אומרים שישראל עברה מהפכה גאה ואכן יש לקהילה הישגים לא מעטים בלא מעט תחומים. אך אין ספק כי תחום המוזיקה תמיד מעניין יותר את דעת הקהל, תמיד מסקרן יותר ותמיד בכותרות. וזה הרי טבעי, כוכבי זמר יותר מעניינים ונוצצים ממדענים (לא ממש בצדק).

גם שרשרת היוצאים מהארון אינה פוסקת בארצנו מתחילת שנות ה-2000 והיציאה מהארון לרוב מלווה באלבום חדש, במופע, בסינגל, במשהו שניתן ליחצן.

בעבר, לפעמים הופעל לחץ של המדיה על אמנים גאים "לתת את הסקופ", לזרום עם החשיפה. לפעמים כתנאי אימתני ומקדים לכתבת שער.

בעבר, לפעמים הופעל לחץ של המדיה על אמנים גאים "לתת את הסקופ", לזרום עם החשיפה. לפעמים כתנאי אימתני ומקדים לכתבת שער

נדמה לי שאפשר לומר בביטחון מלא שאיש מהיוצאים מהארון לא ניזוק מהעניין, לא איבד קהל, ורובם, נדמה לי, אף יצאו נשכרים מכל העסק. ומוזיקה היא עסק, בל נשכח.

אז לא מעט זמרים ויוצרים יצאו מהארון לקול תרועת היח"צ, אך האם בעקבות כך גדל רפרטואר שירי הגאווה המקומי בעברית? ואינני מתכוון להמנוני הגאווה המסחריים, המפציעים בתחילת חודש הגאווה וממהרים לגזור קופון, אלא לשירי אהבה ויחסים.

שירי אהבה ויחסים כאלו שלא מתחבאים, לא מעורפלים, לא משחקים במחבואים או מתאימים בעצם גם "לסטרייטים". כאלו שזורמים עם העברית "הסקסמניאקית" של יונה וולך ובהם בחור יכול לשיר על בחור שהוא אוהב ובחורה יכולה לשיר שיר לאהובתה. שירים שעוסקים בחוויה הלהט"בקית הרגשית מבלי להתבייש – נדמה לי שתסכימו איתי שלא הרבה.

אינני בא בטענות ליוצרים, כי גם לאחר "המהפכה הגאה" עסקי המוזיקה הם עניין שביר, נזיל ואולי אפילו שמרני בישראל. ואם נוסיף למחבת את ההומופוביה העצמית, שלוקח זמן להשתחרר ממנה ובטח לשחרר את היצירה ממנה, ולא נתעלם גם משמרנות הרדיו – אז ברור שגם אם יוצר מוכר כגאה, לא תמיד יצירתו תמהר לעמוד בקו החזית הגאה.

נדמה לי שבתחומי אמנות כמו שירה או אמנות פלסטית – טיפה יותר קל לאמנות הגאה לפרוח. אולי בגלל שמוזיקה היא עסק יקר ומנסים ללכת "על בטוח".

לא מעט זמרים ויוצרים יצאו מהארון לקול תרועת היח"צ, אך האם גדל רפרטואר שירי הגאווה המקומי בעברית? לא המנוני הגאווה המסחריים, המפציעים וגוזרים קופון בתחילת חודש הגאווה, אלא שירי אהבה ויחסים

לא מזמן בפגישה ספונטנית בבית קפה תל אביבי, לאחר לילה של הקלטות, סיפרתי לזמרת שחיה בארון שאני מתכנן להוציא אלבום שכולו שירים גאים וכל המבצעים בו גאים. "אוי נו באמת ברזוליק" היא גלגלה עיניים ולגמה עמוקות מההפוך, "אני לא אוהבת את ההתעסקות בנושא הזה והרדיו לא יפרגן לך בחיים. תבין, העולם עוד לא מרגיש פתוח לעניין, וגם אם כולם סבבה עם מצעדי הגאווה, את שירי האהבה הם רוצים לשמור בתחום של גבר לאישה", סיכמה וסיימה את הקרואסון.

נדמה לי שהיא צדקה.

פזמונאי, מעבד טקסטים, מלחין ומפיק אמנותי ישראלי. עבד ויצר עם אמנים כמו רמי קלינשטיין, ירמי קפלן, קורין אלאל ,להקת מטרופולין, דנה אינטרנשיונל, מירי מסיקה, שרית חדד, נועה קירל ועוד…מפרסם בפייסבוק טקסטים פוליטיים, מתגורר בחיפה, הומו (צילום: שרי דובא)

בנימין נתניהו קורא ביד אחת לאחדות בצל המלחמה ואובדן הלוחמים, וביד השנייה מפעיל את יריב לוין, שמחה רוטמן ,שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן,  דודי אמסלם ואחרים כדי לפלג, לשסות ולהשניא חלק מהעם על חלק אחר. זה לא הולך ביחד. זה מזויף, חסר אחריות ושקרי.

*  *  *

שנתיים מלאו להכרזת שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית. המלחמה והמחאה ריסנו את דחפיו והתפרצו לאחרונה כשחזר לסורו באופן בלתי מרוסן, ועשרות חוקים מתגלגלים מחדש לפתחה של הכנסת.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.

כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.

בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.

טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.