יש משהו תמים, מכמיר לב, בתביעה שהגישו אתמול לבית המשפט המחוזי בתל אביב 446 פעילים ומתנדבים במפלגת כחול-לבן, נגד ראש הממשלה החליפי ויו"ר המפלגה, בני גנץ.
לא מדובר בעתירה לבג"ץ, לא בדרישה להורות שחבירתו לממשלתו של בנימין נתניהו פסולה; מדובר בתביעה אזרחית, שהוגשה בעילה של הפרת חוזה, ובצידה גם דרישה לפיצוי כספי סמלי, בסך 44,600 שקלים (מאה שקלים פיצוי לכל תובע). או בתרגום לשפת הרגשות האנושיים: זהו רצון לליטוף מנחם על הראש, עטוף במעטפת של הליך משפטי.
התביעה הזו היא וריאציה על הסיפור שכבר נטחן לעייפה במסגרת סדרת הדרמה האינסופית שהיא הפוליטיקה הישראלית. בגידתו של גנץ במצביעיו, או – אם תרצו – התפכחותו והסכמתו ללכת לממשלה משותפת עם הנמסיס נתניהו, כל אחד ונקודת המבט הלגיטימית שלו.
הרגע האחד הזה, שבו גנץ, בעת שאחז בידיו את המנדט להרכבת ממשלה, הודיע כי הוא ומפלגתו מתפצלים מ"יש עתיד" של יאיר לפיד ומ"תל"ם" של משה יעלון, וחוברים לממשלת רוטציה פריטטית עם הימין ונתניהו, הוא רגע המפץ הגדול, האחרון עד כה בסדרה, של הסיפור הפוליטי הישראלי.
הרגע הזה הוליד כל מיני עלילות משנה. חקיקת חוקי ממשלת החילופים היא עלילה אחת; הטלת המנדט על נתניהו, הנאשם בשוחד, להרכיב ממשלה, היא עלילה נוספת; וכעת מצטרפת עלילה שלישית – זעקתם של פעילי ומתנדבי המפלגה, הטוענים שגנץ כרת איתם חוזה – לא בהשאלה, לא כהגזמה רטורית, לא לתפארת המליצה – אלא חוזה ממש, כמשמעו בדיני החוזים.
החוזה אמר דבר פשוט: אני מבקש מכם שתעבדו למעני, כדי שאבחר, כי אני לעולם לא אשב עם נתניהו בממשלה. משהפר גנץ את הבטחתו לבוחרים, הוא הפר גם את החוזה עם פעילי המפלגה. ובעוד שהבוחרים אינם רשאים להיפרע ממנו, כי הפרת הבטחת בחירות מותרת בתרבות הפוליטית-משפטית הישראלית, הרי שהפרת חוזה מול הפעילים, שתרמו לו את עבודתם ופעילותם – מחייבת מתן סעד משפטי, בהתאם לדיני התרופות בחוזים.
"התובעים עמלו פיזית ורגשית כפעילי רשימת כחול-לבן למען הנתבע, על סמך התחייבות יסוד מטעמו שהופרה ברגל גסה", נכתב בתביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד דניאל חקלאי.
נזקים מעולם הרגש
השאלה המרכזית, כך נדמה, שהתביעה מבקשת להיבנות ממנה, עניינה בטענה שיש הבחנה בין ציבור הבוחרים הכללי של מפלגה מסוימת, לבין הפעילים והמתנדבים של אותה מפלגה – מבחינת משמעותה המשפטית של "הבטחת הבחירות" מטעם המועמד.
בעוד שמוסכם על התובעים כי למועמד בבחירות מותר להפר הבטחה שנתן לציבור הבוחרים, או לפחות שהבטחה כזו אינה בעלת נפקות משפטית ובוודאי שאינה אכיפה, שונים הדברים – כך לטענת התובעים – בכל הנוגע למערכת היחסים שבין המפלגה והמועמד לבין פעיליה ומתנדביה.
ההתחייבות החוזית הזו בין גנץ לפעיליו מתמצה בשלוש מילים: "רק לא ביבי". התביעה נוקטת את הלשון המקובלת בדיני חוזים: "הצעה", "קיבול", "תום לב בכריתת חוזה", "הפרת חוזה". חקלאי, המתמחה במשפט פלילי, מציין כי לו היה מדובר בעולם הפלילי, היה נעשה שימוש במונחים כמו "הונאה", "קבלת דבר במרמה" ואולי אף על "גניבה".
הפירוט בדבר ה"נזקים" שנגרמו לתובעים מגיע, באופן לא מפתיע, מעולם הרגש. "מאות התובעים והתובעות נותרו פגועים נפשית, מרוסקים רגשית ושבורי לב, בשל ההכרה כי הם נוצלו בצורה צינית ומכאיבה במיוחד". אילו לא הייתה ניתנת אותה הבטחת יסוד שהופרה, כך נטען, הפעילים לא היו תורמים את מרצם וזמנם לטובת הצלחתו של גנץ.
ככל שקל לחוש בכאבם האותנטי של התובעים, כך גם קל להפריך את הקונסטרוקציה המשפטית שעליה העמידו את תביעתם.
חובתם של חברי כנסת להפעיל את שיקול דעתם בכל עת, ולא להכפיף אותו להבטחות או להתחייבויות שונות שנעשו בעבר, היא מן המפורסמות.
כך, למשל, נקבע ביחס להסכמים קואליציוניים – כי אף אלה, הלבושים בלבוש חוזי יותר פורמלי, ולו מעצם העובדה שהם מועלים על הכתב ובסופם מתנוססות חתימות הצדדים – אינם יכולים לחייב את הצדדים להם לפעול בהתאם להסדרים הקבועים בהסכם, ככל שאלה נוגדים את הדין וככל שמשמעות הדברים היא שחברי הכנסת, הסיעות או השרים פועלים כאוטומטים מבלי להפעיל את שיקול דעתם בזמן אמת.
חופש הפעולה המתחייב של נבחרי ציבור
אם כך ביחס לחובתם של חברי כנסת לפעול בכל עת, מובן כי לא יכולה להיות נפקות משפטית מחייבת להתחייבות בחירות. נדמה שהרעיון הזה מקובל גם על התובעים, לפחות עד לגבול מסוים.
אבל אם למועמד פוליטי מותר להפר התחייבות בחירות שנתן לבוחריו, הכיצד אסור לו להפר את אותה התחייבות ממש, ככל שמדובר ביחסיו עם המתנדבים, הפעילים וראשי המטות במפלגתו?
אם תתקבל התביעה במישור החוזי, פירוש הדבר הוא שהמועמד מסונדל להתחייבויותיו לבוחרים, מעצם העובדה שיש לו, מלבד יחסים עם ציבור הבוחרים הכללי, גם יחסים חוזיים עם אנשי מפלגתו. המסקנה הזו מסכלת את חופש הפעולה המתחייב של נבחרי ציבור.
אם תתקבל התביעה במישור החוזי, פירוש הדבר הוא שהמועמד מסונדל להתחייבויותיו לבוחרים, מעצם העובדה שיש לו יחסים חוזיים עם אנשי מפלגתו. המסקנה הזו מסכלת את חופש הפעולה המתחייב של נבחרי ציבור
הבעיה האמיתית של התובעים היא אם כך במישור הכללי, של מתן התחייבות לבוחר ובגידה בהתחייבות הזו. לא בכדי, התובעים מבססים את הגיון תביעתם על דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי בבג"ץ תוכנית ההתנתקות.
באותו פסק דין, קבע לוי, כנגד עמדת עשרת חבריו להרכב, כי דינה של החלטת ממשלת ישראל לבצע את הנסיגה מרצועת עזה ומצפון השומרון, ולפנות את המתנחלים מאזורים אלה – להתבטל, בין היתר נוכח העובדה שראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הפר בבוטות את הבטחת הבחירות שלו, שהתמצתה במילים "דין נצרים כדין תל אביב".
לוי קבע אז כי אף שמצע מפלגה איננו בבחינת מסמך משפטי מחייב ואכיף, הרי שכשמדובר בהפרת "התחייבות יסוד" תיתכן התערבות שיפוטית נדירה. עשרת שופטי הרוב לא שללו את התיזה הזו של לוי, טוענים התובעים, אלא הותירו אותה ב"צריך עיון".
חלקה השני של התביעה מסיר את הכסות מליבת הטענה. זו מושמעת כאן כבר לא רק בשם פעילי המפלגה אלא בשם כלל המצביעים.
מתעורר הרצון לומר לאלה וגם לאלה: התסכול מוצדק. שברון הלב מובן. אתם מאוכזבים, כועסים, מחפשים מזור. אך הוא לא יבוא מהגשת תביעה כזו או אחרת. נסו להיות קפדנים יותר להבא, ולא לתת את קולכם ואמונכם במישהו, אם אינכם בטוחים שאכן יממש את רצונכם הפוליטי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוגנץ גם הבטיח ישראל לפני הכל,כלומר לפני ההבטחה לא לשבת עם נתניהו,אנשי יש עתיד בכיינים,שלא יודעים איך לאכול את המהלך של גנץ,לכן הם משתוללים כמו מטומטמים,מעליבים,משמיצים,וגם תובעים.במקום לשבת בשקט,לתת לזמן לעשות את שלו.