יום ירושלים קיבל את צביונו כחגה של הציונות הדתית. יום בו חוגגים את שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים. את איחודה של העיר. במרכזו של היום – מצעד הדגלים על מאות אלפי משתתפיו, המציף את הרובע המוסלמי וסיומו בתפילה המונית בכותל.

בשוליו של המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה, כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי, ועבור השותפים הרבים שלי, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן. היא גם לא של ברזל או של זהב. ירושלים היא ערב-רב של א.נשים, ארגונים וקהילות שחולקים את האהבה לעיר ופועלים למענה.

בשולי המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה – כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי ועבור שותפיי הרבים, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן

ירושלים היא העיר החרדית הגדולה ביותר בישראל, העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, ו'החילונית' השנייה בגודלה (אחרי תל אביב) והיא תמשיך להיות כזו.

הפסיפס האנושי הזה יישאר כל עוד אף מגזר לא יעזוב. פסיפס שיוצר נקודות חיכוך רבות בחיי היום יום, במשאבים המוקצים למסגרות החינוך השונות, בתשתיות בנייה ותחבורה בשכונות השונות ולא פחות בצביונה של העיר, בזהות העקרונית שלה.

את נקודות החיכוך אנחנו מתעקשים להפוך לנקודות מפגש, את השוני לרב גוניות, את הזרות והריחוק לסובלנות. העשייה הזו המתרחשת כל שנה, כל השנה, ואחד ממנועיה היא החברה האזרחית הירושלמית – מאות ארגונים וקהילות העושים במלאכה מדי יום.

חשבנו שאסור לנו לאפשר מצב שבו בכל השנה אנחנו יוצרים מפגש וסובלנות, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. בשנים האחרונות זכיתי לקחת חלק במיזם 'זאת ירושלים' אשר בוחר להפוך את יום ירושלים ליום החוגג את הסובלנות והרב-גוניות בעיר. במיזם משתתפים עשרות ארגונים וקהילות, היוצרים מדי שנה ביום ירושלים סדרה רחבה של אירועי אומנות, מפגשי שכנים, תפילות וצעדה ירושלמית.

בשנת הקורונה הזו חגיגות הסובלנות שלנו יהיו אחרות. לא נוכל לצאת לרחובות כמו שיצאנו בשנים האחרונות, גם האחרים לא. כן נוכל, וניפגש ברשת הדיגיטלית ובסלונים המביאים נשים ואנשים.

רוב האירועים יהיו מקוונים ויאפשרו לירושלמים להישאר בבית ולחגוג מקרוב-רחוק איתנו.

זו תהייה הפעם הראשונה שבה כל הארץ תוכל להצטרף אלינו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתם.

חשבנו שאסור לאפשר מצב שבו בכל השנה הופכים את נקודות החיכוך למפגש, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. מיזם 'זאת ירושלים', הופך את יום ירושלים לחגיגת סובלנות ורבגוניות

למעשה, זו תהיה גם הפעם הראשונה שגם החרדים והערבים תושבי העיר יוכלו לקחת חלק באירועים, אפילו אם מרחוק ובאופן אנונימי כזה שמפגש פנים אל פנים לא מאפשר.

באירועים נפגוש מחנכים ממערב ומזרח העיר שמעקשים להכיר. ויהיו גם אירועים פנים אל פנים, מעגלי מפגש של שכנים שיוכלו אחרי תקופה ארוכה לראות, להקשיב ולבנות צעד אחר צעד את היום שאחרי הקורונה, של שכנות עם ערבות הדדית, של קהילה.

בשנת הקורונה גם יום ירושלים יהיה אחר, וזו הזדמנות של כל מי שמאמין בסובלנות להצטרף ולחגוג אותה איתנו.

הרבה עינבר בלוזר שלם היא מנהלת ״רשות הרבים״ – הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית, הפועל לקידום יהדות מתונה ועיר פתוחה לכל באיה.

עכשיו, כשהעניינים כנראה מתחילים לחזור למסלולם, אפשר לבחון את מה שעברנו. אז איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת.

הקורונה הכתה בנו כמו הודעה של מרצה על שיעור השלמה ביום שישי. צפוי, אבל אף אחד לא תכנן לקחת בזה חלק עד שהוא הודיע על נוכחות חובה, או במקרה שלנו בידוד.

איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת

זה קרה ממש בתחילתו של סמסטר ב', אני זוכרת את המרצה מדברת איתנו על תוכנה בשם “zoom”, ושרוב הסיכויים נעבור ללמוד למידה מקוונת, מהבית. בהתחלה שמחתי, איזה כיף, נלמד מהמיטה, לא נצטרך להתעורר מוקדם יותר או לבשל מראש או ללבוש בגדים אמיתיים שהם לא פיג'מה.

אך עד מהרה מאוד החלום הפך לסיוט.

העומס הלימודי גדל בטענה ש"גם ככה אנחנו לא עושים כלום", לפתע סילבוסים שלמים השתנו והתהפכו, נוספו מטלות רבות, הדרישות עלו. וללמוד במיטה זה לא באמת נוח אז אין ברירה, את יושבת על כיסא מול מסך 12 שעות ביממה.

ההבנה העמוקה שישראל היא כנראה לא אומת הייטק גדולה כי בכל זאת כל שיעור השאלה הכי נפוצה הייתה "שומעים אותי?".

דברים שנקלטו במצלמות וידאו שאולי היה עדיף שלא היינו רואים. התמודדות עם קריוקי בעשר בבוקר של השכנים.

ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה או ימי הסטודנט אלא על הודעת היציאה לחל"ת. קחו לנו את הקפה, את הסיגריות, את החומוס בבניין רפואה, אבל אל תקחו לנו את הפרנסה.
הקושי הכלכלי בתקופה זו הביא אותי ואת חבריי  לספסל הלימודים לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים.

שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה. קחו לנו את הקפה, את החומוס בבניין רפואה, אבל לא את הפרנסה. זה הביא אותנו לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים

חלקנו לא ידענו מאיפה נשלם שכירות, שכר לימוד, או אפילו כיצד נרכוש אוכל. בעקבות כך לא הייתה ברירה מלבד לחזור לגור אצל ההורים. ענין שיש לו השלכות משלו, הן רגשיות, הן נפשיות והן פיזיות.

בנוסף, רוב גדול של הסטודנטים מסתמכים על מלגות שבוטלו או לא המשיכו להתקיים במתכונת רגילה עקב המציאות החדשה.

הדבר היחידי שקצת נתן לי אוויר לנשימה זו המלגה שקיבלתי מקרן אייסף, אבל לצערי זה לא מספיק. אני ממש מקווה שהמדינה תבין שציבור שלם של סטודנטים נמצא בבעיה קשה, ויוכלו לסייע לנו כדי שלא נאלץ חלילה לנשור מהלימודים.

לסיכום, אינני יודעת מה יותר גרוע: גל החום המכה בנו, המצב הכלכלי של הסטודנטים, ריבוי השרים בממשלה או העובדה שתקופת המבחנים ממש קרובה. אבל מה שאני כן יודעת זה שרובנו מבינים שהסמסטר הזה די אבוד. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בהקשר ללמידה מקוונת ודווקא כסטודנטית לחינוך אני מבינה כמה הוראה טכנולוגית היא העתיד.

עדן בן אור לומדת לתואר דו-חוגי בחינוך שנה ב', ותרבות צרפת וצרפתית שנה א', באוניברסיטת תל-אביב,  מלגאית קרן אייסף

בשיא משבר הקורונה נחשף הציבור הישראלי לפגיעה הקשה שספגה יהדות התפוצות. ההתעניינות הישראלית בנעשה בתפוצות בחודשים האחרונים היתה מפגן יוצא דופן של עניין ואיכפתיות מצד הישראלים כלפי הקהילות היהודיות בחו"ל. כעת, עם שוך המגפה, אנחנו שבים להתכנס בבעיות שלנו מבית, מה שעלול להוביל אותנו לדחוק שוב את יהודי התפוצות אל מחוץ לתודעה שלנו, דווקא ברגעים בהם הם זקוקים לקשר איתנו.

המספרים מדברים בעד עצמם. בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ.

בעוד שבכל מדינת ישראל נפטרו כ-270 אנשים מהנגיף, בצרפת ובארצות הברית מתו אלפי חברי קהילה. בבריטניה – המונה בסך הכל כ-250,000 יהודים – נפטרו כ-500, כמעט פי-2 מאשר בארץ

בדומה לישראל, גם בניו יורק, בוסטון ומקומות נוספים ההשפעות של הנגיף אינן רק בריאותיות: הקהילות היהודיות חוות משבר כלכלי עמוק, עם פגיעה קשה בתשתיות החברתיות והקהילתיות שעליהן נשענת הזהות היהודית של מיליוני יהודים בעולם. כתוצאה מכך, חלה גם עלייה משמעותית בסיקור שהעניקה התקשורת הישראלית להשפעת הקורונה בתפוצות – נושא שלרוב נדחק לשוליים לטובת נושאים פנים-ישראליים.

העלייה בסיקור ביטאה גם את הרצון של הציבור הישראלי לדעת עוד על יהודי התפוצות בימים של משבר. סקר שנערך בחודש אפריל ביוזמת קרן משפחת רודרמן מצא כי 52% אחוז מהציבור היהודי בישראל עוקבים אחר ההתמודדות של הקהילות היהודיות בארצות הברית ובמדינות נוספות עם משבר הקורונה. 15% בלבד השיבו כי אינם מתעניינים במצב הקהילות בתפוצות.

כעת, כשאנחנו נכנסים לשגרת הקורונה, אסור שיתפוגג העניין שלנו, הישראלים, בקהילות היהודיות בחו"ל. למרות שיהודי התפוצות נוטים להיות רחוקים מהעין, אסור להם להיות רחוקים מהלב. מדינת ישראל היא פרויקט של העם היהודי אשר התגייס להקים אותה, ולאחר מכן לחזק ולפתח אותה. בשנות ה-50, לדוגמא, עשרות אחוזים מתקציב הליבה הממשלתי הגיעו מתרומות שהועברו לישראל. אך המציאות השתנתה. ישראל הפכה למעצמה טכנולוגית וכלכלית, והשינויים ביחסי הכוחות בין ישראל לתפוצות לא מסתכמות רק בעולם הכלכלי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במאי 1948 חיו בעולם 11.5 מיליון יהודים, ורק 6% מהם בישראל. לעומת זאת ב-2014 חיו בעולם 14.3 מיליון יהודים: 43% מהם היו בארץ.

התמורות שעברו על מדינת ישראל, כמו גם על העולם היהודי, מחייבות דיון מחודש במבנה מערכת היחסים שבין הצדדים. אל מול השינויים שהתרחשו מאז קום המדינה, אי אפשר להמשיך ולהתנהל כאילו כלום לא קרה. ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה. דוגמא חריגה לכך ראינו בשנת 2017, כאשר משרד התפוצות העביר כספי שיקום לקהילה בטקסס לאחר שזו נפגעה אנושות בהוריקן הארווי.

ישראל כבר אינה האחיין הקטן והנזקק של יהדות התפוצות. היא מדינה חזקה, עצמאית ומבוססת, שיכולה וצריכה לקחת גם אחריות מסוימת על יהודי העולם שאינם אזרחיה

משבר הקורונה מגביר את התובנה הזאת, גם בקרב ההנהגה היהודית בחו"ל וגם בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. אחריות מסוג זה לא חייבת לבוא לידי ביטוי בתמיכה כלכלית. דוגמא ראשונה ראינו לפני שבועיים, כאשר משרד התפוצות והסוכנות היהודית כינסו שולחן עגול של ארגונים יהודים במטרה לדון על דרכים שבהן ישראל יכולה לסייע לקהילות בחו"ל.

פורום מעין זה צריך להמשיך ולהתקיים גם בימי שגרה, כמנגנון היוועצות בשלל נושאים הרלוונטיים לשני הצדדים, כגון גיורים או מאבק באנטישמיות. דוגמא נוספת ניתן לראות בשיתוף הידע על התנהלות במצבי חירום של ארגוני חברה אזרחית ורשויות שונות בישראל עם הקהילות בתפוצות.

משבר הקורונה הראה לנו כי הציבור הישראלי שותף לצורך בדיאלוג ובקרבה לקהילות היהודיות בעולם. בין ההצמדויות למסך כדי להתעדכן בהנחיות החדשות של משרד הבריאות, התרגלנו גם להתעדכן בשלום אחינו ואחיותינו בתפוצות. זה חידוש מרענן שצריך להמשיך גם מחר וגם בעוד שנה. אסור שהיחסים עם יהודי התפוצות יהיו ארעיים, כאילו היו חלק מהתקנות לשעת חירום. הם חייבים להיות חלק משגרת החיים שלנו.

אהרון קלמן, ירושלמי מלידה ומבחירה, שתמיד שמח לשחק כדורסל או לשתות כוסית וויסקי טובה. בין לבין עובד כמנהל תכניות יחסי ישראל-יהדות ארצות הברית בקרן משפחת רודרמן.(צילום: פיני סילוק)