שיעורים מקוונים הם דרך נהדרת להשלים את החומר הנלמד בכיתה. הם מאפשרים למורה בקרה על ביצוע המטלות שאותן התלמידים יכולים לחקור באופן עצמאי בבית. בשיעור כזה, שהוכן על ידי מטח, ועוסק בהפקת פוספטים, נשאלים תלמידי בתי הספר היסודיים את השאלה הבאה (ההדגשה במקור):
"מכרות הפוספטים ומפעלי ים המלח תרמו רבות להתפתחות הנגב. תארו בקצרה את ההתפתחות שחלה בנגב בזכותם:
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
שאלה מצוינת, שמנחה את התלמידים לתשובה המצופה מהם – תיאור הדברים הטובים שקרו לנגב בזכות המפעלים האלה. כדי לענות עליה, אפשר לפנות לאתר של כיל, בעלת המפעלים להפקת המחצבים והכימיקלים באזור ים המלח ומישור רותם, שהוקמו על ידי המדינה בהשקעה אדירה, וכיום מצויים בבעלות פרטית.
יוסי לנגוצקי מספר שם על אביו שהגיע לים המלח מסיביר, ונשאר עשרות שנים כדי לעבוד בחום הכבד. "אנשים הפריחו את השממה והחיו את המלח", הוא אומר ומספר על היותו הילד הראשון שזכה לשוט בסירה לאזור סדום.
עובד אחר, אהרון פסח, מספר שם על ימיו הטובים כמזכיר הוועד, שעיגן זכויות של עובדים בחברה, כמו ארוחות ופנסיה. לדבריו, ההסכם היה פורץ דרך, ועובדי בתי הזיקוק נלחמו כדי לקבל תנאים דומים כמו ב"דשנים". תחת הלשונית "קיימות", מתנוססות שם ססמאות כמו "אפס רעב", "כלכלה מעגלית" ו"מצוינות סביבתית".
כיל, שמספקת דשנים לחקלאות בארץ ובעולם, רואה את עצמה "כחלק בלתי נפרד מהקהילה בנגב", וזו לא הפרזה. לתשלובת המפעלים הזו נוכחות מושרשת ומגוונת באזור, ואת ביטוייה אפשר למצוא בשלל אופנים, החל מקייטנות לילדי עובדים ועד מתן חסות והשתתפות בערבי עיון וכנסים. החברה תורמת 8 מיליון דולר בשנה למנעד רחב של פרויקטים כמו אימוץ עשרות מועדוניות לילדים ו"בתים חמים" לנוער בסיכון, חלוקת תווי מזון בחגים, פעולות התנדבותיות בסורוקה ומה לא.
החברה גם מתהדרת בכך שהיא מעסיקה כ-5,000 עובדים בישראל באופן ישיר, ובסך הכל מספקת כ-30,000 אלף מקומות עבודה במעגלים הרחבים יותר. כמו כן, כיל מתגאה בתואר "מעסיק מועדף" שפועל לפני תקני העבודה הגבוהים ביותר.
אפשר להתווכח על המספרים האלה, אבל ברור שכיל היו ועודם המעסיק הגדול ביותר בנגב בפרט, ואחד התורמים הגדולים לתוצר בישראל בכלל.
בקיצור, על התרומה של כיל להתפתחות הנגב ואחיזתה בחיי תושביו אפשר לכתוב חוברת שלמה. לא בטוח שהפסקה שהוקצבה לכך בשיעור המקוון של מטח תספיק. אלא שלעבר הלא רחוק וההווה של מפעלי ים המלח יש גם צדדים פחות זוהרים, שעליהם התלמידים בשיעור על הפוספטים לא התבקשו להרחיב.
על התרומה של כיל להתפתחות הנגב ואחיזתה בחיי תושביו אפשר לכתוב חוברת שלמה. לא בטוח שהפסקה שהוקצבה לכך בשיעור המקוון של מטח תספיק. אלא שלעבר ולהווה של מפעלי ים המלח יש גם צדדים פחות זוהרים
כך למשל, הניסיון לגרוע מהמדינה תמלוגים של 300 מיליון דולר, או העסקה פוגענית של עובדי קבלן שתוארה בסרט "זהב לבן עבודה שחורה", וכמובן האחריות של כיל לחלק מירידת המפלס של ים המלח הצפוני בקצב של מטר שנה. זה קורה כי מפעלי ים המלח שואבים את המים בחלק הצפוני ומעבירים אותם לחלק הדרומי.
השלכות נוספות של פעילות החברה בנגב הן היווצרות הבולענים, עליית מפלס ים המלח בחלק הדרומי (שגורם לנזק למלונות), והתחתרות של נחלים לא טבעיים כמו זה שנחשף לאחרונה ב"כאן".
אי שם בישראל מסתתר אוצר לאומי, נהר סודי ומהפנט שאף אחד לא מכיר. אם חשבתם להיות הראשונים שמבקרים בו, כדאי שתשקלו שוב – כי זה עלול להסתיים בשדה מוקשים.#הנהר_הסודי – פרויקט מיוחד של @orenaharoni1. ממחר ב-#חדשותהערב pic.twitter.com/EfaFrOnzIB
— כאן חדשות (@kann_news) January 19, 2020
מראות פחות מרהיבים אפשר לראות ולהריח גם בדמות הברום הרעיל שזורם חופשי מהמפעלים כדבר שבשגרה, ולפני שלוש שנים גם בזיהום נחל אשלים בתמיסות חומציות שהרגו בעלי חיים וחירבו את המאזן האקולוגי באזור.
לפי תחקיר "המקור", האסון האקולוגי העצום הזה באשלים היה יכול להימנע אם כיל הייתה קשובה להתרעות שהגיעו אליה במשך שני עשורים.
לא צריך לנבור בעבר הרחוק כדי למצוא את הסיפורים האלה על היחס העכור של כיל לקהילה ולמדינה, שכן הפרקים הבאים שלהם ממשיכים להתוות. לאחרונה פורסמה במקום הכי חם בגיהנום כתבה רחבת היקף שסקרה את פעילות החברה.
המלחמה הנוכחית של כיל במדינה היא על אישור לכריית פוספטים באזור שדה בריר, שיסיים את עידן האוויר הצח באזור ערד. מנכ"ל החברה, רביב צולר, אף העז לשלוח מכתב לרה"מ במרץ, ובו איים לפטר 1,000 עובדים אם לא יתקבל האישור.
בקיצור, גם על האסונות שבאו לנגב בגלל המפעלים האלה אפשר לכתוב חוברת שלמה ואולי אף ארוכה יותר, אלא שעל הדברים האלה התלמידים בשיעור המקוון של מטח לא נשאלו שאלה מנחה.
גם על האסונות שבאו לנגב בגלל מפעלי כיל אפשר לכתוב חוברת שלמה ואולי אף ארוכה יותר, אלא שעל הדברים האלה התלמידים בשיעור המקוון של מטח לא נשאלו
במשרד החינוך הפנו למטח, ושם מסרו את התגובה הבאה: "במטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, בוחנים את תכני הלימוד מעת לעת ומעדכנים על פי הנדרש. לקראת שנה"ל הבאה יערכו שינויים גם בפעילות הדיגיטלית בנושא זה".
בין שמטח גיבשו את השיעור על הפוספטים או שהוא הוכן גם בעזרת אנשי כיל, באתר החברה אפשר למצוא עוד יוזמות חינוכיות רבות שהיא שותפה להן באופן גלוי. כך למשל, כיל מעודדת לימודי כימיה עם מכון ויצמן ומשרד החינוך, נותנת חסות לפרויקט שיקום אקולוגי לתלמידי תיכון, מממנת סדנאות על היבטים שונים של החיים בנגב לתלמידי תיכון ומכינות ומקיימת שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים. מעבר לתרומה לחינוך, ברור שמאמצי ההסברה משחקים תפקיד גם בפעילויות האלה.
מערכי שיעור עם הלוגו של נובל אנרג'י
מילא, אולי החשיבה הביקורתית תתפתח אצל התלמידים באופן טבעי כאשר יתקדמו בחוק לימודם, אולי בחטיבה או בתיכון. אלא שאז, התלמידים הביקורתיים עלולים להיתקל בסדרה של מערכי שיעור שעליהם מתנוסס הלוגו של נובל אנרג'י, השותפה ומפעילה את מאגרי הגז לווייתן ותמר.
מערכי השיעור האלה, תחת השם "אליפות האנרגיה של ישראל", ממומנים על ידי נובל במסגרת תכנית תעשיידע, שמטרתה לחזק את הקשר בין מפעלי תעשייה למערכת החינוך. זו מטרה חשובה כשלעצמה, בעידן שבו ישראל מאבדת במהירות את מפעלי התעשייה שלה לטובת טורקיה, ומדינות המזרח הרחוק ומזרח אירופה.
אלא שהתכנית לחשיפת התלמידים לעולם התעשייה אמורה לפעול תחת תקנות ונהלי משרד החינוך, ולעבור דרך המסננת הפדגוגית של אנשי ההוראה.
אם הלוגו של נובל אנרג'י מתנופף על הדפים והסרטונים שהפיקה החברה עצמה והם חלק ממערך השיעור, ספק אם התלמידים ייחשפו במסגרתם לנזקים ולתופעות הלוואי של ההפקה והשימוש במשאב המתכלה של הגז.
חוזרי מנכ"ל אוסרים על העברת תכנים מסחריים בבתי הספר ושילוב פרסומות למפעלים בדפי עבודה. התקנה הזו אמורה להדהד בעוצמה רבה כאשר מדובר במפעל שפעילותו כה שנויה במחלוקת כמו הפקת הגז, שגורמת לזיהום נרחב.
את פוטנציאל הנזק אפשר גם לראות בלפיד שבוער מדי פעם באסדה שמול חוף דור מתחילת השנה, ומאותת על התקלות הרבות שמתרחשות שם. 30 התקלות האלה, בחמישה חודשי פעילות בסה"כ, מקפיצות את השנתות שמודדות את זיהום האוויר בחוף הכרמל , והקולות שקוראים להשבתת האסדה מתרבים.
אפילו היחצ"ן הנלהב של המפיקים, השר יובל שטייניץ, נאלץ להודות "שעד היום היו יותר מדי תקלות", ולדרוש אספקה אמינה והבטיח להישאר "עם היד על הדופק".
עמותת שומרי הבית פנתה למשרד החינוך בדרישה "להפסיק את התועמלנות המסחרית של נובל אנרג'י בבתי הספר לאלתר ולתקן את התכנים המועברים בתכנית תעשיידע, כך שיהיו מאוזנים ויכילו את תמונת המצב המלאה".
בתגובה לפניית זמן ישראל בעניין הזה, מסרו במשרד החינוך את התגובה הבאה: "משרד החינוך אוסר על שילוב כל תוכן מסחרי בבתי הספר, ויובהר שהפעילות המתוארת אינה חלק מהמכרז המדובר. המשרד יעקוב אחר הדברים, ויוודא שהתלמידים לא יהיו חשופים לכל פרסומת מסחרית".
גם אם התגובה הזו לא תוביל לתוצאות ממשיות, ומורות ימשיכו להקרין לתלמידים את הסרטונים של נובל, בתקווה לקבל כמה דקות של שקט (מה שלא קרה בסרטון שנשלח אלינו מאחת הכיתות האלה), אולי תלמידי התיכון יבינו לבד שעובדים עליהם, וייקחו בערבון מוגבל את תכני שיפוץ התדמית של מפיקת הגז.
אחרי הכל, אלה מביניהם שחיים בחוף הכרמל, בפרדס חנה, בחיפה ובקריות, כבר למדו מהוריהם על המחיר הסביבתי הכבד של הגז והתעשייה הפטרוכימית. תלמידים מאזורים אחרים אולי ייתקלו בחומרים האלה באופן עצמאי ברשת, תוך תקווה שלאוניברסיטה התלמידים האלה יגיעו הרבה פחות תמימים. מפעלי תעשייה לא יוכלו לפתות אותם בסרטונים מונפשים והם ידעו לזהות משמעות של לוגו מסחרי על דפי עבודה. יידרש קצת יותר מזה כדי לעמעם את חוש הביקורת.
ואכן, הפעם אלה לא מפעלי ים המלח ולא נובל אנרג'י, אלא בתי זיקוק נפט (בזן) שעושים לעצמם נפשות בטכניון, המוסד היוקרתי שמכשיר את מהנדסי ישראל, אלה שאמורים להיות חוד החנית ולהבין דבר או שניים במחיר התעשייה הפטרוכימית.
על המעורבות העמוקה של בזן שם, שלא מסתכמת במלגות שהחברה הזו תורמת למוסד, מספר לנו סטודנט להנדסה כימית שביקש להישאר בעילום שם:
"זה מתחיל בערבי גיוס שבזן עורכים כאן מדי פעם. הגיע ממלא מקום המנכ"ל שלומי בסון, הכי-הכי בכיר שם, ונתן הרצאה בחסות הפקולטה, ולמעשה בא לגייס עובדים. אחרי זה יש שיחות עם פיצות ובירות וקיבלנו חולצות, תיקים ומחברות עם לוגו בזן. בהדלקת נרות בחנוכה כל הסטודנטים בפקולטה קיבלו מטריית בזן. זה אירוני, אם חושבים על זה שהם בעצם ממטירים עלינו סוג של גשם חומצי, וזה חולק לכולם על חשבון החברה".
"קיבלנו חולצות, תיקים ומחברות עם לוגו בזן. בהדלקת נרות בחנוכה כל הסטודנטים בפקולטה קיבלו מטריית בזן. זה אירוני, אם חושבים על זה שהם בעצם ממטירים עלינו סוג של גשם חומצי"
בנוסף לפיצות ולבירות ולתשורות עם הלוגו, הכל על חשבון המפעל הטוב והמיטיב, מסתבר שבזן מעורבת גם בתכני הלימוד, ואפילו במתן הציון בחלק מהקורסים, כפי שממשיך ומספר לנו אותו סטודנט:
"יש קורס מעבדתי שכל סטודנט בחוג חייב לקחת, ובמסגרת הזאת גם ללכת לסיור במפעל בזן. הסיור מדהים כי זה מפעל גדול פה באזור, ואחרי שהסטודנטים מכינים מצגת על מה שהיה בסיור, מגיע בכיר מבזן והוא חלק מהשופטים שנותנים הערות על המצגת. אם הוא נותן הערות, זה אומר שהוא גם נותן חלק מהציון".
"בקורס אחר, שהוא לא חובה, המרצה הקבוע היה חולה ואז בא להעביר אותו נציג מבזן. מצד אחד זה קורס שעוסק בתעשייה הפטרוכימית, וזה מעולה שמישהו כזה יעביר אותו; מצד שני, זה מאוד בעייתי, הם חזקים בפקולטה.
"יש עוד חברות שפעילת בטכניון, כמו יצרנית השבבים טאואר, אבל בזן מככבים. בסך הכל הם מציעים משכורות ותנאים טובים, והרבה חברים שלי הולכים לעבוד שם. נוח להיכנס לעבוד אצלם, כי אתה יכול להגיש קורות חיים בכל מיני דרכים, ככה שהרבה מתחילים לעבוד שם תוך כדי התואר, ומבטיחים להם להמשיך למסלול ניהולי.
"יש גם מסלולי עתודה מפתים, וכל השילוב הזה בין התעשייה ללימודים הגבוהים מאוד מבלבל. הבעיה היא שלא מראים את הצד המזהם, נחשפים רק לדברים הכיפיים שרואים בסיור במפעל בזן, ומביאים לפקולטה צ'ופרים. הקורסים שהם מעורבים בהם מתעסקים גם בסביבה, אבל 'בזן' ו'סביבה' הן שתי מלים מנוגדות".
"הבעיה היא שלא מראים את הצד המזהם, נחשפים רק לדברים הכיפיים שרואים בסיור בבזן, ומביאים לפקולטה צ'ופרים. הקורסים שהם מעורבים בהם מתעסקים גם בסביבה, אבל 'בזן' ו'סביבה' הן שתי מלים מנוגדות"
בפנייה לטכניון, תחילה לא הבינו מה הבעיה, ומסרו שיש שיתופי פעולה גם עם חברות כמו פייסבוק. טוב לדעת, וזה אולי שווה כתבה נפרדת. הנה התגובה שמסרו לנו בסופו של דבר:
"הטכניון מעודד ומקדם קשרי תעשייה ואקדמיה על בסיס שוטף לטובת קידום המחקר והכשרת הסטודנטים.
"כמו חברות תעשייה רבות במשק הישראלי הנמצאות בקשר ישיר עם הפקולטות הרלוונטיות לתחום עיסוקן, גם בזן מקיימת קשר עם הפקולטה להנדסה כימית בטכניון. חברות רבות מקיימות בטכניון 'ימי זרקור וחשיפה' במהלך השנה האקדמית כדי להציג את פעילותן ולגייס אליהן מהנדסים וסטודנטים מהטכניון, וכמו כן נותנות חסות לאירועים שונים המתקיימים בפקולטות.
"בנוסף, מומחים מהתעשייה, אשר עוברים את כל הליכי המינוי הטכניוני ונמנים על הסגל האקדמי הנלווה או נתונים להנחיה ופיקוח של חברי סגל אקדמי בכיר, לוקחים חלק בפעילויות הוראה והנחיית סטודנטים בפקולטה ובטכניון בכלל.
"חברות רבות ומובילות במשק תורמות מלגות ופרסים לסטודנטים בטכניון ובמסגרת זו מעניקה חברת בזן מדי שנה מלגות לשלושה סטודנטים בפקולטה.
"ההחלטות לגבי חלוקת הפרסים והמלגות מתקבלות בוועדה פקולטית שאינה כוללת נציגים מהחברות. הקשר בין התעשייה והאקדמיה חשוב והוא תורם רבות ללמידה ולפיתוח ההון האנושי המוכשר בטכניון".
אלא שכפי שתואר כאן, לא מדובר בסתם "שיתוף פעולה", בחשיפת הסטודנטים לעולם התעשייה או בחלוקת מלגות בלבד, אלא במתן דריסת רגל לבזן בטכניון ועמעום החומה שאמורה להיות בין המוסד המחקרי לאחד המפעלים המזהמים ביותר בישראל, שאחת הלבניות שלו קרסה לפני כמה ימים.
פעילי סביבה ותושבי האזור מצפים מהמדינה להעיף את המפעל הזה לכל הרוחות. אפילו במשרד להגנת הסביבה קוראים לקדם את תכנית מפרץ החדשנות שבמסגרתה יפונו בזן ושאר המפעלים המזהמים. הם חושבים שאפשר להסתפק במכליות שיביאו את הדלק לנמל כשהוא כבר מוכן לשימוש, במקום לזקק אותו בבזן.
"בקורס אחר, שהוא לא חובה, המרצה הקבוע היה חולה ואז בא להעביר אותו נציג מבזן. מצד אחד זה קורס שעוסק בתעשייה הפטרוכימית, וזה מעולה שמישהו כזה יעביר אותו; מצד שני, זה מאוד בעייתי, הם חזקים בפקולטה"
אפשר להתווכח איתם, ולטעון שזיקוק הנפט הוא פעילות אסטרטגית שישראל לא יכולה לוותר עליה, ושהמפעל הזה מספק מקומות עבודה למאות אנשים באזור באופן ישיר ואולי להרבה יותר מכך באופן עקיף. אך כדי לנהל את הוויכוח הזה, ולבחון את תועלתו הכלכלית-ביטחונית מול נזקי הזיהום לסביבה והבריאות, לא מספיק להסתמך על פעילי סביבה אובססיביים ומשוגעים לדבר.
כדאי גם להכשיר עתודה של סטודנטים שמבינים דבר או שניים בכימיה ולא שבויים בקונספציה של בזן. כפי הנראה, כרגע המפעל קונה אותם בזול, תוך טיפוח הציפייה לעבוד שם בסוף הלימודים.
מומחי סביבה נטולי פניות יתקשו לצמוח גם במרכז הבינתחומי הרצליה (ששינה את שמו לאחרונה לאוניברסיטת רייכמן). שם לא הולכים סחור סחור, ותשלובת המפעלים שבשליטת עידן עופר נותנת חסות בלעדית לחוג, ששמו הוא "ביה"ס לקיימות מייסודן של החברה לישראל, כיל ובזן".
כאמור, כל זה לא אומר שצריך למנוע מתלמידי היסודי, התיכון או ההשכלה הגבוהה את החשיפה לתעשייה, להפך. השאלה היא אם אנשי החינוך יצליחו לקבל מהמפעלים את המימון לפעילויות האלה, ולתווך אותם באופן נקי משיקולים זרים, בהנחה, שבשונה מהטכניון, אנשי המפעלים אינם אלה שמעבירים את תכני השיעור בעצמם.
כאן המקום להדגיש, שכל המפעלים שהוזכרו כאן פועלים בסך הכל באופן סביר והוגן מבחינתם, בניסיון לקיים פעילויות הסברה שונות בתוך שער המפעל וכן במוסדות החינוך השונים. מי שאמורים לסגור את הפירצה הפדגוגית הם בתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה שאמונים על ערכים של עצמאות מחשבתית ומחקר ביקורתי.
צריך לדבר על ההשפעות השליליות
גישה מורכבת יותר, מציג בפנינו ד"ר אדיב גל, מורה בבית ספר יסודי במועצה האזורית אלונה, ומרצה לחינוך סביבתי בסמינר הקיבוצים. הוא עצמו מלמד בבית הספר פרויקט בשם פורשים כנף, שמטרתו ללמד ולפעול למען שמירת הבזים האדומים. הפרויקט ממומן בחלקו על ידי רשות הטבע והגנים וחברת חשמל, שהכבלים שלה מחשמלים את הבזים האלה כשהם עומדים עליהם.
ד"ר גל מסביר את גישתו באופן הבא: "כשאני מלמד את הסיפור הזה של פורשים כנף, אני מציג לילדים את שתי הגישות. אני קורא לזה 'מעגל הטיפשות', כי מצד אחד כולנו רוצים חשמל ויוצרים כבלים שפוגעים בבעלי חיים; ומצד, שני יש גם תשלום של חברת החשמל בצורת מימון חלקי לפעילות חינוכית לשמירה על הטבע. אתה יכול להגיד 'אתם חברה מזהמת, לא רוצה אתכם שום קשר. עד שלא תהיו סביבתיים לגמרי, אני אתכם לא בקשר'. צר לי להגיד, אבל זה לא מציאותי.
"מה שכן, אפשר לצמצם את ההשפעות השליליות שלהם. אני לא רוצה לחזור לתקופה של סבא וסבתא שלי בכפר יחזקאל שהיו על סוס ועגלה. כולנו רוצים חשמל, אבל אפשר וצריך לדבר על ההשפעות השליליות. לדעתי, מערכי השיעור שתיארת ליסודי ותיכון הם פשע. להציג את הפעילות בצורה כזו באופן חלקי? אני חושב שיש פה בעייתיות, אבל זה לא אומר שאם הם נותנים כסף לפעילות החינוכית אי אפשר לדבר על השפעות סביבתיות. אם יש גוף שאומר, 'אני נותן לכם כסף, תגידו רק את הדברים הטובים' – את זה אני לא מוכן לקבל".
"מערכי השיעור שתיארת ליסודי ותיכון הם פשע. להציג את הפעילות בצורה כזו באופן חלקי? אני חושב שיש פה בעייתיות, אבל זה לא אומר שאם הם נותנים כסף לפעילות החינוכית אי אפשר לדבר על השפעות סביבתיות"
ד"ר גל לא מתרגש מחוזר המנכ"ל שאוסר על פרסומת מסחרית בבית ספר, וחושב שזה לא העיקר. "אני לא נבהל גם אם התלמידים בפרויקט ילבשו את החולצה עם הלוגו של חברת החשמל", הוא אומר. "צריך להציג את שני הצדדים ואין מקום לאולטימטום של החברה התעשייתית לבוא ולהגיד רק את הדברים הטובים, כי אז לא תודה, לא בבית ספרנו. אני בשיעורים שלי מספר לתלמידים גם על הנזק של חברת החשמל, ומצד שני אומר שהם גם עוזרים לנו, כי אין שחור ולבן.
"אנחנו רוצים את החשמל, ואפשר לעשות דברים אחרת, כמו למשל למגן עמודי חשמל או להטמין אותם בקרקע. זה שהם לא עושים את זה, אומר שהם צריכים לחטוף על הראש, אבל זה לא אומר שאי אפשר לדבר איתם ועליהם. נהפוכו, אני חושב שנכון מאוד לעשות את הדו-שיח עם עם הילדים ולהראות את שני הצדדים".
מהמקרים שתיארנו, עולה שהפעילויות החינוכיות רחוקות מחשיפת המפעלים במלוא מורכבותם, עם הצדדים הבוהקים והאפורים כאחד. מעבר לשאלות המימון, הלוגו ומקור התכנים, השאלה היא איזה התאמות יעשו המורים, והאם הם רוצים לתווך את הנושא באופן מפוכח, במידה שהם בכלל מודעים לבעייתיות.
ד"ר גל אופטימי: "מצוין שיש קשר עם מפעלי ים המלח, נובל אנרג'י וכל חברות התעשייה, ושהילדים יוצאים לסיורים שם, ושהן מחזירות קצת כסף לקהילה. אבל זה לא אומר שהם יכולים להטיל וטו על מה אנחנו מלמדים. אני חושב שיש הרבה מורים ביקורתיים, אני חושב שהם לא מסתכלים על זה ככזה ראה וקדש. כמה כן או לא אני לא יכול להגיד, ככה אני מקווה, לפחות בשביל הילדים שלנו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו