יום ירושלים קיבל את צביונו כחגה של הציונות הדתית. יום בו חוגגים את שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים. את איחודה של העיר. במרכזו של היום – מצעד הדגלים על מאות אלפי משתתפיו, המציף את הרובע המוסלמי וסיומו בתפילה המונית בכותל.

בשוליו של המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה, כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי, ועבור השותפים הרבים שלי, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן. היא גם לא של ברזל או של זהב. ירושלים היא ערב-רב של א.נשים, ארגונים וקהילות שחולקים את האהבה לעיר ופועלים למענה.

בשולי המצעד אך בזרקור התקשורתי – קולות קצה לאומניים גזעניים, הצובעים את אופייה של העיר בחג כבשיגרה – כעיר שאין בה מקום לכולם. עבורי ועבור שותפיי הרבים, ירושלים היא אף פעם לא שחור או לבן

ירושלים היא העיר החרדית הגדולה ביותר בישראל, העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, ו'החילונית' השנייה בגודלה (אחרי תל אביב) והיא תמשיך להיות כזו.

הפסיפס האנושי הזה יישאר כל עוד אף מגזר לא יעזוב. פסיפס שיוצר נקודות חיכוך רבות בחיי היום יום, במשאבים המוקצים למסגרות החינוך השונות, בתשתיות בנייה ותחבורה בשכונות השונות ולא פחות בצביונה של העיר, בזהות העקרונית שלה.

את נקודות החיכוך אנחנו מתעקשים להפוך לנקודות מפגש, את השוני לרב גוניות, את הזרות והריחוק לסובלנות. העשייה הזו המתרחשת כל שנה, כל השנה, ואחד ממנועיה היא החברה האזרחית הירושלמית – מאות ארגונים וקהילות העושים במלאכה מדי יום.

חשבנו שאסור לנו לאפשר מצב שבו בכל השנה אנחנו יוצרים מפגש וסובלנות, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. בשנים האחרונות זכיתי לקחת חלק במיזם 'זאת ירושלים' אשר בוחר להפוך את יום ירושלים ליום החוגג את הסובלנות והרב-גוניות בעיר. במיזם משתתפים עשרות ארגונים וקהילות, היוצרים מדי שנה ביום ירושלים סדרה רחבה של אירועי אומנות, מפגשי שכנים, תפילות וצעדה ירושלמית.

בשנת הקורונה הזו חגיגות הסובלנות שלנו יהיו אחרות. לא נוכל לצאת לרחובות כמו שיצאנו בשנים האחרונות, גם האחרים לא. כן נוכל, וניפגש ברשת הדיגיטלית ובסלונים המביאים נשים ואנשים.

רוב האירועים יהיו מקוונים ויאפשרו לירושלמים להישאר בבית ולחגוג מקרוב-רחוק איתנו.

זו תהייה הפעם הראשונה שבה כל הארץ תוכל להצטרף אלינו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתם.

חשבנו שאסור לאפשר מצב שבו בכל השנה הופכים את נקודות החיכוך למפגש, ודוקא ביום ירושלים נישאר בבית, נבוכים. מיזם 'זאת ירושלים', הופך את יום ירושלים לחגיגת סובלנות ורבגוניות

למעשה, זו תהיה גם הפעם הראשונה שגם החרדים והערבים תושבי העיר יוכלו לקחת חלק באירועים, אפילו אם מרחוק ובאופן אנונימי כזה שמפגש פנים אל פנים לא מאפשר.

באירועים נפגוש מחנכים ממערב ומזרח העיר שמעקשים להכיר. ויהיו גם אירועים פנים אל פנים, מעגלי מפגש של שכנים שיוכלו אחרי תקופה ארוכה לראות, להקשיב ולבנות צעד אחר צעד את היום שאחרי הקורונה, של שכנות עם ערבות הדדית, של קהילה.

בשנת הקורונה גם יום ירושלים יהיה אחר, וזו הזדמנות של כל מי שמאמין בסובלנות להצטרף ולחגוג אותה איתנו.

הרבה עינבר בלוזר שלם היא מנהלת ״רשות הרבים״ – הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית, הפועל לקידום יהדות מתונה ועיר פתוחה לכל באיה.

בחודש דצמבר הקרוב ימלאו שבע שנים למותו של עמוס עוז על סף גיל שמונים. מאז קולו חסר כאן מאוד והוא חסר במיוחד מאז ה-7 באוקטובר. בראש מהדהדת השאלה: מה הוא היה אומר על אירועי האימים?

האם עוז היה משכיל להראות לנו איזשהו אור בקצה המנהרה? אולי אפשר להקיש משהו על תגובותיו המשוערות לפי ספרו "דברים שבעל פה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

פני החברה הישראלית העכשווית והשסועה, על הסוגיות החברתיות, הדתיות והפוליטיות הבוערות שבה, נשקפים בבירור ובהרחבה בספרו הרביעי של רן גורן, "קוראלס" (הוצאת ספרי ניב, 2025), מה שהופך את הספר כה אקטואלי.

הספר אמנם מגולל פרשיות אהבה ויחסים רומנטיים, מהולים בתאווה, חרטה וכיסופים בין הגיבור שי מרחב, איש שב"כ בעברו ועורך דין במקצועו, לבין ארבע אהובות, אלא שאלה הם רק באי כוח של זרמי עומק בחברה הישראלית.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.