פעם בכמה זמן עולה על סדר היום הציבורי בישראל סוגיית הכיבוש. לא חלילה בשם המפורש כ י ב ו ש אלא בצורה עדינה יותר, בצורה נעימה יותר לאוזן, כזו שלא תטריד את מנוחתנו, כזו שלא תקלקל את הסיפור היפה שאנחנו מספרים לעצמנו על נאורותינו.

לרוב משתמשים במילת הקסם "התיישבות", שבאה להחליף את המילה "התנחלות" וליצור סימטריה בין המתיישבים החלוצים בישראל לבין המתנחלים. בכלל, סימטריה זה שם המשחק, מצד אחד ומצד שני, "קיצונים משני הצדדים", "קורבנות השלום" ושלל מנטרות שתפקידן למתוח קו ישר מימין לשמאל ולומר 'הי, אנחנו ממש כמוכם'.

פעם בכמה זמן עולה על סדר היום הציבורי בישראל סוגיית הכיבוש. לא חלילה בשם המפורש כ י ב ו ש אלא בצורה עדינה יותר. לרוב משתמשים במילת הקסם "התיישבות", שמחליפה את המילה "התנחלות"

גם הפעם עלה הכיבוש, זה שאין לומר את שמו, על סדר היום, רק באופן עקיף – נתניהו הצהיר, כתעלול בחירות בלבד, כי בכוונתו לספח באופן חד צדדי חלקים מהגדה המערבית. וכדי להראות שאין מדובר רק בספין הוא אפילו טרח והכניס אותו להסכם בינו לבין גנץ.

מרגע זה ואילך ניתן האות והכל עוסקים בסיפוח על כל היבטיו מבחינה משפטית ומבחינה מדינית, מה אומר מלך ירדן ומה אומרים מנהיגי אירופה, מה יאמר בג"ץ ומה אומר החוק הבינלאומי. ורק בדבר אחד אף אחד לא עוסק – בפלשתינים.

אינני מדברת על ההנהגה הפלשתינית אלא על האנשים, על הפלשתינים, אלה שגרים שם. בטרם אפנה לדבר על הפלשתינים רק ארגיע אתכם ואבקש להסיר דאגה מליבכם – לא יהיה סיפוח ולא צל צילו של סיפוח, הסיפוח עלול לביא איתו קשיים רבים ונתניהו לא ירוויח ממנו דבר. וכאחד שנוקט בפעולה רק אם היא לתועלתו האישית הסיכוי שיהיה סיפוח הוא אפסי.

ובחזרה לפלשתינים ולכיבוש – כשאנחנו מדברים על הכיבוש (ששש…בשקט, לא להחריד את הנאורות) תמיד מדברים על שטחים, על ביטחון, על הצווי התנ"כי. הרבה מילים גדולות, הרבה פאתוס, יש אפילו מי שמשתמש בביטוי "חזון ארץ ישראל השלמה".

ובכן, הרשו לי לצנן את התלהבותכם, לא חזון ולא נעליים, לא שטחים ולא קדושת הארץ. ואין צורך ללכת אחרי העכבישים כדי להגיע לחדר הסודות, כי כמו בכל המקרים הבנאליים – כל מה שצריך לעשות כדי לגלות את הסוד הוא ללכת בעקבות הכסף.

ופה מדובר בכסף גדול, כסף ענק – מיליארדים על גבי מיליארדים. הכיבוש הוא המפעל הכלכלי הגדול ביותר של מדינת ישראל. מפעל בעזרתו מדינת ישראל מפרנסת רבים ברוחב יד. מי במתפרנסים? הפוליטיקאים, בתי המשפט, תושבי ההתנחלויות, עסקנים, מפעלים, אנשים פרטיים ומוסדות ולמעשה כל אחד ואחת מאיתנו – אנחנו חיים על גב הפלשתינים.

רק ארגיע: לא יהיה סיפוח ולא צל צילו של סיפוח, הסיפוח עלול להביא איתו קשיים רבים ונתניהו לא ירוויח ממנו דבר. וכאחד שנוקט בפעולה רק אם היא לתועלתו האישית הסיכוי שיהיה סיפוח הוא אפסי

וכמו בכל תאגידי הענק שקבעו את מפעליהם במדינות מתפתחות, ועושים שימוש בכוח העבודה הזול של האוכלוסייה המקומית כדי להגדיל את רווחיהם, ללא הרגולציה המעיקה של מדינתם, תוך ניצול האוכלוסייה המקומית שאין לה ברירה אלא לעבוד בתנאים שמכתיב התאגיד – כך גם מדינת ישראל עושה שימוש בכוח העבודה הזול של הפלשתינים, ללא חוק וללא משפט.

וגם לפלשתינים אין ברירה אלא לעבוד בתנאים שמכתיבה המדינה. זה נכון שבכל דפוסי העסקה המעסיק הוא החזק והעובד הוא החלש, אבל במקרה זה העסקה היא כזו שבה הצד החזק הוא בעל זכויות והצד החלש נטול זכויות ולכן רק צד אחד מכתיב את התנאים וצד אחד נענה להם.

ולא רק שהוא נענה להם אלא שחוקי ההגנה הקוגנטיים, אלה שנועדו להגן על העובדים מפני הכוח הרב שבידי המעסיק, אינם חלים על העובדים הפלשתינים – שהרי הם נטולי זכויות.

אין מדובר על יחסי העסקה הדדיים, כך שלאורך הזמן העובד לומד את העבודה ומתמקצע ונוצרת תחושת מחויבות של האחד כלפי השני, מדובר בהעסקה על דרך של ניצול, ניצול ציני, ניצול עמוק, ניצול אכזרי, ניצול המעשיר את הבוס וגורם לעובד לסבל.

והעובד עובד כי אין לו ברירה, הוא אינו קובע את הכללים. ואם לא יפעל על פיהם הוא יוחלף במהירות על ידי עובד אחר, שעל אף תנאי הניצול הקשים מוכן לעבוד שם מחוסר ברירה. חייו וחיי בני משפחתו תלויים בעבודה הזו על אף הניצול שבה.

לא מדובר ביחסי העסקה הדדיים, כשעם הזמן העובד לומד את העבודה ומתמקצע ונוצרת תחושת מחויבות הדדית. מדובר בהעסקה על דרך של ניצול, ניצול ציני, עמוק, אכזרי, המעשיר את הבוס וגורם לעובד לסבל

וכמו בכל מפעל המנצל עובדים "באופן חוקי", תמיד תהיינה נגזרות לא חוקיות של הניצול הזה. כאלה שינצלו עוד קצת. כאלה שיאמרו לעצמם: אם הבוס מרוויח מהעבודה הזו למה שאני לא ארוויח גם? הרי המנוצלים אינם יכולים להתלונן, אין בידם כלים להפסיק את הניצול. מה הם יעשו? יתבעו על שעות ההעסקה? יתבעו על השכר? על התנאים? את מי יש להם לתבוע כשהמדינה עצמה היא מקור הניצול שלהם?

ולכל הניצול גם מתווסף השוט הביטחוני, כל עוולה, כל התעמרות, כל ירי, כל פגיעה בחיים – לעולם יוצדקו באופן ביטחוני – בין אם זו הצדקה של המדינה באירוע ביטחוני ובין אם זו הצדקה של מתנחלים שהתעמרו להנאתם בפלשתינים. "חשנו בסכנה לביטחוננו" הוא קוד ההצדקה.

מדינת ישראל ביחסיה עם הפלשתינים, סיגלה לעצמה נורמות המושתתות על עושק ועל גזל, על אלימות ועל סגר, על ניצול ועל השפלה, על רמיסת זכויות יסוד ובראשן הזכות לחרות והזכות לחיים. אלא שהנורמות האלה כבר מזמן אינן נחלת השטחים בלבד, אלא נורמות שזלגו ללב ליבה של החברה שלנו, נורמות שהביאו להשחתתנו.

הפכנו מחברה עובדת לחברה המנצלת עובדים, חברה מושחתת ואלימה, חברה שבעה ונצלנית. הפכנו עיוורים, חרשים, אילמים. כל מה שמעניין אותנו הוא הרווח הכלכלי – וראשונים לעשות קופה על הפלשתינים אלה ההתנחלויות, היהודים הטובים והרחמנים, מגלגלי העיניים והמתחסדים.

הם גם מנצלים את הפלשתינים וגם מתעמרים בהם, כי לכל ניצול כלכלי מתלווה לעולם ההתעמרות – ובמרוץ הכלכלי הזה מדינת ישראל שכחה שהיא איננה עסק כלכלי. שהיא אינה יכולה להסתכל רק על שורת הרווח ואינה יכולה לשקול רק שיקולי עלות תועלת. שכמדינה וכחברה היא מחוייבת לשקול שיקולים נוספים ולקחת בחשבון את המחיר הביטחוני והמחיר החברתי שהכיבוש גובה ממנה.

ישראל, ביחסיה עם הפלשתינים, סיגלה נורמות המושתתות על עושק וגזל, אלימות וסגר, ניצול והשפלה, רמיסת זכויות יסוד – ובראשן הזכות לחרות והזכות לחיים. נורמות שמזמן אינן נחלת השטחים בלבד אלא זלגו ללב החברה

וכל זמן שהכיבוש הוא עסק כלכלי של המדינה, מפעל כלכלי ענק המעסיק עובדים על דרך של ניצול ועושק, אפילו יותר מההעסקה הנצלנית של חברות הקבלן הכה פופולריות בישראל, לא יהיה סיפוח.

למדינת ישראל משתלם כלכלית לנהל משטר אפרטהייד דה פקטו, סיפוח יסכן את העסק הכלכלי המשגשג. כן, סיפור הכיבוש כולו הוא סיפור של התעשרות כלכלית – התעשרות של יחידים והתעשרות של מדינה. והמחיר? המחיר הוא מחיר מוסרי כבד וגם מחיר בדם – והוא מוטל על כל החברה כולה.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.