יום ירושלים קיבל את צביונו כחגה של הציונות הדתית. יום בו חוגגים את שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים. את איחודה של העיר. במרכזו של היום – מצעד הדגלים על מאות אלפי משתתפיו, המציף את הרובע המוסלמי וסיומו בתפילה המונית בכותל.

בשוליו של המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה, כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי, ועבור השותפים הרבים שלי, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן. היא גם לא של ברזל או של זהב. ירושלים היא ערב-רב של א.נשים, ארגונים וקהילות שחולקים את האהבה לעיר ופועלים למענה.

בשולי המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה – כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי ועבור שותפיי הרבים, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן

ירושלים היא העיר החרדית הגדולה ביותר בישראל, העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, ו'החילונית' השנייה בגודלה (אחרי תל אביב) והיא תמשיך להיות כזו.

הפסיפס האנושי הזה יישאר כל עוד אף מגזר לא יעזוב. פסיפס שיוצר נקודות חיכוך רבות בחיי היום יום, במשאבים המוקצים למסגרות החינוך השונות, בתשתיות בנייה ותחבורה בשכונות השונות ולא פחות בצביונה של העיר, בזהות העקרונית שלה.

את נקודות החיכוך אנחנו מתעקשים להפוך לנקודות מפגש, את השוני לרב גוניות, את הזרות והריחוק לסובלנות. העשייה הזו המתרחשת כל שנה, כל השנה, ואחד ממנועיה היא החברה האזרחית הירושלמית – מאות ארגונים וקהילות העושים במלאכה מדי יום.

חשבנו שאסור לנו לאפשר מצב שבו בכל השנה אנחנו יוצרים מפגש וסובלנות, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. בשנים האחרונות זכיתי לקחת חלק במיזם 'זאת ירושלים' אשר בוחר להפוך את יום ירושלים ליום החוגג את הסובלנות והרב-גוניות בעיר. במיזם משתתפים עשרות ארגונים וקהילות, היוצרים מדי שנה ביום ירושלים סדרה רחבה של אירועי אומנות, מפגשי שכנים, תפילות וצעדה ירושלמית.

בשנת הקורונה הזו חגיגות הסובלנות שלנו יהיו אחרות. לא נוכל לצאת לרחובות כמו שיצאנו בשנים האחרונות, גם האחרים לא. כן נוכל, וניפגש ברשת הדיגיטלית ובסלונים המביאים נשים ואנשים.

רוב האירועים יהיו מקוונים ויאפשרו לירושלמים להישאר בבית ולחגוג מקרוב-רחוק איתנו.

זו תהייה הפעם הראשונה שבה כל הארץ תוכל להצטרף אלינו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתם.

חשבנו שאסור לאפשר מצב שבו בכל השנה הופכים את נקודות החיכוך למפגש, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. מיזם 'זאת ירושלים', הופך את יום ירושלים לחגיגת סובלנות ורבגוניות

למעשה, זו תהיה גם הפעם הראשונה שגם החרדים והערבים תושבי העיר יוכלו לקחת חלק באירועים, אפילו אם מרחוק ובאופן אנונימי כזה שמפגש פנים אל פנים לא מאפשר.

באירועים נפגוש מחנכים ממערב ומזרח העיר שמעקשים להכיר. ויהיו גם אירועים פנים אל פנים, מעגלי מפגש של שכנים שיוכלו אחרי תקופה ארוכה לראות, להקשיב ולבנות צעד אחר צעד את היום שאחרי הקורונה, של שכנות עם ערבות הדדית, של קהילה.

בשנת הקורונה גם יום ירושלים יהיה אחר, וזו הזדמנות של כל מי שמאמין בסובלנות להצטרף ולחגוג אותה איתנו.

הרבה עינבר בלוזר שלם היא מנהלת ״רשות הרבים״ – הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית, הפועל לקידום יהדות מתונה ועיר פתוחה לכל באיה.

עכשיו, לאחר סיום המלחמה מול איראן ולפני הסבב הבא אם חלילה יבוא, זה הזמן לבחינת תפקוד המערכות העירוניות כדי שלפעם הבאה נגיע מוכנים יותר. לא אקים כאן זעקה גדולה בשאלה איפה היינו כל השנים האלה, מה נעשה מאז סוף מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, ועשרות המבצעים שצה"ל ביצע והיה בהם פוטנציאל להסלמה ולפגיעה בעורף.

איך קרה שאחרי כל זאת הגענו למלחמה הזו עם עורף חשוף ולא ערוך מספיק?

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

12 ימים הספיקו למתקפת הפתע של ישראל ועמה מתקפת המחץ של ארה"ב על איראן ומתקני הגרעין של משטר הטרור האיראני. ההישגים עד הפסקת האש, שנכפתה על איראן, מרהיבים ומעוררים השתאות רבתי.

הגאווה הלאומית ותחושת הגאולה העומדת במפתן הדלת עדיין מורגשת בחזקה. תחושות דומות לאלו ששררו בארץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים – של אופוריה לאומית אדירה לאחר ניצחון חסר תקדים של ישראל על מדינות ערב המקיפות אותה.

הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.

אין אדם שחגג יום הולדת ולא שמע לפחות פעם אחת את הברכה: "עד מאה ועשרים שנה". ומי מאתנו לא שר בילדותו או שמע את השיר "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה"?

מפתיע לגלות, אך הברכה הפופולרית הזו אינה המצאה מודרנית, אלא מיוחסת למנהל הקריאטיבי הגדול מכולם: אלוהים. בספר בראשית (פרק ו פסוק ג) נכתב:

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.