בימים האחרונים רבים מתייחסים לסוגיית החלת החוק הישראלי על חלקים בשטח שנכבש מידי ירדן במלחמת ששת הימים. בשנת "שלושת מועדי הבחירות הכלליות", השתמעה הסכמה בין נתניהו לבין גנץ בנוגע להחלת החוק הישראלי (ההגדרה המכובסת לסיפוח) על אזורים בבקעת הירדן.

הרחבת הרעיון לאזורים ביו"ש נשמעה ופורסמה השנה, הן לפני "מועד ג'" לבחירות, הן לאחריו, ובאה לביטוי בהסכם הקואליציוני באפריל. ההסכם מאפשר העלאת הצעת חוק מטעם הממשלה או מטעמו של ח"כ מן הקואליציה, בהשראת ראש-הממשלה, החל מיולי הקרוב.

השתמעה הסכמה בין נתניהו לבין גנץ בנוגע להחלת החוק הישראלי (ההגדרה המכובסת לסיפוח) על אזורים בבקעת הירדן. הרחבת הרעיון לאזורים ביו"ש נשמעה ופורסמה השנה

ייתכן שתגובותיהם של מלך ירדן, בכירי הרשות הפלסטינית, נציגים של האו"ם ומנהיגים באיחוד האירופי ובמדינות החברות בו, ואישים בארה"ב (ואולי גם מזכיר המדינה האמריקני לחש משהו באוזני מארחיו בישראל) – יצננו את התלהבות הסיפוח. לראיה מוקדמת, היעלמותה של יוזמה זאת מן הדיון בכנסת, לקראת ההצבעה על אישור כינונה של הממשלה החדשה, חודש בלבד לאחר יצירת ההסכם הקואליציוני.

עם זאת, דווקא ניסיון של הממשלה ודוברי הקואליציה "לרדת מן העץ" בנושא זה, עלול להוכיח שאי-הכנסת "ימינה" לקואליציה מהווה שגיאה מבחינת נתניהו. מי לידו יתקע שנציגי סיעה זאת לא ישלפו בהקדם הצעת חוק, היוזמת החלת החוק הישראלי על אזורים מסוימים ב"יהודה, שומרון ובקעת הירדן"? האם נשיאות הכנסת תעכב קריאה טרומית בנדון? האם סיעות הקואליציה "יפילו" הצעה כזאת, אם תועלה להצבעה? ואם ההצעה תעבור בקריאה טרומית, האם ועדת השרים תאפשר "הרצתה" לקריאה ראשונה, או תכפה על הקואליציה להצביע נגדה?

בינתיים הספיקו שרי הביטחון והחוץ החדשים להודיע על כוונתם לממש את תוכנית טראמפ. האם עשו זאת כדי לרצות את אדונם מבית, או את פטרונם בבית הלבן? הרי ידוע לכול, כי תוכנית זאת מתה עוד בטרם נולדה. אין גורם משמעותי בעולם שבירך עליה או שרואה בה מנוף להסדר, חוץ מממשל טראמפ ומדינת ישראל. עצם ההתייחסות ההצהרתית החיובית של "השחקנים החדשים" בצמרת הישראלית מורה על מידת הבנתם את הנושא, אך חשוב יותר – עשויה ללמד את הפלסטינים כי הישועה תצמח להם – ולא רק להם – מדרך שונה לחלוטין.

בינתיים הספיקו שרי הביטחון והחוץ החדשים להודיע על כוונתם לממש את תוכנית טראמפ. האם כדי לרצות את אדונם מבית או את פטרונם בבית הלבן? הרי התוכנית מתה עוד בטרם נולדה

כתבות ומאמרים רבים, כולל באתר זה לאחרונה, מצביעים על כיוון שהולך ומתקבע בחוגים פלסטיניים – להסכים למדינה ריבונית אחת בין הים התיכון לירדן, אשר תושביה יזכו בשוויון זכויות מלא.

הפלסטינים חשו בשנים האחרונות, כי הגיעו למבוי סתום באשר להגשמת שאיפותיהם. אכזבתם נובעת לא רק מעמדתו של נשיאה הנוכחי של ארה"ב. הם הבינו שבעולם הערבי שסביבם, מעמדם הולך ופוחת: ערב הסעודית, "נותנת החסות הכלכלית" המסורתית, נמצאת בפשיטת רגל (תרתי משמע) ובאובדן דרך מדיני וצבאי (כשלונה המדהים בתימן משקף רבים מחולייה); מצרים של סיסי מנסה לבסס את משטרה על שלטון אימים מבית, כאשר השליט משווע למשאבים מחוץ, עד כי היה מוכן "למסור חבלי מולדת" לערב הסעודית; מדינות אחרות בחצי-האי ערב נמצאות בסכסוכים ומחלוקות הדדיים וסובלות מדלדול מחירי הנפט; על בעיותיהן של ירדן, עיראק, סוריה ולבנון אין צורך להרבות במילים.

למעשה, הפלסטינים נמצאים במבוי סתום, ללא סיכוי לקיומו של מו"מ מועיל לאינטרסים שלהם, בין אם ישירות עם ישראל ובין אם בעקיפין (בחסות מטרייה אמריקנית, מצרית או ערבית). ההתיישבות הישראלית בשטחים שנכבשו ב-1967 (כ-650,000 מתיישבים – 225,000 בירושלים המזרחית, 425,000 באזורים אחרים) ואופן התפרסותה, מקשים על מו"מ ליצירת מדינה פלסטינית ריבונית, מה גם שהגישה הישראלית בשנים האחרונות אינה מקור לאופטימיות פלסטינית. וכמובן, בקרב הפלסטינים המפוצלים והמשוסעים גאוגרפית, פוליטית ואידאולוגית, רבים ועזים הכוחות שאינם נוטים לוויתור על שטח כלשהו.

באופן פרדוכסאלי, מאחר שישראל אינה יוזמת מהלך כלשהו בזירה המקומית או הבינלאומית, בהקשר למו"מ ולפתרון הסוגיה, דווקא קול פלסטיני הקורא למדינה אחת בין הירדן לים התיכון, עשוי לפרוץ את המבוי הסתום ולחולל את התזוזה הנדרשת לקראת הסכם על קיומן של שתי מדינות.

מעניין שגורם משמעותי בהנעת הרעיון של מדינה אחת לכולם, מורכב מצאצאי פלסטינים שגלו – אחדים מאנשים אלה חזרו לארץ ופועלים בשטחי הרשות הפלסטינית, אחרים מופיעים על במות ציבוריות, תקשורתיות ואקדמיות בעולם, ומפיצים את דעותיהם.

הפלסטינים חשו בשנים האחרונות כי הגיעו למבוי סתום באשר להגשמת שאיפותיהם. אכזבתם נובעת לא רק מעמדת נשיאה הנוכחי של ארה"ב. הם הבינו שבעולם הערבי שסביבם, מעמדם הולך ופוחת

האם התומכים בהצעת המדינה האחת המשותפת יתגברו על  המשלים עצמם לגבי "היעלמותה של היישות הציונית", ובאשר ליכולתם לרשת את הארץ ומלואה? האם יפיגו את החשש המקנן אצל אחרים, שגם מדינה על בסיס דמוגרפי פריטטי (מספרי הערבים והיהודים יהיו כמעט זהים, כאשר "לשון המאזניים" הדמוגרפית תכיל דרוזים, צ'רקסים, ארמנים, ואלה המוגדרים בישראל "חסרי דת") תישאר בשליטת היהודים, בזכות עליונותם החד-משמעית בתחומי הכנסות, פריון הייצור, טכנולוגיה ומדע, ונסיונם בניהול רשויות שלטון ומוסדות מדיניים? האם ידם של תומכי הרעיון תהיה על העליונה במאבקי הכוח הפוליטיים בקרב הפלסטינים?

מכל מקום, התוואי לקידום מו"מ ממשי בתנאים הגאו-פוליטיים הנוכחיים יצטרך לעבור בעצרת האו"ם (למשל, זאת שתתכנס בספטמבר הקרוב). זהו המוסד שהצביע ב-1947 ברוב גדול, בעד תוכנית החלוקה שסללה את הדרך למדינת ישראל. אז הפלסטינים גרמו לחורבנם, בגלל התעקשותם על "כולה שלי". עתה הם יכולים לבוא למוסד זה, להודות בטעותם, ולהציע פתרון של "כולה שלנו" – שוויון זכויות מלא לכל התושבים/אזרחים במדינה אחת בשטחי פלשתינה-א"י (כשמה העברי בימי המנדט הבריטי).

הצעה כזאת תתקבל ברוב עצום בעצרת: הרי גם מדינות המתאפיינות במשטר עריץ בתוכן או השולטות בעמים או בקבוצות מיעוטים ומדכאות אותם, תמיד מוכנות לתמוך במערכת דמוקרטית במדינה אחרת. אפילו ארה"ב של טראמפ לא תוכל להצביע נגד יישומו של עיקרון דמוקרטי שוויוני, אם הוא מצטייר כפתרון של שלום לסכסוך ממושך.

האם הישראלי המצוי יברך על החלטה כזאת? (מבחינה עקרונית, החלטה בעצרת האו"ם אינה מחייבת – אין לה "שיניים" – אך יכולות להיות לה השלכות מכאיבות עבור מי שיסרב לעמוד בה).

האם תחול טלטלה במדינת ישראל, שתוביל לשליפת "תוכניות מגירה", שממשלותינו סירבו להשתמש בהן עד עתה? האם תוכניות כאלה קיימות או ששרי החוץ והביטחון הנוכחיים מורים להכינן? האם יתרחש פה שידוד מערכות פוליטי? מכל מקום, אולי יהיה זה מקור לחשיבה ולהרהור, אנה אנו רוצים ללכת.

התוואי לקידום מו"מ בתנאים הגאו-פוליטיים הנוכחיים יצטרך לעבור באו"ם, שהצביע ב-1947 בעד תוכנית החלוקה. אז הפלסטינים התעקשו על "כולה שלי". עתה יוכלו להודות בטעותם ולהציע "כולה שלנו"

לפיכך, נראה שפריצת המבוי המדיני הסתום לא תבוא באמצעות שימוש בגווייה המכונה "תוכנית טראמפ", אלא בהצעה שתועלה בעצרת האו"ם להקמת מדינה אחת בשטחי א"י. ואין פירושו שהסכמה לכך תהיה סוף פסוק, ובא שלום על כולנו. יותר מתקבל על הדעת, שכוחות רבים בישראל, ציונים כלא-ציונים, יהודים כלא-יהודים, יעדיפו שלא לוותר על החזון הציוני המקורי או על מרכיבים מתוכו שהוגשמו בהקמתה של מדינת ישראל ובאורח קיומה. נראה שהם ימהרו לשוב אל רעיון "שתי מדינות לשני עמים", ולמו"מ כן, נדיב ופורה יותר בנדון. אזי יסתבר, שהנתיב אל שתי מדינות עבר, בלית ברירה, בתחנה אחת בדרך – תחנת ה"מדינה אחת בין הים התיכון  לירדן".

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים