אלא אינם ימים קלים להיות אזרח אמריקאי: יותר משני מיליון חולים בקוביד-19, קרוב ל-120000 מתים, משבר כלכלי שרק צפוי להחמיר בחודשים הקרובים, מחאה נרחבת נגד אלימות המשטרה והפליה גזעית ממוסדת, ממשל פדרלי שאינו מתפקד, וכמובן נשיא שכל מה שהוא נוגע בו נהרס.

התמונות ששודרו ברחבי העולם של מפגינים מתנגשים בכוחות שיטור ושל ביזה מחנויות יצרו רושם, שארה"ב הולכת בדרכה של ברית במועצות ומתפרקת לגורמים. המציאות, עם זאת, שונה. אין ספק שארה"ב עוברת משבר חריף, אבל היסטוריה נוצרת מרגעי משבר, כשהסדר הישן אינו מתאים יותר לרוח התקופה, וכשהבנה חדשה של המציאות פותחת אפשרויות לשינוי המתבקש. בכל הקשור למתח הגזעי בארה"ב השינוי שבאוויר הוא בשורה ענקית.

אין ספק שארה"ב עוברת משבר חריף, אבל היסטוריה נוצרת מרגעי משבר, כשהסדר הישן אינו מתאים יותר לרוח התקופה, וכשהבנה חדשה של המציאות פותחת אפשרויות לשינוי המתבקש

לפני שארחיב מדוע אני רואה במשבר הנוכחי פוטנציאל עצום לשינוי חברתי חיובי, כדאי להזכיר לכל אלו שגרים מחוץ לארה"ב וניזונים רק, או בעיקר, מדיווחים בתקשורת המקומית, שהתמונה שהם מקבלים מעוותת.

ישראלים מתלוננים פעמים רבות שהעולם מקבל תמונה בלתי מדויקת של ישראל בגלל ההתמקדות באירועים אלימים. מרבית הישראלים חשים כעס מוצדק כשזרים חושבים שפיגועים הם הנורמה בישראל, רק בגלל שזה מה שהם שומעים בתקשורת העולמית. זה אינו בהכרח עניין של גישה אנטי-ישראלית, אלא פשוט נטייה טבעית של בני אדם לגבש עמדות על בסיס המידע הכי זמין במוחם.

התמונות מארה"ב מתמקדות באירועים האלימים כי מטבעה התקשורת מתמקדת באירועים שמצטלמים היטב ושמייצרים רגשות עזים. סיקור כזה אינו משקף את התמונה הכוללת של האירועים. כתוצאה מכך זה לא מפתיע שזרים המביטים בתמונות מארה"ב יטו להכליל שמרבית ההפגנות אלימות ושבזיזה היא תופעה נרחבת.

המציאות שונה בתכלית: מרבית ההפגנות אינן אלימות בכלל, מספר הפכו אלימות לא בגלל המפגינים אלא בגלל אלימות השוטרים. מקרי ביזה, שכמובן פוגעים בסיכוי להשיג את מטרותיהם של מרבית המפגינים, הם מועטים ומבוצעים ע"י גורמי שוליים שמארגני ומשתתפי ההפגנות דוחים (לפעמים באופן אקטיבי). אני אלך צעד אחד קדימה, אני חושב שזה מפתיע שמרבית המפגינים מראים ריסון, שאין יותר מהומות ממה שראינו עד כה, ושאין הרבה יותר ביזה. אחרי הכול, אנו מדברים על אלפי הפגנות, מותנעות בזעם אדיר, נמשכות כבר יותר משלושה שבועות, ומרביתן אינן מובלות ע"י הנהגה מאורגנת.

המציאות שונה מהתמונה התקשורתית: מרבית ההפגנות אינן אלימות כלל, מעט הפכו אלימות לא בגלל המפגינים אלא בגלל אלימות השוטרים. מקרי הביזה מועטים ומבוצעים ע"י גורמי שוליים שנדחים (לפעמים אקטיבית)

קשה להפריד את ההערכות השליליות של האירועים בארה"ב מהתחושה הכללית שמעצמת-העל נמצאת במגמת ירידה. אכן, הרקורד האמריקאי בשני העשורים האחרונים אינו מרשים: מלחמות כושלות, אחריות למיתון עולמי, החלשתו של הסדר העולמי הליברלי ושל מוסדות בינלאומיים, וכישלון מחפיר להנהיג את העולם למאבק בשינוי האקלים. לא שארה"ב הייתה מושלמת לפני, גזענות ממוסדת נשארה חטא שארה"ב כשלה לטפל בו. הפסימיות לגבי עתידה של ארה"ב טבעית אם כן. אבל דווקא בתוך ים הספקות אני מוצא סיבות לאופטימיות.

עבורנו בארה"ב זהו רגע היסטורי. תחושת השינוי אינה רק באוויר, אלא שהיא ניכרת גם בחיים עצמם. ההפגנות אינן רק נחלת הערים המרכזיות והליברליות והן מתרחשות בכל רחבי ארה"ב בערים גדולות כקטנות. אפילו בפרבר שבו אני חי, מחוץ לפילדלפיה, אלפי אנשים יצאו להפגין.

הפרופיל של המפגינים גם הוא מיוחד, אלו אינן הפגנות של מיעוט שחור המלווה במספר קטן של מפגינים לבנים. זאת תנועה חוצת-זהויות, בה מפגינים לבנים משמשים פעמים רבות כמגן לחבריהם שאינם לבנים מפני אלימות השוטרים.

ובהיעדר ממשל פדרלי מתפקד, מדינות וערים אמריקאיות מכירות יותר ויותר ביכולתן להביא שינוי ברמה המקומית. הן אינן מחכות לממשל הפדרלי, אלא נוקטות צעדים פרקטיים לריסון המשטרה ולקידום צדק גזעי וחברתי. הנשיא יכול לצרוח עד מאה ולנסות לשמר את הסטטוס קוו המועדף עליו ועל תומכיו, אבל הסטטוס קוו הזה כבר אינו קיים – כי מרבית החברה האמריקאית עברה מהפכה תפיסתית. ההכרה בקיומה של גזענות ממוסדת היא צעד ענק לקראת תיקון חברתי. ההתגייסות של הקהילה העסקית לתמיכה בקריאות המפגינים לצדק חברתי היא אינדיקטור נוסף לשינוי התודעתי.

בהיעדר ממשל פדרלי מתפקד, מדינות וערים אמריקאיות מתחילות להכיר ביכולתן להביא שינוי ברמה המקומית. הנשיא יכול לצרוח ולנסות לשמר את הסטטוס קוו, אבל החברה האמריקאית עוברת מהפכה תפיסתית

למרות הנשיא הנוכחי, ובמידה מסויימת אולי כתגובה הכרחית לחוסר המוסריות שלו, ארה"ב משתנה לחיוב. המאבק בהטרדות המיניות הביא בשנים האחרונות, במידה רבה תודות לתנועת "גם אני", לשינוי חברתי עמוק. למרות שאפליית נשים רחוקה מלהיעלם, נשים היום יכולות להרגיש בטוחות יותר מגברים מנצלים כי החברה האמריקאית החליטה שאינה יכולה לסבול עוד את העיוות המוסרי הזה.

באופן דומה, מרבית החברה האמריקאית אימצה את התפיסה שלהט"בים זכאים לשוויון זכויות מלא, למרות ניסיונותיה של המפלגה הרפובליקאית לחסום את השינוי. כעת ארה"ב מתמודדת עם המורסה של ההיסטוריה הגזענית שלה. התהליך הזה מתקדם ללא סיוע של הממשל הפדרלי, אבל אם ג'ו ביידן ייבחר כצפוי לנשיא ה-46 של ארה"ב בינואר 2020, גם הממשל הפדרלי יתגייס לתיקון החברתי הנחוץ ויעזור לקדם צעדים פרקטיים.

אבל הסיבה הכי טובה להיות אמריקאי גאה היום היא שהדור הצעיר בארה"ב מאמין שהחברה האמריקאית זקוקה לתיקון. הדור הזה מבין טוב מקודמיו איך עיוותים חברתיים הופכים ממוסדים ונחוש לשפוך אור על עיוותים אלו. הוא מעורב יותר בפוליטיקה, יוצא לרחוב להפגין ואפילו מצביע.

זהו דור שלא רק שאינו מבין למה אנשים מופלים על בסיס גזע, דת, מין, או ארץ מוצא, הוא פועל להפסיק את העוולות האלו. ומסר השוויון של הצעירים (מרשים לראות איך רבים מהם מסוגלים לבטא את ערכיהם), במיוחד הקריאה לפלורליזם, מחלחל למבוגרים יותר.

אבל הסיבה הכי טובה להיות אמריקאי גאה היום היא שהדור הצעיר בארה"ב מאמין שהחברה האמריקאית זקוקה לתיקון, מבין טוב מקודמיו איך עיוותים חברתיים הופכים ממוסדים, ונחוש לשפוך אור על עיוותים אלו

אז כן, זוהי תקופה לא קלה לנו האמריקאים. המראות, לעיתים, שוברי לב. אבל היום יותר מתמיד אני גאה להיות אזרח אמריקאי, כי למרות כל המכשולים אנחנו בדרך הנכונה לתיקון חברתי. כשהמעמד הפוליטי כשל לקדם צדק חברתי בכלל, ולטפל באלימות השוטרים בפרט, הציבור האמריקאי התעורר, ובמסורת של כמעט 250 שנה יצא להביא את השינוי בעצמו. על זה אני גאה!

ד"ר ברק מנדלזון הוא ראש החוג למדע המדינה בהברפורד קולג׳. בין תחומי המחקר שלו אל-קאעדה והתנועה הג׳יהאדית, טרור, שחקנים לא-מדינתיים חמושים ומדיניות החוץ של ארה״ב. יליד ישראל, תושב ארה״ב, נשוי, אב לשלושה כלבים ולתינוק בדרך. כתב שלושה ספרים (האחרון: Jihadism Constrained: The Limits of Transnational Jihadism and What It Means for Counterterrorism) ועשרות מאמרים. גאוה מקצועית: מצוטט בהרחבה במגזין של דאעש באנגלית תחת הכינוי ״היהודי ברק מנדלזון״.