יום ירושלים קיבל את צביונו כחגה של הציונות הדתית. יום בו חוגגים את שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים. את איחודה של העיר. במרכזו של היום – מצעד הדגלים על מאות אלפי משתתפיו, המציף את הרובע המוסלמי וסיומו בתפילה המונית בכותל.
בשוליו של המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה, כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי, ועבור השותפים הרבים שלי, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן. היא גם לא של ברזל או של זהב. ירושלים היא ערב-רב של א.נשים, ארגונים וקהילות שחולקים את האהבה לעיר ופועלים למענה.
בשולי המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה – כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי ועבור שותפיי הרבים, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן
ירושלים היא העיר החרדית הגדולה ביותר בישראל, העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, ו'החילונית' השנייה בגודלה (אחרי תל אביב) והיא תמשיך להיות כזו.
הפסיפס האנושי הזה יישאר כל עוד אף מגזר לא יעזוב. פסיפס שיוצר נקודות חיכוך רבות בחיי היום יום, במשאבים המוקצים למסגרות החינוך השונות, בתשתיות בנייה ותחבורה בשכונות השונות ולא פחות בצביונה של העיר, בזהות העקרונית שלה.
את נקודות החיכוך אנחנו מתעקשים להפוך לנקודות מפגש, את השוני לרב גוניות, את הזרות והריחוק לסובלנות. העשייה הזו המתרחשת כל שנה, כל השנה, ואחד ממנועיה היא החברה האזרחית הירושלמית – מאות ארגונים וקהילות העושים במלאכה מדי יום.
חשבנו שאסור לנו לאפשר מצב שבו בכל השנה אנחנו יוצרים מפגש וסובלנות, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. בשנים האחרונות זכיתי לקחת חלק במיזם 'זאת ירושלים' אשר בוחר להפוך את יום ירושלים ליום החוגג את הסובלנות והרב-גוניות בעיר. במיזם משתתפים עשרות ארגונים וקהילות, היוצרים מדי שנה ביום ירושלים סדרה רחבה של אירועי אומנות, מפגשי שכנים, תפילות וצעדה ירושלמית.
בשנת הקורונה הזו חגיגות הסובלנות שלנו יהיו אחרות. לא נוכל לצאת לרחובות כמו שיצאנו בשנים האחרונות, גם האחרים לא. כן נוכל, וניפגש ברשת הדיגיטלית ובסלונים המביאים נשים ואנשים.
רוב האירועים יהיו מקוונים ויאפשרו לירושלמים להישאר בבית ולחגוג מקרוב-רחוק איתנו.
זו תהייה הפעם הראשונה שבה כל הארץ תוכל להצטרף אלינו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתם.
חשבנו שאסור לאפשר מצב שבו בכל השנה הופכים את נקודות החיכוך למפגש, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. מיזם 'זאת ירושלים', הופך את יום ירושלים לחגיגת סובלנות ורבגוניות
למעשה, זו תהיה גם הפעם הראשונה שגם החרדים והערבים תושבי העיר יוכלו לקחת חלק באירועים, אפילו אם מרחוק ובאופן אנונימי כזה שמפגש פנים אל פנים לא מאפשר.
באירועים נפגוש מחנכים ממערב ומזרח העיר שמעקשים להכיר. ויהיו גם אירועים פנים אל פנים, מעגלי מפגש של שכנים שיוכלו אחרי תקופה ארוכה לראות, להקשיב ולבנות צעד אחר צעד את היום שאחרי הקורונה, של שכנות עם ערבות הדדית, של קהילה.
בשנת הקורונה גם יום ירושלים יהיה אחר, וזו הזדמנות של כל מי שמאמין בסובלנות להצטרף ולחגוג אותה איתנו.
הרבה עינבר בלוזר שלם היא מנהלת ״רשות הרבים״ – הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית, הפועל לקידום יהדות מתונה ועיר פתוחה לכל באיה.
לעתים התחלות טובות נגמרות רע והתחלות קשות נגמרות טוב. נראה שמה שקורה לאחרונה מבחינת ישראל, הוא מהסוג השני. תחילת התקופה שאנו עדיין מצויים בה, ה-7 באוקטובר, הייתה קשה מאד. גם ההמשך לא פשוט או קל. אך יש עתה סימנים להתפתחויות חשובות מבחינת מדינת ישראל, דהיינו קפיצת מדרגה בהשתלבותה במרחב סביבה.
מאז קמה מדינת ישראל, אחת ממטרותיה המרכזיות הייתה להיות משולבת באזור ולא להיות לנצח נטע זר בו. אבות הציונות היו ערים לפרובלמטיקה הזו וכאשר הגו את חזונם. ציפייתם הייתה שאף שההתחלה תהיה לוחמנית, הרי שעם הזמן אפשר יהיה להגיע ליחסים תקינים בין הגוף הלאומי היהודי שיקום פה לבין הארצות הערביות מסביב. וזה אכן מה שבהדרגה קורה.
מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.
פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.
כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.
אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94
מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.
בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.
חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זה פשוט נורא. אנשים מפסידים בבחירות ומיד קוראיפ למאבק עד חורמה? איפה הרוח הדמוקרטית? לדמוקרטיה יש שיטה. בחירות. פעם בארבע שנים. ולפעמים השלטון עושה טעויות נוראיות אז תחליפו אותו. תפעלו לשינוי המצב בקלפי. תביאו ילדים. תביאו דעת קהל. למה להחריב תמדינה. יש אויב אחד והוא נמצא בגבולות. באמת בא לכם לצאת לגלות???? היה אוסלו הייתה התנתקות. היו טעויות פוליטיות שמשלמים עליהן את המחיר גם היום. מישהו קרא להחריב תמדינה? דייייי דיייייי דייייי
כנראה שלא אנחנו נתחיל במלחמת האזרחים.
כאשר הימין המשיחי, הפשיסטי יאבד מכוחו, אנשיו יתחילו את מלחמת האזרחים. המיליציות, נושאי הנשק, כבר מצויידים.
לנו תהיה הברירה להגיב במלחמת אזרחים או להיכנע מפחד.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם