אומרים שישראל עברה מהפכה גאה ואכן יש לקהילה הישגים לא מעטים בלא מעט תחומים. אך אין ספק כי תחום המוזיקה תמיד מעניין יותר את דעת הקהל, תמיד מסקרן יותר ותמיד בכותרות. וזה הרי טבעי, כוכבי זמר יותר מעניינים ונוצצים ממדענים (לא ממש בצדק).

גם שרשרת היוצאים מהארון אינה פוסקת בארצנו מתחילת שנות ה-2000 והיציאה מהארון לרוב מלווה באלבום חדש, במופע, בסינגל, במשהו שניתן ליחצן.

בעבר, לפעמים הופעל לחץ של המדיה על אמנים גאים "לתת את הסקופ", לזרום עם החשיפה. לפעמים כתנאי אימתני ומקדים לכתבת שער.

בעבר, לפעמים הופעל לחץ של המדיה על אמנים גאים "לתת את הסקופ", לזרום עם החשיפה. לפעמים כתנאי אימתני ומקדים לכתבת שער

נדמה לי שאפשר לומר בביטחון מלא שאיש מהיוצאים מהארון לא ניזוק מהעניין, לא איבד קהל, ורובם, נדמה לי, אף יצאו נשכרים מכל העסק. ומוזיקה היא עסק, בל נשכח.

אז לא מעט זמרים ויוצרים יצאו מהארון לקול תרועת היח"צ, אך האם בעקבות כך גדל רפרטואר שירי הגאווה המקומי בעברית? ואינני מתכוון להמנוני הגאווה המסחריים, המפציעים בתחילת חודש הגאווה וממהרים לגזור קופון, אלא לשירי אהבה ויחסים.

שירי אהבה ויחסים כאלו שלא מתחבאים, לא מעורפלים, לא משחקים במחבואים או מתאימים בעצם גם "לסטרייטים". כאלו שזורמים עם העברית "הסקסמניאקית" של יונה וולך ובהם בחור יכול לשיר על בחור שהוא אוהב ובחורה יכולה לשיר שיר לאהובתה. שירים שעוסקים בחוויה הלהט"בקית הרגשית מבלי להתבייש – נדמה לי שתסכימו איתי שלא הרבה.

אינני בא בטענות ליוצרים, כי גם לאחר "המהפכה הגאה" עסקי המוזיקה הם עניין שביר, נזיל ואולי אפילו שמרני בישראל. ואם נוסיף למחבת את ההומופוביה העצמית, שלוקח זמן להשתחרר ממנה ובטח לשחרר את היצירה ממנה, ולא נתעלם גם משמרנות הרדיו – אז ברור שגם אם יוצר מוכר כגאה, לא תמיד יצירתו תמהר לעמוד בקו החזית הגאה.

נדמה לי שבתחומי אמנות כמו שירה או אמנות פלסטית – טיפה יותר קל לאמנות הגאה לפרוח. אולי בגלל שמוזיקה היא עסק יקר ומנסים ללכת "על בטוח".

לא מעט זמרים ויוצרים יצאו מהארון לקול תרועת היח"צ, אך האם גדל רפרטואר שירי הגאווה המקומי בעברית? לא המנוני הגאווה המסחריים, המפציעים וגוזרים קופון בתחילת חודש הגאווה, אלא שירי אהבה ויחסים

לא מזמן בפגישה ספונטנית בבית קפה תל אביבי, לאחר לילה של הקלטות, סיפרתי לזמרת שחיה בארון שאני מתכנן להוציא אלבום שכולו שירים גאים וכל המבצעים בו גאים. "אוי נו באמת ברזוליק" היא גלגלה עיניים ולגמה עמוקות מההפוך, "אני לא אוהבת את ההתעסקות בנושא הזה והרדיו לא יפרגן לך בחיים. תבין, העולם עוד לא מרגיש פתוח לעניין, וגם אם כולם סבבה עם מצעדי הגאווה, את שירי האהבה הם רוצים לשמור בתחום של גבר לאישה", סיכמה וסיימה את הקרואסון.

נדמה לי שהיא צדקה.

פזמונאי, מעבד טקסטים, מלחין ומפיק אמנותי ישראלי. עבד ויצר עם אמנים כמו רמי קלינשטיין, ירמי קפלן, קורין אלאל ,להקת מטרופולין, דנה אינטרנשיונל, מירי מסיקה, שרית חדד, נועה קירל ועוד…מפרסם בפייסבוק טקסטים פוליטיים, מתגורר בחיפה, הומו (צילום: שרי דובא)

שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.

אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא  פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.

למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.

מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.