פשיזם איננו נולד ביום אחד, חופש הביטוי אינו נעלם ביום אחד, התקשורת אינה מוגבלת ביום אחד ומדינה לא הופכת ממדינה דמוקרטית למדינה בלתי דמוקרטית בין לילה, מדובר בתהליך בן מספר שלבים:

תחילה מפחידים את ההמון עד מוות מפני אויבים חיצוניים הקמים עלינו להשמידנו ולאחר שהפחד ניטע בלבבות כובשים את לבבות ההמון בדברי חלקות על פתרונות הקסם שיש להם למלחמה באותם אויבים חיצוניים ונוטעים את האמונה שרק הם יודעים כיצד לעשות זאת – איראן היתה האויב עליו לא הפסיק נתניהו לדבר ואת שלב הההפחדה ביצע נתניהו בהצלחה מרובה.

פשיזם לא נולד ביום אחד, חופש הביטוי אינו נעלם ביום אחד, התקשורת אינה מוגבלת ביום אחד ומדינה לא הופכת ממדינה דמוקרטית למדינה לא דמוקרטית בן לילה, מדובר בתהליך

בשלב הבא מסמנים את האויבים הפנימיים, האויבים מבית, אלה שלכאורה בגללם קשה להילחם באויב החיצוני, אלה שהם משכילים, אלה שמרוויחים הרבה כסף, אלה שהם אליטות, אלה שצריך להיפטר מהם כי הם לא מבינים את "העם", הם לא חלק "מהעם" ובכלל הם אשמים בכל הצרות של העניים והמסכנים. המילה השכלה והמילה נאורות הופכות להיות לקללות איומות.

האופן בו משסים חלקים מן העם בחלקים אחרים אינו משאיר ספק לגבי איזה חלק בעם הוא האויב הפנימי. יש צד אחד במפה הפוליטית המסומן כאויב, צד אחד הסופג קיתונות של שנאה והסתה, צד אחד שבאופן קבוע מעוותים את דבריו כך שיראה כאילו הוא מתנשא – נתניהו הפך את המילה שמאלני למילה נרדפת לבוגד.

אל הדה-לגיטימציה של השמאל התווספה המלחמה בתקשורת. התקשורת, כמו השמאל, סומנה כאויב אישי של נתניהו, כמי שמנסים להפילו בדרכים לא כשרות – כמי שמשתפת פעולה עם השמאל להפלתו.

את השלב השני, הפרד ומשול, מחיקת כל מה שנראה כאליטות ישנות, ריסוק השמאל, ביצע נתניהו בהתמדה רבה ובהצלחה רבה לאורך כל שנות כהונתו, כאשר השלב האחרון התבצע לאחר הבחירות ובחסות הקורונה, שאף היא שימשה כגורם הפחדה. כך פורקה כחול לבן, ולמעשה סללה את הדרך לנתניהו להעביר כל חוק וכל תקנה בהם יחפוץ. הפטור ממס שקיבל בימים אלה הוא דוגמא לכך. הצבעת חילונים גמורים כמו מיקי חיימוביץ' נגד תחבורה ציבורית בשבת היא דוגמא לכך.

בשלב הבא מסמנים את האויבים מבית, אלה שלכאורה בגללם קשה להילחם באויב החיצוני, המשכילים, שמרוויחים הרבה, האליטות, אלה שצריך להיפטר מהם כי לא מבינים את "העם"

בשלב השלישי, מתחילים לבצע חקיקה, שמחד גיסא תילחם באויב מבית, שהרי ללא המלחמה באויב הפנימי לא נצליח להילחם באויב החיצוני, ומאידך גיסא תיטע בלבבות ההמון אהבה והזדהות למולדת ולסמליה.

בין לבין מסמנים את האויב הפנימי כמשתף הפעולה של האויב החיצוני. תהליך החקיקה נועד לתת גושפנקה חוקית לפעולות בלתי חוקיות. כאשר גם החקיקה נחלקת לשלושה סוגי חוקים: חוקי הסתרה, חוקי הפרדה וחוקי גאווה.

בשלב הראשון מחוקקים חוקי הסתרה – חוקים שנועדו מחד גיסא להסתיר מפני האזרחים ומפני העולם את הפשעים שמבצע השלטון ומאידך גיסא – להשלים את השלב השני של רדיפת האויבים מבית, סימון הבוגדים.

העובדה שממשלת ישראל איננה מרשה לספר על מה שקורה בשטחים, ולא רק שאיננה מרשה לספר אלא שהיא רודפת את מי שהיה שם ושילם בגופו ובנפשו ורוצה לספר – כמו את חברי ארגון שוברים שתיקה – מראה עד כמה שלטון, כל שלטון, נחוש להסתיר את העוולות שהוא מבצע.

כך למשל יש לא מעט עדויות לכך שמרבית אזרחי גרמניה לא ידעו על מכונת ההשמדה הנאצית, גם לא בני משפחה של מי שהיו אחראים ישירים להשמדה. וגם אצלנו השלטון רוצה שהאזרחים ימשיכו בחייהם הנוחים מבלי לדעת מה קורה מעבר לגדר. ספרי הלימוד בישראל אינם מזכירים את הכיבוש או את הפלסטינים, ולרוב אזרחי מדינת ישראל אין מושג מה מתרחש בשטחים. והאמת, מי רוצה לדעת שמיליונים נמצאים בסגר? מי רוצה לדעת ששוטרים צבאיים השפילו והתעללו מינית בנשים במחסום? – השלטון רק רוצה שנדע שהוא נלחם במחבלים – כל ילדה בת תשע עם מספריים היא מחבלת שדינה מוות.

בשלב השלישי, מתחילים לבצע חקיקה, שמחד תילחם באויב מבית (אחרת לא נצליח להילחם באויב החיצוני) ומאידך תיטע בלבבות ההמון אהבה והזדהות למולדת ולסמליה

בשלב השני מחוקקים חוקי הפרדה. חוק ההסדרה שרק לאחרונה נפסל בידי בג"ץ, חוק הלאום, חוק המואזין – הם חוקי גזע לכל דבר ועניין. חוקים, שכשמערכת המשפט תשפוט לאורם, היא תגשים הלכה למעשה את משטר האפרטהייד.

השופט משה דרורי פסק פסיקה נחשונית תוך שימוש בחוק הלאום, חוק שעתירות רבות נגד חוקתיותו עדיין תלויות ועומדות בפני בג"ץ, פסיקה שנותנת לו פרשנות המאפשרת פסיקת פיצויים לנפגעי פיגועים (רק אם הם יהודים). זו פסיקה המראה מה קורה כשמערכת משפט מצייתת באופן עיוור לחוקים בלתי חוקתיים ופוסקת לאורם. ופסיקה כזו שבה יהודים ופלשתינים אינם שווים בפני החוק היא עניין יומיומי בישראל – וזה ילך ויגבר אם אכן ישראל תבצע סיפוח.

בשלב השלישי מחוקקים חוקי גאווה – חוקי גאווה נועדו לרתום את כל המערכת החברתית לטובת השלטון הלאומני – בין אם על ידי חינוך ובין אם על ידי תרבות. אלה לכאורה חוקים קלים, לא חלילה חוקי יסוד כמו חוק הלאום, אלא חוקים שכל מי שגאוות המולדת בליבו והוא איננו שייך חלילה למחנה הבוגדני יסכים להם בשמחה.

כזה הוא החוק שהקנה לשרת התרבות את הסמכות לאכוף את חוק החרם ואת חוק הנכבה על ידי שלילת תקציבים ממוסדות תרבות ש"חותרים תחת המולדת", חוק שנפסל בידי בג"ץ.

כאלה הם החוקים שהופכים את מערכת החינוך הליברלית למוסד דת ברוח מפלגת הבית היהודי. אט אט, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל יהיו בתי ספר שלא רק יערכו מסעות סליחות בחודש תשרי אלא יבדקו את טיב המזון שהילד אוכל בבית הספר. אם זה קורה בצבא, אין סיבה שזה לא יקרה בבתי הספר.

אט אט נתרגל לכך שהנשים יושבות מאחור, שלערבים אסור לדבר בשפה הערבית ושעדיף להם לשבת באוטובוס מאחור. מבלי שנרגיש לא רק שימשיך מסע הדה לגיטימציה לשמאל, אלא שכבר לא יסתפקו בהסתה אלא היא תהפוך לרדיפה בוטה שלהם. רדיפה שתיתן לגיטימציה לעצור אותם ללא משפט ולהשליך אותם לכלא כדי שהם לא יפגעו במולדת.

נתרגל שהנשים יושבות מאחור, שלערבים אסור לדבר בערבית ושעדיף שיישבו באוטובוס מאחור. מסע הדה-לגיטימציה לשמאל יימשך, אלא שלא יסתפקו בהסתה. היא תהפוך לרדיפה והם ייעצרו ויושלכו לכלא

דברי נתניהו על כך שעל העיתונאי רביב דרוקר להיכלא רק כי עשה עבודה עיתונאית המאפיינת מדינה דמוקרטית, מראים שהרעיון כבר עלה. ואם הוא עלה הוא גם ייושם. הקרקע כבר הוכשרה, ועוד מעט קט ומקומו הטבעי של דרוקר יהיה בכלא.

הדרך ממשטר דמוקרטי למשטר פשיסטי לעולם עוברת דרך מערכת המשפט, דרך חקיקת חוקים ודרך הענקת סמכויות שליטה נרחבות למי שברור שיעשה בהן שימוש לרעה. בגרמניה של היטלר הכל עבר דרך מערכת החוק. לא בכדי השלטון הנאצי הצמיח דיונים בשאלת חובת הציות לחוק.

ומי שסבור שזה ייעצר בחקיקה הוא תמים. יהיה יישום נרחב של כל מה שהחוק אומר. כל בעיה שהשלטון ייתקל בה תזדקק לפתרון, והפתרונות יהיו כאלה שישרתו את השלטון ואת מטרותיו, ולכן בהכרח החקיקה תהיה חקיקה הפוגעת בזכויות האזרחים: יש קורונה? יהיו מעקבים של השב"כ אחר אזרחים. יש קורונה? בואו נעביר סמכויות חקיקה נרחבות לרשות המבצעת באמתלה של שעת חרום.

הכל יהיה לכאורה חוקי, עד שכבר אי אפשר יהיה לעתור נגד חוקי השלטון הפוגעים בזכויות. עד שהפגיעה בזכויות האדם תהיה חלק מזכויות השלטון. כל אלה כבר כאן. אנחנו עומדים כפסע מישראל הדמוקרטית לישראל לא דמוקרטית, או בעלת דמוקרטיה פורמלית.

מדינת ישראל בעשר שנות נתניהו עברה את כל השלבים כולם המתארים מעבר מדמוקרטיה למדינה לאומנית. לא דילגה על אף שלב. ואנחנו התרגלנו – התרגלנו להפחדה, להסתה, לחקיקה, לפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות ולפגיעה בעקרון שלטון החוק.

הכל יהיה לכאורה חוקי, עד שכבר אי אפשר יהיה לעתור נגד חוקי השלטון הפוגעים בזכויות. עד שהפגיעה בזכויות האדם תהיה חלק מזכויות השלטון. כל אלה כבר כאן

שופטים מאויימים, ואם מישהו סבור שאין השפעה לאיומים אני מזמינה אותו לקרוא את פסיקת בג"ץ המכשירה כהונה של נאשם בפלילים בתפקיד ראש הממשלה. וכמו שאמר הפרופ' זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל, שהלך השבוע לעולמו:

"הפשיזם הוא קודם כל לאומנות רדיקלית, מכונת מלחמה נגד מערכת הערכים של הליברליזם [..] תרבות השקר, הדמגוגיה, ההסתה נגד מתנגדים, סימון האויב מבפנים והלחץ על מוסדות התרבות להתיישר לפי המוכתב מטעם השלטון צוברים תאוצה. הקונפורמיזם ופולחן הקונצנזוס, הצנזורה העצמית, הפחדנות וההתרפסות כבר ישנם".

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.