"גם בהפגנה השקטה בניו יורק הזעם הורגש בכל פינה"
דיווח ב"הארץ", 2 ביוני 2020
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הזעם מורגש בכל פינה. גולמי, מופרז, רושף. רותח ועולה על גדותיו. רגש ראשוני, קדום, לא מעובד, לא מרוסן, לא מעודן. מעורר חרדה לא פחות משהוא מספק פורקן. וכמו וירוס הוא מתפשט במהירות בעולם ומכה גלים-גלים. יכול להיות שהצלחנו לשטח את העקומה של התפשטות קורונה וייתכן שנצליח לחמוק מגל שני של המגפה. ספק רב אם נצליח לחמוק מגלי הזעם שעוד יגאו בעקבותיה.
גוגל מציע לא פחות מ-2,500 ידיעות חדשותיות מהחודש האחרון בלבד, שמתארות התפרצויות "זעם" במקומות שונים בעולם. זעם באוסטרליה על מעצר אלים של אבוריג'יני. זעם וחוסר אונים במוקדי התפשטות הקורונה החדשים בעולם. זעם על סין שהסתירה מידע. זעם בצ'ילה על קריסת המערכת הרפואית. זעם בימין על ראש מועצת יש"ע שמתנגד לסיפוח.
אפילו עדן אלנה המתוקה סבלה מהתפרצות זעם. הנערה הביישנית, העדינה והמנומסת שהכרנו אחרי שהיא נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון, חטפה את הג'נאנה באחד מאולפני הטלוויזיה שבהם התארחה, כדי לספר על התסכול שלה מביטול האירוויזיון בגלל הקורונה.
אחרי שהתברר לה שהיא לא תוכל לצלם עוד טייק של השיר, גם היא איבדה את זה. עד ראייה מהימן דיווח לוואלה! סלבס ממש ממוקד האירוע: "נזרקו מילים כמו 'לכו להזדיין' ו'אני אעשה מה שאני רוצה'. הייתי פשוט בהלם. היא נראית כל כך מתוקה ותמימה ופתאום כל זה יוצא ממנה ואתה לא מבין איך זה הגיוני".
לכו להזדיין! אני לא אעשה מה שאתם אומרים לי! עדן אלנה בגרסת כיסוי ברוטב גיא פינס להמנון הזעם המושלם של להקת הזעם המושלמת "רייג' אגיינסט דה משין". כי זעם – טוב, אולי לא כולל הזעם המעט מפונק של עדן אלנה – הוא הרגש הנואש ששמור לאלה שלא יכולים יותר.
אלה ששוברים את הכלים ולא משחקים. הרגש של המתבגרים, שטורקים בחמת זעם את הדלת, מרעידים את הבית כדי שלא רק הוריהם הסתומים אלא גם כל השכנים ברחוב ישמעו, שהם לא יכולים יותר ונשבר להם ודי כבר. כי כמה אפשר לשאת את הפער הבלתי נסבל הזה בין העולם שהבטיחו להם כשהם היו ילדים, לעולם האמיתי שאליו הם התעוררו.
זעם הוא הרגש הנואש ששמור לאלה שלא יכולים יותר. הרגש של המתבגרים, שטורקים בחמת זעם את הדלת, מרעידים את הבית כדי שלא רק הוריהם הסתומים אלא גם כל השכנים ברחוב ישמעו, שהם לא יכולים יותר ונשבר להם
וזה הסיפור עכשיו. העולם כולו לא מסוגל יותר לשאת את הפער בין התקוות להתרסקותן. לכן הזעם מציץ אלינו מכל פינה. ברחוב, ברשתות החברתיות וממסכי הטלוויזיה. הוא ניבט מעיניו הבוערות של שאול מזרחי, הבעלים של הבארבי, ששבת רעב מול מעון ראש הממשלה בירושלים, במחאה על הטיפול המחפיר של המדינה במגזר העסקי בכלל ובעולם ההופעות החיות בפרט.
שאול מזרחי, שיש לו מניית זהב בתרבות הישראלית של עשרים השנים האחרונות, כמי שהקים ומנהל את מועדון ההופעות הטוב ביותר שפעל אי פעם בארץ, שבת רעב כשהוא מוקף אמנים, סלבס ותקשורת.
אבל אל תתנו לקעקועים, לבגדים המגניבים ולדי-ג'יי שמנעים לשרה נתניהו את שנת הצהריים לבלבל אתכם. נושא השיחה המרכזי במאהל המחאה של שאול מזרחי השבוע היה מתי הרחובות פה יבערו כמו בארצות הברית, ואיך זה לא קרה עד עכשיו. התשובה: לאנשים פה עדיין לא מספיק רע. וחוץ מזה, הישראלים הרבה יותר ממושמעים מהאמריקאים.
העולם צועד עכשיו בעיניים פקוחות ובפיות מכוסים אל תוך שנות "השפל הגדול" של המאה ה-21, בתחושה חריפה שהרע מכל עוד לפנינו. והמנגנונים המשוכללים להפליא שהקמנו, כדי שיספרו לנו סיפורים על חיינו, בוגדים בנו, ומנסים לאלחש את הזעם הגואה בעזרת תחרויות שירים ובישול, וסיפורי אהבה וזוהר.
מהדורות החדשות המרכזיות של ישראל מקדישות אחוז ניכר מזמנן לקידום תוכניות הבידור של הזכייניות שמפעילות אותם. ו"בידור", מעצם טבעו, הוא פיזור הדעת. השיער מתבדר ברוח, הזעם מתבדר בטלוויזיה.
הרצון להתבדר על שפת התהום הוא לא עניין חדש. ב"ענבי זעם", הרומן הגדול של תקופת השפל הגדול באמריקה, מספר ג'ון סטיינבק על הטאלנטים מספרי הסיפורים של הימים ההם ועל האנשים שהוכו במשבר הכלכלי ההוא ועולמם קרס, שגמעו את סיפוריהם בצמא:
"עם הנוודים, מתרוצצים למצוא עבודה, נאבקים למחייתם, ביקשו תמיד להתענג, חיפשו הנאות מתחת לאדמה, ייצרו לעצמם הנאות, והיו רעבים לשעשועים. לפעמים שעשועים נבעו מדיבור, והם היטיבו את חייהם בבדיחות. וכך קרה שבמחנות שבצדי הדרכים, בתעלות שלגדות הנחלים, מתחת לעצי השקמה, צמח מספר הסיפורים והיה למושג, כך שהאנשים התכנסו לאורן הקלוש של המדורות, לשמוע את המוכשרים שבהם. והם האזינו לסיפורים, והשתתפותם הפעילה היא שהעצימה את הסיפורים".
היום אנחנו עושים אותו דבר, רק מול הטלוויזיה והפיד. ולפעמים, בין סיפור על עומר אדם שהשתתף במסיבה שלא שמרו בה על ריחוק חברתי, למנחם הורוביץ שיוצא לברר איך נפטרים מהקילוגרמים המיותרים של תקופת הסגר, מצליח להסתנן אל מדורת העבדים הנואשים סיפור שאי אפשר להדחיק ולהתעלם ממנו.
כזה היה הסיפור על הריגתו האכזרית של איאד אל-חלאק על ידי שוטרים, ששמם נאסר בינתיים לפרסום בצו של בית משפט. רוגל אלפר היטיב לתאר ב"הארץ" את תחושותיו, והמאמר שובר הלב שכתב, "חייו וזמניו של איאד אל-חלאק", זכה השבוע לאלפי שיתופים ברשת ועורר גל של הזדהות, ובצדק.
"המחשבה על הרגעים האחרונים בחיי איאד אל־חלאק לא מרפה ממני", פתח אלפר את המאמר, "אינני טיפוס סנטימנטלי אבל כשראיתי את אביו בטלוויזיה נקוו דמעות בעיני וחשתי זעם חסר אונים גואה בי. גם לי יש בן עם צרכים מיוחדים, ובינואר הוא יהיה בן 25, בערך בגילו של אל־חלאק, שהיה בן 32 כששוטרים ירו בו כמו כלב בחדר אשפה בעיר העתיקה בירושלים".
עשרות אלפי הישראלים שהתרגשו מהטקסט החשוב של אלפר, התמלאו זעם לנוכח מצוקתו של איאד אל-חלאק בסיטואציה האיומה שאליה נקלע. "איאד אל־חלאק היה גיבור", כתב אלפר, "גם ביום מותו היה גיבור, כשהלך ברחובות העיר העתיקה מבית משפחתו למוסד. סיבוב כזה בסמטאות העיר עתיקה אינו עניין של מה בכך לאוטיסט. זה דורש תעצומות נפש. זה מחייב גיוס כוחות.
"אבל אל־חלאק נמנה עם האנשים החלשים בעולם הזה, האנשים עם הגולגולת הרכה. הגולגולת שמתנפצת לרסיסים כמו זכוכית ממכה שגולגולת רגילה כלל לא מרגישה. האנשים שזקוקים למידה של אנושיות בסיסית, להומניות, לא כדי שיהיה להם נעים יותר לחיות, ולא כדי שיוכלו להעביר את ימיהם באווירה נעימה יותר – אלא כדי שיוכלו לחיות, פשוטו כמשמעו".
אבל אז התגנבה מחשבה מטרידה, שאולי התיאור המדויק של המצוקה שאל-חלאק חש כאוטיסט, היא זו שאפשרה לישראלים רבים לשכוח את העובדה המטרידה לא פחות, שהוא נורה למוות כפלסטיני. אנחנו הרי יודעים שידם של השוטרים בשער האריות לא הייתה כה קלה על ההדק אם היה נקלע למקום אוטיסט ישראלי. יכול להיות שהם אפילו היו נחלצים לסייע לו.
אבל אז התגנבה מחשבה מטרידה, שאולי התיאור המדויק של המצוקה שאל-חלאק חש כאוטיסט, היא זו שאפשרה לישראלים רבים לשכוח את העובדה המטרידה לא פחות, שהוא נורה למוות כפלסטיני
העובדה שאל-חלאק היה ערבי – היא זו שגרמה לשוטרים לשלוף ולרצוח אותו. ואחר כך לחקור בגסות בלתי נסלחת את המטפלת ההמומה שלו. מהבחינה הזו, השוטרים הישראלים לא שונים מהשוטר האמריקאי דרק שובין, שרצח את ג'ורג' פלויד במיניאפוליס. גם הוא היה נוהג בקורבן שלו אחרת, אם פלויד היה לבן.
וכך, גם לזעם שלנו יש גוונים שונים. הריגתו האכזרית של אוטיסט עדיין מעוררת אצלנו זעם והזדהות. למותו המיותר של פלסטיני כבר התרגלנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואין פה התפרצות ברחובות בגלל שענין הסכנה הקיומית עדייו מחלחל באנשים פה.
כמו כן מערכות ההגנה הבטחונית פה, שהוקמו עקב הלעיל, הן יעילות ומשופשפות וגדולות יחסית לגודל האוכלוסיה פה. הן יכולות לטפל ביותר יעילות במהומות והתארגנויות פרועות.