון פוסט" היום, המייחס לישראל תקיפה במתקן בנמל בנדר-עבאס, עשוי לבטא שינוי מדיניות באשר למושא התקיפה ולמדיניות הפרסום

ברור כי בשלב זה רב הנסתר על הגלוי, ועם זאת נראה שיש לשאול מספר שאלות על מהלך הדברים:

1

ראשית, העיתוי. לפי דיווחים שונים הקבינט שאישר את הפעולה התכנס בשלהי כהונת ממשלת המעבר, כשמישרות שרי הבטחון והחוץ מאויישות ע"י שרים שידוע כי זמנם קצוב בימים.

האם לא היה נכון לדחות החלטה משמעותית מעין זו עד לאחר כינונה של ממשלה נבחרת, שזכתה לאמון העם, עם קבינט שמאוייש בשר בטחון ובשר חוץ שכיהנו כרמטכ"לים? האם היתה הצדקה מבצעית לעיתוי הפעולה, או שמא הצדקה פוליטית-פרסונלית?

2

שנית, עצם ההחלטה על תקיפת מתקן תשתית אזרחי, הגם שמדובר במדינת אויב מובהקת, היא חציית קו משמעותית שיש לדון לעומק במשמעויותיה. אמנם, על פי הידוע איראן היא זו ששברה את הטאבו ראשונה, ותקפה מתקן תשתית ישראלי אזרחי. אולם, התקיפה סוכלה.

האם לא עדיף היה להציג את הראיות לתקיפה בפורומים בינלאומיים שונים, ולהגביר את הלחץ על איראן כמדינה סוררת  – Rogue State – ופורעת חוק בינלאומי? באוקטובר עומד לפקוע תוקפו של אמברגו הנשק שהטילה מועצת הבטחון על איראן, וארה"ב וישראל מנסות להאריכו. האם הצגת עדות שכזו לא היתה עשויה לסייע במאמץ?

הקבינט שאישר את הפעולה התכנס בשלהי כהונת ממשלת המעבר, כשמישרות שרי הבטחון והחוץ מאויישות ע"י שרים שזמנם קצוב בימים. האם לא היה נכון לדחות החלטה משמעותית זו עד לאחר כינון ממשלה נבחרת?

3

שלישית, האם נותחו ונשקלו כל המשמעויות של החלטה דרמטית זו? למשל, העובדה שבכך נותנת ישראל הלכה למעשה לגיטימציה לתקיפות-סייבר של יעדים אזרחיים? המשמעות המדינית-אסטרטגית של ההחלטה היא שישראל 'מיישרת קו' עם הגרועות שבמדינות, ולא עם הדמוקרטיות המתקדמות.

לפחות חלקן נאבקות על יצירת נורמות בינלאומיות המגבילות שימוש באמצעי לחימה בלתי קונבנציונלים מכל סוג, כולל כלי סייבר, ובפרט כנגד מטרות אזרחיות. בנכונותה לאמץ את הרף החדש שהציבו אויביה, ישראל חושפת את עצמה בעקיפין עוד יותר למתקפות שכאלה, במקום לנסות להותירן "מחוץ למשחק".

*  *  *

המערכה בין ישראל לאיראן צפויה להימשך בשנים הקרובות, בכל המימדים. ממשלת נתניהו-גנץ לא צפויה לשנות מדיניות בנושא האיראני, וספק רב אם תבצע הערכת מצב מעמיקה ומחודשת, כפי שהיה מצופה מכל ממשלה חדשה.

גנץ ואשכנזי כרמטכ"לים היו שותפים בכירים למדיניות ממשלות נתניהו הקודמות, ואף ש – על פי פרסומים רבים – נקטו עמדות עצמאיות בשאלה הרת-הגורל של יציאה למלחמה כוללת, היו שותפים מלאים לאסטרטגיה שהוביל נתניהו. הסיכוי שיקראו תיגר על מדיניותו בתפקידיהם החדשים איננו גדול.

למרות זאת, ואולי אף עקב זאת, בהיעדר אופוזיציה ממשית בנושא האיראני סביב שולחן הממשלה או בכנסת, יש ליצור דיון ציבורי מעמיק ומתמיד בנושא איראן, בנושא מדיניות הסייבר, ובממשקים ביניהם. אף כי פערי מידע בסוגיות רגישות אלה יהיו תמיד, הבקרה הציבורית והשיח על מדיניות הממשלה חשובים וחיוניים.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

בשיא משבר הקורונה נחשף הציבור הישראלי לפגיעה הקשה שספגה יהדות התפוצות. ההתעניינות הישראלית בנעשה בתפוצות בחודשים האחרונים היתה מפגן יוצא דופן של עניין ואיכפתיות מצד הישראלים כלפי הקהילות היהודיות בחו"ל. כעת, עם שוך המגפה, אנחנו שבים להתכנס בבעיות שלנו מבית, מה שעלול להוביל אותנו לדחוק שוב את יהודי התפוצות אל מחוץ לתודעה שלנו, דווקא ברגעים בהם הם זקוקים לקשר איתנו.

המספרים מדברים בעד עצמם. בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ.

בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ

בדומה לישראל, גם בניו יורק, בוסטון ומקומות נוספים ההשפעות של הנגיף אינן רק בריאותיות: הקהילות היהודיות חוות משבר כלכלי עמוק, עם פגיעה קשה בתשתיות החברתיות והקהילתיות שעליהן נשענת הזהות היהודית של מיליוני יהודים בעולם. כתוצאה מכך, חלה גם עלייה משמעותית בסיקור שהעניקה התקשורת הישראלית להשפעת הקורונה בתפוצות – נושא שלרוב נדחק לשוליים לטובת נושאים פנים-ישראליים.

העלייה בסיקור ביטאה גם את הרצון של הציבור הישראלי לדעת עוד על יהודי התפוצות בימים של משבר. סקר שנערך בחודש אפריל ביוזמת קרן משפחת רודרמן מצא כי 52% אחוז מהציבור היהודי בישראל עוקבים אחר ההתמודדות של הקהילות היהודיות בארצות הברית ובמדינות נוספות עם משבר הקורונה. 15% בלבד השיבו כי אינם מתעניינים במצב הקהילות בתפוצות.

כעת, כשאנחנו נכנסים לשגרת הקורונה, אסור שיתפוגג העניין שלנו, הישראלים, בקהילות היהודיות בחו"ל. למרות שיהודי התפוצות נוטים להיות רחוקים מהעין, אסור להם להיות רחוקים מהלב. מדינת ישראל היא פרויקט של העם היהודי אשר התגייס להקים אותה, ולאחר מכן לחזק ולפתח אותה. בשנות ה-50, לדוגמא, עשרות אחוזים מתקציב הליבה הממשלתי הגיעו מתרומות שהועברו לישראל. אך המציאות השתנתה. ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית וכלכלית, והשינויים ביחסי הכוחות בין ישראל לתפוצות לא מסתכמות רק בעולם הכלכלי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במאי 1948 חיו בעולם 11.5 מיליון יהודים, ורק 6% מהם בישראל. לעומת זאת ב-2014 חיו בעולם 14.3 מיליון יהודים: 43% מהם היו בארץ.

התמורות שעברו על מדינת ישראל, כמו גם על העולם היהודי, מחייבות דיון מחודש במבנה מערכת היחסים שבין הצדדים. אל מול השינויים שהתרחשו מאז קום המדינה, אי אפשר להמשיך ולהתנהל כאילו כלום לא קרה. ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה. דוגמא חריגה לכך ראינו בשנת 2017, כאשר משרד התפוצות העביר כספי שיקום לקהילה בטקסס לאחר שזו נפגעה אנושות בהוריקן הארווי.

ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה

משבר הקורונה מגביר את התובנה הזאת, גם בקרב ההנהגה היהודית בחו"ל וגם בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. אחריות מסוג זה לא חייבת לבוא לידי ביטוי בתמיכה כלכלית. דוגמא ראשונה ראינו לפני שבועיים, כאשר משרד התפוצות והסוכנות היהודית כינסו שולחן עגול של ארגונים יהודים במטרה לדון על דרכים שבהן ישראל יכולה לסייע לקהילות בחו"ל.

פורום מעין זה צריך להמשיך ולהתקיים גם בימי שגרה, כמנגנון היוועצות בשלל נושאים הרלוונטיים לשני הצדדים, כגון גיורים או מאבק באנטישמיות. דוגמא נוספת ניתן לראות בשיתוף הידע על התנהלות במצבי חירום של ארגוני חברה אזרחית ורשויות שונות בישראל עם הקהילות בתפוצות.

משבר הקורונה הראה לנו כי הציבור הישראלי שותף לצורך בדיאלוג ובקרבה לקהילות היהודיות בעולם. בין ההצמדויות למסך כדי להתעדכן בהנחיות החדשות של משרד הבריאות, התרגלנו גם להתעדכן בשלום אחינו ואחיותינו בתפוצות. זה חידוש מרענן שצריך להמשיך גם מחר וגם בעוד שנה. אסור שהיחסים עם יהודי התפוצות יהיו ארעיים, כאילו היו חלק מהתקנות לשעת חירום. הם חייבים להיות חלק משגרת החיים שלנו.

אהרון קלמן, ירושלמי מלידה ומבחירה, שתמיד שמח לשחק כדורסל או לשתות כוסית וויסקי טובה. בין לבין עובד כמנהל תכניות יחסי ישראל-יהדות ארצות הברית בקרן משפחת רודרמן.(צילום: פיני סילוק)

האכזבה והייאוש ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית מייצרים אמירות שנשמעות בלחש ובקול, על כך שצריך לשנות את שיטת המשטר. אמרנו תחושות קשות, אך דומה שהתחושות הללו נוכחות בעיקר אצל אלה שרוצים בכל מאודם שבנימין נתניהו יברך את עמו ויפרוש לחיים פרטיים טובים ונעימים. מקצתם זועמים וכועסים ורוצים לראותו מאחורי סורג ובריח.

הקולות לשינוי המשטר מגיעים משם, ממחצית הבוחרות והבוחרים שחשים מיאוס. הם מאמינים ששינוי השיטה יביא את הבשורה. אז כדי להרגיע, בישראל הנושא הזה עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו כאן על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, ואפילו עשו ניסוי בשידור חי של "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע.

נושא שינוי שיטת המשטר עולה ויורד מהפרק חדשות לבקרים. דיברו על בחירות אזוריות, העלו והורידו את אחוז החסימה, וניסו "בחירה ישירה לראשות הממשלה". ומה קרה? המצב נהיה רק יותר גרוע

במדע המדינה יש תיאורים אינספור לשיטות ניהול משטר דמוקרטי. מדינות העולם מתחבטות בסוגיה הזו לא אחת. לכל המדינות הדמוקרטיות יש תחושת פספוס, שמשהו לא עובד. העקרון הדמוקרטי נראה אידיאלי, צודק ושוויוני, אך בפועל הוא לא אחת כסות למאוויי שלטון חסרי רסן של בודדים, שמכירים את הכללים היטב ויודעים לסחוט את המיץ גם מקליפת הלימון. גם כשנדמה שלא נותרו בו נוזלים.

דוגמאות לכך לא חסרות ולא נתעמק כאן במהלכים הדמוקרטיים לכינון המשטר בגרמניה בשנות השלושים של המאה שעברה, אלא ננסה להתעמק בעקרון אחד ויחיד שמהווה מכשול במשטרים דמוקרטיים ונגדיר אותו באופן כללי – תרבות פוליטית.

בין הטוטליטריזם לבין הדמוקרטיה יש מצוק ענק, שבר טקטוני שמסמן את המעבר החד בין דיכוי לבין חירות, בין משטור לבין חופש לבחור. אם נעשה משאל בין אזרחי העולם, מה הם היו רוצים שיהיה, אני מאמין שיש עדיין רבים מאוד שרוצים שמישהו יקבל עבורם החלטות. שהם ישלמו מיסים והמדינה תיתן להם שירותים. אל תהיו מופתעים ממה שכתבתי, קחו למשל את וועד הבית שבו אתם גרים, אף אחד לא רוצה לקחת את המשימה, ולצד עובדה זו, כולם רוצים שהבית יהיה נקי וכשמשהו מתקלקל במעלית, שיהיה מי שידאג לזה, בכספי המיסים.

הדוגמא הזאת של וועד הבית היא לא ייחודית, אפילו בבחירות ללשכת עורכי הדין אחוזי ההשתתפות הם מהנמוכים המוכרים במקומותינו. התכונה האנושית הזאת מלווה אותנו במהלכים רבים בחיינו, כשמעלים ומורידים את מחירי הבנזין, כשמשנים את תעריפי הגז והחשמל ועוד ועוד.

יש המכנים זאת אדישות אזרחית ויש בכך המון ויש שיאמרו, זו דרכו של המין האנושי. יצורים חופשיים שרוצים רועה שינהל אותם.

יש מצוק ענק המסמן את המעבר בין דיכוי ומשטור לבין חירות וחופש בחירה. במשאל בין אזרחי העולם – אני מאמין שרבים ירצו שמישהו יקבל עבורם החלטות. קחו את וועד הבית שלכם למשל

אנחנו קוראים גם את ההיסטוריה של העם היהודי ונזכרים בעם שבא אל שמואל וביקש להמליך מלך שינהל אותם. שמואל ענה:

"וַיֹּאמֶר–זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.  וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.  וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.  צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים."

הסיפור הזה מופיע בספר שמואל א פרק ח' ומלווה אותנו מאז ועד היום. רבים מאיתנו רוצים שמישהו יחליט עבורם מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. אם אומר שבעצם כולם רוצים את זה תאמרו, ואולי בצדק, שירדתי מדעתי. אולי. אבל גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור.

אכן, זה אולי לא היה צריך להיות כך, אך הלכה ולמעשה כשנבחר מישהו, הוא חש בגופו את זרמי המלוכה: "אני אחליט, אני אנווט".

ובכל זאת, אמרנו שבין המשטר הטוטליטרי לבין המשטר הדמוקרטי פעורה תהום. כן פעורה תהום, אם כי נבחרי הציבור הדמוקרטים מקפידים לכסות את התהום בערמות של חוקים שנועדו לתת להם עוד ועוד עוצמה למשול ולמלוך.

במהלך השנים, אולי מתחילת הדרך של הדמוקרטיה הישראלית, אנחנו בוחרים אמנם במפלגות, אך חושבים בעיקר על המנהיגים, כשהבולטים שבהם הם דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון ובנימין נתניהו. אלה מנהיגים שהצליחו לבסס את מעמדם ולהפוך לכמעין מלכים דמוקרטיים בדיוק כפי ש"העם רוצה". היו עוד ראשי ממשלות, אך הם היו אפיזודה חולפת וקשה להיזכר שהיו שם, אלא אם כן היו מעורבים באירועים משמעותיים כמו לוי אשכול במלחמת ששת הימים וגולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים.

גם במשטר דמוקרטי – 120 נבחרי ציבור קובעים למליוני בני אדם מה מותר ומה אסור. ההבדל היחיד שהמלך הוא אחד ובכנסת יש 120 חברים וחברות. החשיבה דומה למדי אצל המלך ואצל נבחרי הציבור

הדמוקרטיה הישראלית צעירה ומהוססת, אך גם דמוקרטיות וותיקות כמו בצרפת ובארצות הברית מתנדנדות כמו כאן אצלנו וניכר שהנשיא הנבחר הוא לא פחות ולא יותר מאשר המלך הדמוקרט. השוני העיקרי והחשוב הוא שלמלך הזה יש תאריך תפוגה, שתי קדנציות כמו בארצות הברית. תאריך תפוגה שלא קיים כאן אצלנו במדינת ישראל הדמוקרטית, שבה יש מלך דמוקרט, נערץ, שיכול להמשיך למלוך גם עם כתבי אישום על שחיתות והפרת אמונים.

כאמור לרבים מאוד מאיתנו זה מצב נוח, כי יש מישהו שמחליט עבורנו כמו בהרבה תחומים אחרים.

ומה לגבי האחרים, אלה שרוצים לשנות את השיטה? התשובה שלי פשוטה, אם תשנו תקבלו את אותה התוצאה. הבעיה בישראל וכנראה במקומות נוספים בעולם, שהמונח נבחר ציבור התעוות.

המילה בחירה מסחררת את בני האדם ומטעה אותם לחשוב שמרגע שנבחרו הם למעשה מלך כל יכול. הנקודה הזאת היא קריטית. נבחרי ציבור, מרגע בחירתם מקבלים חסינות, מתוך התפישה שצריך לאפשר להם לעבוד. זו גישה שגויה, שכן בזמן הזה הם מחוקקים גם חוקים לא אתיים ולא מוסריים שמטרתם לשמר את הכוח שלהם.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו.

מציע לנו לחשוב, איך יכול להיות שיש לא מעט נבחרי ציבור שפוקדים את חדרי החקירות של המשטרה. איך יכול להיות שראש ממשלה, נשיא ועוד כמה שרים בילו מאחורי סורג ובריח. איך יכול להיות שראש ממשלה עם כתב אישום נבחר לקדנציה נוספת וכעת יחלק את זמנו המוגבל בישיבה עם השרים על עתידנו ובישיבה בבית המשפט כדי לדון בעתידו האישי.

ברגע שנבחרי הציבור בישראל מחוקקים חוקים שמאפשרים להם להמשיך במשימתם גם עם כתבי אישום, הם בעצם מודיעים לנו האזרחים שלא משנה איזה פתק נשים בקלפי, הם ימשיכו למשול בנו

הבעיה היא לא השיטה, הבעיה היא נבחרי הציבור שלנו, האם אנחנו יודעים באמת עבור מי ומה אנחנו מצביעים. התשובה היא שאנחנו מצביעים למי שימשול בנו ולא מוטרדים מערכיו האישיים, למרות שהכל גלוי לפנינו. מלכים דמוקרטיים, בעלי נכסים, שאינם חתומים על קוד אתי כלשהו וזוכים להערצה ואהדה גם ביום הבחירות. היום שבו אנו הולכים בהמונינו, גם אם זה נעשה שלוש פעמים בשנה, מצקצקים בלשון ומצביעים באדיקות לכל אותם אלה שרוצים רק למשול.

לסיכום: נשנה את התרבות הפוליטית שלנו, נצפה ונתבע מנבחרי הציבור להיות נקיי כפיים, שליחים שלנו שפועלים על פי קוד אתי ברור. נציב בפני המפלגות את הדרישות שלנו ונתבע מהם הגבלת קדנציות, שתיים ולא יותר.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.