"מסתערבים, אגדה ישראלית"
מאת מתי פרידמן
הוצאת כנרת-זמורה-דביר, 255 עמודים

* * *

היחיד מבין ארבעת המרגלים העומדים במרכז הסיפור הזה שעודנו בחיים הוא יצחק. בזמן כתיבתן של שורות אלה, הלוחם הממושקף מסמטאות חלב בן 93 . מי שהציע לי לפגוש אותו הוא גמלאי נוסף של שירותי המודיעין, שהכרתי תוך כדי עבודה על סיפור אחר.

הלכתי לפגוש את יצחק לא כי שמעתי עליו או על היחידה הקטנה שהוא השתייך אליה בימי הקמת המדינה, ולא כי תכננתי לכתוב את הספר הזה, אלא רק כי שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם.

גמליאל כהן כינוי: יוּסף מקום לידה: דמשק, סוריה גיל בינואר 1948 :25	יצחק שושן כינוי: עבדול כרים מקום לידה: חלבּ, סוריה גיל: 23
חבקוק כהן כינוי: אִבּרהים מקום לידה: תימן גיל: 20	יעקוּבָּה כהן כינוי: ג'מיל מקום לידה: ירושלים, פלשתינה־א"י גיל: 23

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מבלה שעות רבות, במשך כמה שנים, בשיחות עם יצחק, על רקע האריחים בצבע ירוק זית בקיר המטבח שלו, בקומה השביעית של בניין בבת ים. מפעם לפעם הוא קם ופסע לאטו אל הכיריים, הכין קפה בפינג'ן קטן עם ידית ארוכה, כמו אלה שהם השתמשו בהם בקומזיצים המפורסמים. מילותיו היו מדודות; פטפטנות אינה תכונה מכובדת בעיני הגברים האלה. הזיכרון שלו היה חד כתער. לפעמים נדמה שמלחמת העצמאות זה עתה נגמרה או שהיא עדיין נמשכת.

הוא צחק יותר מכפי שאפשר היה לצפות, בכל כמה משפטים, חה־חה־חה עמוק מלווה בטלטול של הראש, שהיה עכשיו ברובו אוזניים, אף וחיוך רחב. הדברים שהוא צחק מהם היו רק לעתים נדירות מצחיקים. הוא לא הקל ראש בדברים אלא הביע פליאה על כל מה שראה. כשדיבר, היו הבזקים של יצחק כפי שבטח היה בימים ההם – דרוך, מהיר ורעב. הוא דיבר בשמם של האחרים, של אלה שזכו לשיבה טובה ומתו במיטתם, ושל אלה שיצאו במסווה קלוש אל סערת המלחמה לפני 70 שנה ונעלמו לבלי שוב.

הדברים שהוא צחק מהם היו רק לעתים נדירות מצחיקים. הוא לא הקל ראש בדברים אלא הביע פליאה על כל מה שראה. כשדיבר, היו הבזקים של יצחק כפי שבטח היה בימים ההם – דרוך, מהיר ורעב

כשיצחק הגיע בפעם הראשונה לשוק הירקות בתל אביב ב-1942, נער דובר ערבית חסר פרוטה שכרע בישיבה שפופה על הקרקע מעל ארגז פלפלים, בהחלט היתה אפשרות שיישאר שם. אנשים רבים הגיעו לשווקים כאלה ונשארו לתמיד, למשל סבא־רבא שלי, שמכר תפוזים מעגלה בלואר איסטסייד במנהטן. אבל זה לא קרה ליצחק. נחשול פתאומי הניף אותו ונשא אותו משם.

מסתערבים, אגדה ישראלית – ספרו של מתי פרידמן (צילום: כנרת זמורה-ביתן)

הוא היה עלול לסיים את חייו בגיל 23, מוטל בין גבעות חול עם כדור בראש, בדומה לכמה מחבריו, או תלוי על גרדום בחצר של בית כלא, כמעט בלי להותיר זכר. אבל הוא הצליח לחמוק. אפשרות אחרת הייתה שהוא לא ייתפס אך ייאלץ לחזות בחורבן המדינה היהודית מיד עם הולדתה ב-1948. גם זה לא קרה, ושנינו היינו עכשיו במדינה הזאת, במדינה שלנו, יושבים ליד השולחן במטבח של יצחק.

"ריגול", ציין פעם ג'ון לה קארה, "הוא התיאטרון הסודי של החברה שלנו". גם למדינות יש סיפורי כיסוי וסוגי עצמי נסתרים, בדיוק כמו לאנשים שמרגלים למענן, ובמרתפים החשאיים שלנו חבויות תובנות על העולם שמעל לפני השטח. מעבר לחיבה לסיפורים על סוכנים חשאיים וזהויות כפולות, ההבחנה הזאת של לה קארה היא הסיבה למשיכה שלי אל האנשים האלה ואל ההרפתקה המיוחדת שלהם. לאנשים האלה, עם מרכיבי הזהות המתנגשים ועם סיפורים שמסתתרים מתחת לסיפורים, יש משהו חשוב לספר לנו על הארץ שהם עזרו להקים.

שנות ההיכרות שלי עם יצחק היו גם שנות הקריסה הערבית הגדולה וחורבנה של חלב, עיר הולדתו, במלחמת האזרחים בסוריה. צפינו בהתרחשויות בין ריאיון לריאיון. בזמן הפגישה הראשונה בינינו, ב-2011, שרר שקט בחלב, ורק בתי הכנסת היו ריקים, כפי שהיו מאז נמלטו ממנה משפחתו של יצחק ויהודי העיר עשרות שנים לפני כן, ביציאה ההמונית של היהודים מארצות ערב. אבל עד מהרה התרוקנו גם הכנסיות בחלב, וכמוהן רבים מהמסגדים, וחלק ניכר מהעיר הערבית הגדולה היה לעיי חורבות.

ראינו אנשים מנסים נואשות לברוח אל מעבר לים התיכון, נשטפים אל חופי יוון, משתרכים אל פנים היבשת עמוסים בצרורות חפצים ובתינוקות. נוצרים, זורואסטרים, מנדעים ויאזידים מרחבי המזרח התיכון עזבו את בתיהם, וכמוהם גם מוסלמים סונים שחיו עד אז בקרב שיעים, ושיעים שחיו עד אז בקרב סונים, ואנשים שחושבים או מתנהגים אחרת ואין להם שבט שיגן עליהם. השנאה לאנשים שאינם כמוך, המחשבה שמשהו ייפתר אם האנשים האלה פשוט ייעלמו – אלה לפעמים מתחילות ביהודים אבל בדרך כלל אינן מסתכמות בהם.

המסתערבים ברחובות ביירות – יצחק שושן במרכז (צילום: אתר הפלמ"ח)

אחת השיחות שלי עם יצחק התקיימה לא במטבח שלו אלא בקניון בשכונת מגוריו, שרוב האוכלוסייה בה מוצאה מארצות העולם המוסלמי, בדומה ליצחק ובדומה לחצי מהאוכלוסייה היהודית בישראל. בקומה העליונה היה אולם משחקי וידיאו עם הבזקי אורות כחולים, קולות נפץ אלקטרוניים והורים על סף טירוף שנדחקו לשם בגלל חופשת הקיץ ובגלל הלחות הבלתי נסבלת שבחוץ. מקדונלד'ס היה מלא, וגם מתקני הפלסטיק במתחם המשחקים של הקניון. בחלון הראווה של חנות בשם "אפרודיטה" הוצגו חזיות בצבע אדום עז.

אישה במשקפיים כתומי מסגרת התעמקה בטופס לוטו. היו בקניון ילדי הרבעים היהודיים של תוניס ושל אלג'יר, במשקפי ריי-באן ובנעלי ספורט. היו בו גם היהודים ממֹוסּול שבצפון עיראק – לא מוטלים בתעלות לצד שכניהם היאזידים, קורבנות "המדינה האסלאמית", אלא שותים קפה הפוך בחלל הממוזג, אוכלים מקנאגטס כשרים בעוד ילדיהם צורחים בעברית על הטרמפולינות.

הם היו ישראלים למהדרין, אבל לא החלוצים מהקיבוץ שבדמיון הציוני הישן, הילדים המיותמים של אירופה. הם היו אנשים מהעולם המוסלמי, בלב העולם המוסלמי, שחייהם קשורים בגורלו של העולם המוסלמי, בדומה לחייהם של סֵבי־סביהם. זאת הייתה ישראל, אבל ישראל כפי שאינה מתוארת בדרך כלל בסיפור הלאומי הרשמי.

הם היו אנשים מהעולם המוסלמי, בלב העולם המוסלמי, שחייהם קשורים בגורלו של העולם המוסלמי, בדומה לחייהם של סֵבי־סביהם. זאת הייתה ישראל, אבל ישראל כפי שאינה מתוארת בדרך כלל בסיפור הלאומי הרשמי

בסניף של רשת בתי קפה, ליד המדרגות הנעות, ישב המרגל יצחק שושן, לשעבר זקי שאשֹו מחלב, המוכר גם כעבדול כרים מוחמד סידקי מביירות. כשדיבר על הולדתה של מדינת ישראל, לא היה שם אף אחד מהמאפיינים הרגילים. זה היה שונה מכל גרסה אחרת ששמעתי וזה הסביר את ההווה יותר מכל גרסה אחרת ששמעתי. זה היה סיפור מזרח־תיכוני.

כשיצאתי מהקניון, הרחובות נראו שונים. ואז החלטתי שהגיע זמנו של הסיפור הזה. בכתיבתו הסתמכתי על הראיונות שערכתי עם יצחק ועם אחרים; על תיקים מארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, בהם כאלה שסיווגם הסודי בוטל לראשונה לבקשתי; על מסמכים מהארכיון לתולדות ההגנה ושל התנועה הקיבוצית, ועל עדויות מוקלטות שלא התפרסמו של אנשים שהשתתפו באירועים אבל מתו לפני שהצלחתי לדבר איתם.

שני חיבורים היסטוריים שראו אור ונושאם "המחלקה הערבית" – שניהם אזלו מהשוק – היו מועילים במיוחד. הראשון, המסתערבים של הפלמ"ח, מאת ההיסטוריון צביקה דרור, התפרסם ב-1986 בהוצאה לאור של משרד הביטחון, ולמען הפשטּות אקרא לו ההיסטוריה הרשמית. השני, המסתערבים הראשונים – סיפורה של המחלקה הערבית של הפלמ"ח, נכתב בידי אחד מארבעת המרגלים שלנו, גמליאל כהן, בסוף ימיו, וראה אור ב-2001.

יצחק שושן בביירות. גמליאל כהן מציץ מהרכב (צילום: אתר הפלמ"ח)

נראה שהכללים הלא־כתובים של כתיבה על ריגול דורשים מהכותב לטעון שמושאיו שינו את עצם מהלך ההיסטוריה, או לפחות את מהלך המלחמה שהשתתפו בה – טענה מפתה אבל נכונה רק לעתים נדירות, ולא נכונה במקרה של המרגלים שלנו, גם אם תרומתם למלחמה הייתה משמעותית.

המשימה שלהם לא הגיעה לשיאה בפיצוץ דרמטי שמנע אסון או בפתרון של חידה פתלתלה. החשיבות ההיסטורית שלהם טמונה במה שהתברר לימים שהיו: עּוּבר של אחד משירותי המודיעין האימתניים ביותר בעולם, "התחלה צנועה של מסורת ארוכה ופורייה", במילותיהם של ההיסטוריונים בני מוריס ואיאן בלאק, "חוליה ישירה בין ההתחלות החובבניות, בקנה מידה קטן, של עבודת המודיעין הציונית, לבין המאמצים הנרחבים יותר, המקצועיים יותר, שנעשו אחרי 1948".

החשיבות ההיסטורית שלהם טמונה במה שהתברר לימים שהיו: עּוּבר של אחד משירותי המודיעין האימתניים ביותר בעולם, "התחלה צנועה של מסורת ארוכה ופורייה"

במודיעין הישראלי, כפי שכותב דרור בהיסטוריה הרשמית שלו, "נלמד כי גרעין הריגול שלנו מקורו ב'השחר'; היחידה ששימשה בסיס למבצעים גדולים, שממנה צמח כל מה שהתפרסם ברבות הימים בעולם כולו כ'עלילות המוסד'". העלילות האלה הן מיתוסים רבי-תועלת לארץ קטנה ואפופת סכנות מכיוון שהם מסתירים את החולשה של האנשים שמאחורי הקלעים. אבל בסיפור שלנו מופיעים רק האנשים והחולשות שלהם, והכול מתרחש בקדמת הבמה.

זאת אינה היסטוריה כוללת של הולדת מדינת ישראל או של שירותי המודיעין הישראליים, של תולדות ההסתערבות, וגם לא של היחידה שבה אמורים הדברים. שמות רבים שהיו חייבים להופיע בהיסטוריה המסורתית אינם מופיעים כאן. הספר מתרכז בתקופה של 20 חודשים קריטיים, מינואר 1948 עד אוגוסט 1949; בשתי ערי נמל במזרח הים התיכון המרוחקות זו מזו 130 קילומטר – חיפה וביירות; ובארבעה צעירים שנשלפו מן השוליים אל מרכז האירועים.

חיפשתי לאו דווקא את ההיסטוריה במלוא היקפה, אלא בעיקר את הלב האנושי שלה ומצאתי אותו בנקודות הציון האלה.

* * *

מתי פרידמן הוא עיתונאי והיה בעברו כתב של סוכנות הידיעות הבינלאומית AP וכן כתב של The Times of Israel – השייך לבעלי זמן ישראל.  במסגרת עבודתו, פרידמן שהה בלבנון, מרוקו, קהיר, וושינגטון, מוסקבה וגאורגיה.

מתי פרידמן (צילום: סבסטיאן שיינר)

פרידמן נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17 ומתגורר עם משפחתו בירושלים.

ספרו הראשון, "תעלומת הכתר", זכה בפרס סמי רוהר לספרות ובפרסים נוספים בארה"ב ובקנדה, ותורגם לשבע שפות. ספרו השני, "דלעת, מוצב אחד בלבנון", נבחר ב־2016 לרשימת הספרים הטובים של ה"ניו יורק טיימס" והאתר "אמזון".

המהדורה האנגלית של "מסתערבים, אגדה ישראלית" זכתה בפרס "נתן" לספרות יהודית בארה"ב ובפרסים נוספים.

סדרה דוקומנטרית שיצר עם ישראל רוזנר על מלחמת לבנון, "מלחמה בלי שם", שודרה לפני חודש ב"כאן 11".