יום חמישי, 18 ביוני 2020, 17:15, קולצ'סטר, אנגליה. שריקת הפתיחה למשחק הפליי-אוף של ליג 2 (הליגה הרביעית) בין קולצ'סטר יונייטד ואקסטר סיטי נשמעה ומשחק הכדורגל השלישי באנגליה אחרי עצירת הליגות בשל מגיפת הקורונה יוצא לדרך.
מלבד השחקנים והמאמנים, ישנם מעט חברי הנהלה ובעלי תפקידים של שתי הקבוצות, כעשרים עיתונאים וגם 400 דמויות קרטון של אוהדי קולצ'סטר ועוד 14 של אוהדי אקסטר ביציע המרכזי. זהו כדורגל אבל לא כמו שהכרנו אותו, משחק שספק אם יהיה ברמה טובה ולבטח לא תהיה בו אווירת כדורגל.
אז למה כולם במצב רוח מצוין ומחייכים ויש אפילו שמץ חגיגיות באוויר? אולי כי זה המשחק הראשון שלי מזה 107 ימים, אבל מי סופר. יום קודם נערך משחק הפרמיירשיפ הראשון מזה 100 ימים והתחושה היא של נורמליות מסוימת. נורמליות לא נורמלית, אבל גם זה משהו.
המשחק הקודם שראיתי היה משחק הגביע בין צ'לסי לליברפול שנערך בלונדון ב-3 במרץ. האווירה היתה אז של ערב אסון וחששות כבדים ומספר ליגות באירופה כבר נסגרו.
יורגן קלופ, מאמנה של ליברפול, נשאל אחרי המשחק מה דעתו על משחקים בזמן מגפת הקורונה וענה: "אני מאמן כדורגל, אני לא צריך להישאל על הדברים האלו. אני לא פוליטיקאי ולא רופא, אני חובש כובע בייסבול ואני לא מגולח. אין לי ידע בנושא. אם אנשים חכמים יותר יגידו לי לשחק כדורגל, נשחק כדורגל. אני לא מקבל את ההחלטות".
שמונה ימים מאוחר יותר אירחה ליברפול את אתלטיקו מדריד במשחק במסגרת ליגת האלופות. מדריד היתה באותם ימים מוקד של התפרצות המגיפה ולמרות אזהרות רבות המשחק נערך בנוכחות אלפי אוהדים ממדריד.
חקירות אפידימיולוגיות מצאו שהמשחק הזה סייע להפצת המחלה באזור ליברפול וגרם למקרי מוות. בממשלת בריטניה לא היו אנשים חכמים שהיו אמורים למנוע את האסון הזה.
זה היה משחק הכדורגל האחרון ששוחק באנגליה, אבל הסגר הוטל על בריטניה באיחור משווע רק ב-23 במרץ ועבור רבים זה היה מאוחר מידי.
שקט מחריש אוזניים
סב לואיס היה אוהד של צ'רלטון את'לטיק הלונדונית מליגת המשנה. במשך 22 שנה הוא לא החמיץ משחק אחד של הקבוצה. הוא ידע כמה שנים מוצלחות בפרמירשיפ, הרבה רגעי שמחה והרבה יותר מפחי נפש, אכזבות, הפגנות נגד בעלים, משחקים דלים בלילה קר, נסיעות ברחבי אנגליה בדרך כלל לפני ואחרי תוצאה מאכזבת כשהדרך חזרה לדרום-מזרח לונדון לא נגמרת, ושני רגעים של אושר מזוקק בוומבלי כשהקבוצה עלתה ליגה באופן דרמטי בגמרי פליי אוף.
המאזן מראה על אוברדראפט שמתאזן בקלות בתחושת השייכות למועדון, לאצטדיון האהוב שהוא בית שהצילו האוהדים מחורבן, לחבריו האוהדים ולקהילה שהוא היה דמות מוכרת מאוד בה.
ב-8 במרץ צייץ לואיס בטוויטר: "המחשבה שגורל הרצף שלי בן 22 השנים, 1,076 משחקים ברציפות, עלול להיות בידי הממשלה (בין אם מדובר במספר שבועות, חודשים או כרגע), לא מרגיע אותי". ב-20 במרץ הוא צייץ שהוא בבית חולים עם זיהום חזה ושלושה ימים מאוחר יותר דיווח "יש לי את הוירוס!". עוד באותו יום הוא צייץ והעלה סטורי לאינסטגרם כשהוא נעזר במכונת הנשמה. זה היה הציוץ האחרון – חייו ומותו של אוהד כדורגל בטוויטר.
השקט, הבידוד וההסתגרות שנפלו על אנגליה היו תכלית הניגוד למהות הכדורגל. במקום רעש בלתי פוסק, קשר חברתי, יציאה מהבית, מפגשי פאבים ויציעים, עיסוק במועדון והסובב אותו – באו ימים ארוכים של דכדוך, שתיה, צפיה במשחקי עבר עד שאלו נמאסו. בשלב מסוים אפילו הפסקתי לבקר במדורי הספורט המאולצים.
עשרים שנה אני חי באנגליה ובמהלכם ראיתי פחות או יותר 1000 משחקי כדורגל. ספק אם היו שבועיים במהלך עונה בהם לא ראיתי משחק, ועכשיו עברו 107 ימים ללא החלק הזה של חיי. השקט היה מחריש אוזנים.
ישנם חובבי כדורגל פחות מחויבים ממני, ישנם הרבה מאוד אוהדים שלידם אני אוהד למחצה. לכולם המשחק הזה היה חסר. כדורגל הוא חלק מחיינו, מבריאות הנפש, ממהלך החיים באנגליה או בישראל, מפס הקול היום-יומי.
התכונה של הבוקר ביום משחק, הכניסה לאצטדיון, הפגישה עם עמיתים או אוהדים אחרים, המושב הקבוע, ההתלהבות או שעמום של משחק, ובעיקר תחושת הביחד והסיכוי לראות משהו בלתי צפוי ומרתק בניגוד לשבועות בהם כל יום נראה כמו קודמו ללא שום סיכוי לאירוע מרתק או זכיר מלבד טעם הדכדוך.
החשש הכבד שהליגות לא יחודשו הכביד במיוחד על אוהדי ליברפול, שראו כיצד אליפות ראשונה אחרי 30 שנות בצורת נמנעת מהם במרחק של שני משחקים מהשלמת החלום. אוהדי לידס יונייטד סובלים ומחכים כבר 13 שנה לחזרה לליגה הבכירה ומוליכים בבטחה את ליגת המשנה. ואאילו אוהדי בארו ייחלו לרגע בו יעפילו לליגה הרביעית, הקו המפריד בין כדורגל מקצועני לחובבני, אחרי 48 שנים.
איש מהם לא ידע אם הליגות יחודשו והקבוצות יזכו להגשים את החלום והמטרה המקצועית. אלו היו שלושה וחצי חודשים של דאגות לבריאות, לפרנסה, לחיים אבל גם להשלמות המשימות האלו. "עבור חלק מהאוהדים שלנו, זו משאלתם האחרונה לראות את הקבוצה בליגה מקצוענית", אמר מאמן בארו.
בנוסף לכל, הכדורגל האנגלי, זה שבראש הפירמידה, הפך לבתי נסבל. נפוח מחשיבות עצמית, ממיסחור, מתוכניות טלוויזיה ורדיו רוויות הייפ אבל חוסר רלוונטיות לכל דבר שאינו קשור לפרמיירשיפ. זה היה מחיר ההתמכרות, אבל היו לא מעט רגעים שבהם כבר היה קשה להתעלם מהעובדה שהכדורגל באנגליה הולך ומאבד קשר עם מקורותיו.
בעלי קבוצות מכל העולם, חלקם דיקטטורים מתועבים מהמפרץ הפרסי, אוליגרכים שבזזו את עמם, מילארדרים אמריקאים חסרי זיקה למשחק או סתם שלומיאלים ונוכלים, פגמו בקשר של האוהדים לקבוצות, בתחרותיות, במשחק הוגן. אנשים כמוני שכותבים על כדורגל כמעט כל חייהם הבוגרים חזרו ואמרו שמועדוני כדורגל הם עמודי התווך של הקהילה, אבל הספק כבר התגנב.
ואז השתרר השקט וקרה דבר מופלא. מועדוני כדורגל החלו להתנהג כמו מוסדות חברתיים חשובים. כשנודע שליברפול וטוטנהאם הוטספר מתכוונות להוציא את עובדיהן לחל"ת במסגרתו המדינה תשלם 80 אחוז משכרם והמועדון ישלים את עשרים האחוזים הנותרים, הן נתקלו בזעם האוהדים – והקולניים ביותר היו אוהדי ליברפול וטוטנהאם.
האוהדים, כולל שחקני עבר ועיתונאים, דרשו מהמועדונים שלהם לא לנצל את תוכנית הסיוע הממשלתית ותבעו שהם ישלמו בעצמם את שכר עובדיהם. הנהלות אותם מועדונים התקפלו וויתרו על מענקים אותן יכלו לקבל בחוק. מועדונים רבים פנו לעזרת הקהילה בזמן הסגר הקשה מנשוא, חילקו מזון, אירחו והסיעו צוותי רפואה ואף התקשרו לאוהדים בודדים ודרשו בשלומם.
מט הנקוק, שר הבריאות, ניסה באופן דמגוגי לזכות בנקודות קלות ודרש מכדורגלני הפרמיירשיפ לקצץ במשכורותיהם. תגובתו של הארי מקגוויר ממנצ'סטר יונייטד היתה לתרום 30 אחוז ממשכורתו לעמותות צדקה.
מרכוס ראשפורד, שחקן קבוצתו, הצליח לאסוף 20 מיליון ליש"ט עבור ארוחות לילדים נזקקים ויצא בקמפיין להבטיח שאותן משפחות יזכו לסיוע גם במהלך חופשת הקיץ. ראשפורד, צעיר מנצ'סטרי בן 22 שאימו נזקקה בילדותו לסיוע שכזה, פתח בקמפיין ציבורי שבסופו קיבל ראש הממשלה בוריס ג'ונסון את דרישתו אחרי סירוב ראשוני.
מרכוס ראשפורד קורע ברך בפתיחת המשחק בין טוטנהאם הוטספור ומנצ'סטר יונייטד, ב-19 ביוני 2020
ראהים סטרלינג ממנצ'סטר סיטי הפך לקול אותנטי וברור במאבק בגזענות בבריטניה אחרי שהיה במשך שנים מטרה קלה לגזענים ביציעים ובצהובונים. הם לא אהבו מיליונר שחור שנולד בג'מייקה והפכו אותו לסמל לרהבתנות של כדורגלנים גם כשסטרלינג רכש בית לאימו שגידלה אותו לבד. בשבועות האחרונים הוא התראיין בתוכניות החדשות החשובות ביותר לצד ערוצי הספורט וחזר באופן שקול ורהוט על עקרונות המאבק.
"ברגע זה אני מרגיש שאני מדבר עבור רוב השחורים", הוא אמר בראיון עם הפרשן גארי נוויל בסקיי ספורט. "הרבה אנשים זעקו לעזרה בתחומים שונים בחברה שלנו. עם ההפגנות האחרונות ראינו שמה שקרה באמריקה מגיע לבריטניה. זו ההזדמנות להתחאד ולקבל לא רק תשובות אלא שינוי חברתי".
שחקן העבר והפרשן איאן רייט יצא בקמפיין להטלת אחריות על חברות המדיה החברתית בנוגע לגילויי גזענות. טרוי דיני מווטפורד ווס מורגן מלסטר סיטי, שני כדורגלנים שחורים, הובילו את המאבק להזדהות עם תנועת Black Lives Matter האמריקאית. כדורגלנים שבעבר כונו בלעג ובמידה מרובה של צדק "בנטלי בייביז" הפכו לנושאי דגל חברתי למורת רוח של שמרנים רבים שטענו לעירוב של כדורגל ופוליטיקה.
דומיניק ראב, שר החוץ וקשר הגנתי אפור ויעיל של פוליטיקאי, רק בלי היעיל, אמר בביטול שהוא לא מבין את משמעות כריעת הברך ואמר שהיא כנראה לקוחה מ"משחקי הכס". זו לא היתה הפגנת בורות אלא הפגנת בוז טראמפיסטית מצד ממשלה שהפקירה את אזרחיה למגיפה.
קריסטלים מאחרי השערים
משחקי הפליי-אוף הם אירוע דרמטי, גם בליגות התחתונות. זהו טורניר קצר של חמישה משחקים בין ארבע קבוצות אשר בסיומו, אחרי משחק גמר באצטדיון וומבלי, קבוצה אחת עולה ליגה. יש פרסים גדולים יותר בכדורגל העולמי, אבל זהו אירוע מיידי, עם תגמול מוחשי מהאהובים ביותר על אוהדים.
ביום שכזה ניתן היה לצפות שמרכז קולצ'סטר ירחוש באוהדים בחולצות כחולות ומעט אורחים מאקסטר הרחוקה, אבל ביום המשחק, העיר העתיקה עם המורשת הרומית היתה ריקה. מגרש החניה שומם ועל חלון חנות המועדון הסגורה התנוססה הקשת של תודה לרשות הבריאות הלאומית. הכדורגל חזר אבל ללא קהל ועם ריחוק חברתי.
כדורגל משוחק כמעט בכל מקום בעולם וכמעט כל סיטואציה. במוזיאון יד ושם ישנה כרזה מ-1947 של משחק כדורגל בין שתי קבוצות במחנה העקורים היהודים פרנווואלד שבדרום גרמניה. בקטאר יזמו השלטונות טורניר כדורגל בין העובדים הזרים בכדי לשדר לעולם מחזה שווא של התייחסות אנושית לעבדים שם. תן לאנשים כדור והם כבר ייצרו קבוצות, ליגה, יריבויות ומשמעות. העובדה שבמשך 100 ימים שותק הכדורגל לחלוטין באנגליה מעידה עד כמה נדיר ועמוק היה המשבר.
אין כמו אקסטר סיטי בכדי להבין את המשמעות של קבוצה לעיר. המועדון מדרום-מזרח אנגליה עמד על סף כליה מספר פעמים. בסוף שנות התשעים קנו אותו שני אנשי עסקים, מינו את אורי גלר ליו"ר וכפי שקרה בדאונינג 10, כשאתה ממנה ליצן אתה מקבל קרקס. גלר כופף כפיות, הציב קריסטלים מאחרי השערים, הזמין את מייקל ג'קסון לעלות על הדשא לפני משחק אבל לפחות נקשר לקבוצה ופרץ בבכי כשזו ירדה ליגה.
זו הייתה הבעיה הקטנה, כשהתברר שבעלי הקבוצה מעלו בכספים והמועדון פשט את הרגל. "אני זוכר את היום הזה", סיפר לי ניל לה מילייה, אחד הדירקטורים בעמות האוהדים של אקסטר סיטי, "התחתנתי על כר הדשא לפני המשחק הזה. אלו הנישואים השלישיים שלי, הם נולדו מאסון אבל אנחנו עדיין יחד".
לאחר פשיטת הרגל רכשה עמותת האוהדים את המועדון ב-2003 ומאז מנהלת אותה באופן אחראי ושפוי. "חשוב שאוהדים יהיו מעורבים בניהול הקבוצה ושהמועדון יהיה מעורב בקהילה", אמר לי לה מילייה. "מדובר בחלק מהותי של הקהילה ויותר מידי מועדונים מאבדים את הקשר הזה והם רק עסוקים ביצירת רווחים עבור בעלי המניות. זו גישה שאנחנו מנסים לשנות".
דניס ווטס היתה היו"ר ב-2009 ואמרה לי: "אני לא נשואה ואין לי בן זוג וזה מפנה הרבה זמן לקבוצה. יש כאן שיתוף פעולה של כל חברי העמותה וזה שווה כל לילה של עבודה, לילה של כתיבת תוכניה במלון קטן.
"לפעמים נדמה לי שאני צריכה לתת למישהו אחר את המושכות ואולי יום אחד אני ארצה חיים נורמלים עם חבר נחמד ולהיות אישה נורמלית אבל יום כמו זה שבו ניצחנו בוומבלי ועלינו ליגה היה שווה כל רגע. כשהצטרפתי לעמותה אמרתי שלא אקח פני אחד מהמועדון, לא הוצאות ולא משכורת, ועמדתי במילתי. זה שווה כשאני רואה מה שהשגנו כאן".
החזרה של הכדורגל מעידה על שיפור במצב וגם על הצורך הנואש להחזרת הענף לשגרה כלכלית. בליגות התחתונות עיקר ההכנסה הוא ממשחקים, להבדיל מתמלוגי שידור. מועדונים רבים נמצאים בטיפול נמרץ, חלקם מונשמים ומקווים לנס. ללא תמיכה ממשלתית ותרומה נדיבה של הפרמיירליג, עלולות קבוצות רבות להמחק.
הצורך לשלם משכורות ולקיים מערך בדיקות עצום וכל זאת ללא הכנסה, הביא לסיום המשחקים בליגות השלישית והרביעית ומשחקי הפליי-אוף הם פשרה מאולצת, רע במיעוטו, בכדי להשלים את תמונת העולות לליגות הגבוהות יותר. בשתי הליגות הבכירות הרצון להשלים את העונה נובע לא רק מספורטיביות אלא בכדי למנוע אסון כלכלי. אם הליגות יופסקו, יאלצו המועדונים לשלם פיצויים לחברות המשדרות והענף עלול לקרוס. בדומה לכלכלה כולה, הצורך לחזור לפעילות הוא קריטי גם אם הממשלה אינה משרה ביטחון.
זו ההזדמנות גם להיפרד מאלו שלא שרדו, ועל שער תוכניית המשחק הראשון של צ'רלטון מופיע האוהד סב.
לפני המשחק הדי.ג'יי השמיע מוזיקה לקהל הלא קיים או לדמויות הקרטון ביציע המרכזי, בליל מוזר של רוק אצטדיונים שמסתיים בבון ג'ובי ובשורת המחץ – Ohh we're half way there – "אוו הוו אנחנו בחצי הדרך לשם", וזו הערכה אופטימית מאוד. לפני המשחק כיבדו הנוכחים את כוחות הרפואה במחיאות כפיים ואז כרעו השחקנים והשופטים ברך לעשר שניות בהפגנת הזדהות מהדהדת. מה שהחל כמחווה של שחקן פוטבול בודד בארצות הברית, הפך לסמל גלובלי.
קהל הוא אנרגיה. תצוגה טובה שלו יכולה לפצות על משחק רע ואף להפוך משחק רע של השחקנים לטוב בהרבה. אך בעידן הזה, השחקנים לבדם. אין שירים, תגובות, קללות או עידוד. רק פס הקול הדל של בעיטות בכדור, הוראות המאמנים והשוערים הקולניים, וקללות. הרבה קללות. המחצית הראשונה הסתיימה ללא שערים עם בעיטה אחת למסגרת.
באור הקיץ היפה של צפון אירופה התנהל משחק תחרותי ורע מאוד כצפוי מקבוצות ליגה רביעית שלא שיחקו שלושה חודשים וחצי. בדקה ה-80 נקבע כדור חופשי לזכות קולצ'סטר יונייטד והמגן השמאלי, כהן בראמאל, סובב אותו לפינה העליונה הקרובה ופנימה. הצליל הזה של כדור פוגש ברשת, היה שווה את הנסיעה לאסקסס לבדה. קולצ'סטר ניצחה 0:1, השחקנים הודו לחברי ההנהלה והסדרנים, הדי.ג'יי הבריק עם Lust for Life של איגי פופ ובחוץ חגגה חבורה קטנה של חוליגנים מתוקים וענוגים את הניצחון.
כתב טלוויזיה של הבי.בי.סי שאל אותם מה משמעות הניצחון הזה עבורם ואחד מהם ענה, שיכור ניצחון ובירה, שיגר צרור מרשים של קלישאות כדורגל – השחקנים נתנו הכל, כמה קשה היה לא להיות באצטדיון, הכבוד לעיר, לשמור על ריכוז, גומלין, והכדור העגול וכל זה ועוד ועוד, וזה היה איום ונפלא. ברוך שובך כדורגל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו