שורה של אירועים בשבועות האחרונים הובילה להיחלשות הדרמטית בכוחו של "הציר" הרדיקלי. נראה כי נקיטת שורת מהלכים (לאו דווקא קינטיים כי אם אסטרטגים מדיניים) יכולה לגרום למובילות הציר (איראן וחזבאללה) נזק בלתי הפיך.

בשבועות האחרונים, התלכדות של שורת אירועים (בתחומים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והביטחוניים) באיראן, עיראק, סוריה ולבנון – גרמו לחברות הציר נזק קשה ביותר. יתרה מכך, יכולתן להתאושש משורת המכות שניחתו עליהן הינה מוגבלת ביותר.

בשבועות האחרונים, התלכדות שורת אירועים (מדיניים, כלכליים, חברתיים וביטחוניים) באיראן, עיראק, סוריה ולבנון – גרמו לחברות הציר נזק קשה ביותר, שיכולתן להתאושש ממנו מוגבלת

איראן

המשטר האסלאמי נמצא באחת התקופות (אם לא התקופה) הקשות ביותר מאז המהפכה האסלאמית ב-1979:

• המצב הכלכלי הקשה הוחרף משמעותית בשל מדיניות "הלחץ המקסימלי" אותה מובילה ארה"ב.
• מגיפת הקורונה שתקפה את איראן בצורה קשה פגעה גם היא בכלכלתה.
• הפער ההולך ומתרחש בין המשטר לבין אוכלוסיית המדינה על רקע הדיכוי האלים של שורת ההפגנות, שכוונו כנגד המשטר בשנה האחרונה.
• וכמובן הירידה הדרמטית במחירי הנפט.

כל אלו דחקו את איראן לקרן זווית, אשר יכולתה לצאת ממנה מוגבלת ביותר. הסירוב המוחלט (שצפוי להמשך) של מנהיג איראן לחזור לשולחן המו"מ שלא בתנאי ההסכם הנוכחי, וחוסר היכולת של מדינות אירופה לחלץ אותו מהמצוקה עתידית, ביחד עם המשך הצפי לירידת מחיר הנפט (ההכנסות ממכירת נפט מהוות את החלק הארי של התקציב האיראני) – מובילים לכך שללא שינוי דרמטי במדיניות האמריקנית, אין יכולת של ממש למשטר האיראני להשתקם כלכלית. גם הסבל של האזרח האיראני עתיד לגבור, שכן המשטר באיראן לא יוכל לעמוד התחייבויותיו הכלכליות לאזרחיו (באופן שמייצר קרקע פוריה להמשך הפגנות בעתיד כנגד המשטר).

לבנון

חוסר היציבות הפוליטי במדינה, שבא לידי ביטוי במהומות אוקטובר והתפטרות סעד חרירי מתפקיד ראש ממשלת לבנון, רק הולך ומחריף. גם סוגיית חזבאללה ונוכחותו השלילית במדינה (צבא בתוך צבא, השתלטות על כלכלת המדינה), עולה ביתר שאת מצד המפגינים במהומות שהתחדשו בתחילת חודש יוני.

מבחינת חזבאללה ונצראללה, מדובר בהתגשמות סיוטיהם. הארגון, שהתרגל לשלוט בלבנון מאחורי הקלעים, בדגש על על התחומים החשובים לו (בטחון, חוץ, בריאות וכלכלה), ללא כל איום מצד ראש הממשלה הנשיא הלבנוני – נאלץ לשוב ולעסוק בנסיון לייצב מחדש את המערכת הפוליטית בלבנון, ובמקביל להרגיע את הזעם הציבורי כנגדו (כאשר ראש הממשלה הנוכחי, חסן דיאב וממשלתו לא מצליחים לייצב את המצב הכלכלי והחברתי במדינה).

התפתחויות אלו מקשות מאוד על חזבאללה להתמקד באתגריו האיזוריים ולסייע לגורמי הציר בסוריה, בעיראק ובתימן (סיוע נדרש לאור "העלמותו" של קאסם סלימאני), ומצריכות אותו לבצע פעולות אשר מבליטות את שליטתו במדינה ובניגוד מוחלט לאינטרס שלו לשלוט בלבנון מאחורי הקלעים.

ההתפתחויות מקשות על חזבאללה להתמקד באתגריו האיזוריים ולסייע לגורמי הציר בסוריה, בעיראק ובתימן. הוא נדרש לפעולות שמבליטות את שליטתו במדינה, בניגוד מוחלט לאינטרס שלו לשלוט בלבנון מאחורי הקלעים

סוריה

"חוק הקיסר" (Caesar act) שעבר בקונגרס האמריקני הינו אירוע משמעותי ביותר (הרבה מעבר להיבטים הכלכליים שלו). הוא מסמן לכלל הגורמים שרצו או ביקשו להשקיע בסוריה (סין?), כי עליהם לחשב צעדיהם מחדש. יתרה מכך, חוק זה הינו מסר לכלל הגורמים שעוד חושבים שניתן לעבוד עם בשאר אלאסד כי ארה"ב לא מקבלת ולא תקבל את המשך שלטונו בסוריה.

עובדה זו פוגעת בצורה קשה בלגיטימציה של הנשיא הסורי, אשר מקווה כי לצד התמיכה הרוסית והאיראנית אותה הוא מקבל, הוא יוכל להתגבר על המחלוקות עם מדינות ערב (בדגש על המפרציות), ומדינות אירופה השונות (בתור מי שממלא תפקיד "חיובי" בבלימת התפשטות האסלאם הקיצוני), ולקבל מחדש את אמונן.

על-רקע חוסר שביעות הרצון הגובר במוסקבה ביחס לחוסר נכונותו של אסד להתפשר במו"מ עם האופוזיציה במדינה על עתיד המדינה הסורית, ולאור המהומות המתחדשות דווקא באיזורים שתחת שליטתו המובהקת של אסד (כדוגמת סווידא) ואשר שהובלו על-ידי גורמים אשר עד לאחרונה נחשבו תומכיו המובהקים (כגון הדרוזים) – נראה כי מעמדו של אסד לא איתן כפי שהיה בעבר. גם לא בקרב משפחתו שלו (ואירוע ראמי מכלוף הינו הוכחה לכך), ומצבו המתדרדר אף עלול לעורר מחדש את האופוזיציה הסורית.

אי קבלת המשך שלטון אסד בסוריה ע"י ארה"ב – פוגע בצורה קשה בלגיטימציה של הנשיא הסורי, המקווה כי לצד התמיכה הרוסית והאיראנית שהוא מקבל, יוכל להתגבר על המחלוקות עם מדינות ערב ומדינות אירופה

עיראק

מינויו של כאט'מי לראש הממשלה (וכן אישים פרו אמריקנים לתפקידים החשובים של שר ההגנה ושר הפנים) המתבלט כמי שמבקש לפעול כנגד נוכחותן של המיליציות השיעיות הנאמנות לאיראן בעיראק (פשיטות, מניעת נוכחות במעברי הגבול) הינו מכה נוספת בשרשרת המכות שנחתו על אותן מיליציות בחודשים האחרונים. שרשרת המכות ממחישה גם את ההיחלשות בכוח ההשפעה הפוליטי של טהראן בנוגע למתרחש בעיראק.

בנוסף, מותו של מנהיג המיליציות השיעיות אבו-מהדי אלמהנדס, ביחד עם הפטרון הגדול שלהן – קאסם סלימאני, ושורת תקיפות שפגעו פיסית באותן התארגנויות (בדגש של כתאאב חזבאללה) החלישו משמעותית את יכולתם הצבאית והפוליטית של המיליציות. כפועל יוצא נחלשה גם ההשפעה של איראן במדינה.

ייתכן אף שהאוריינטציה "האמריקנית" של כאט'מי (שנראה כפועל לרצות את וושינגטון בכל מהלך) אף תוביל להתחזקות היחסים בין סעודיה לבין עיראק, למגינת ליבה של טהראן, ולהיחלשות נוספות במערכת היחסים שבין טהראן ובגדאד.

לכלל הדברים הללו חשוב כמובן להוסיף את מותו של קאסם סלימאני ולמינויו לשל אסמאעיל קאא'ני תחתיו. די ברור שלסלימאני שהיווה את הדבק בין הזירות השונות, אין באמת תחליף, בוןודאי לא קאא'ני, ולכן היכולת של איראן לתמוך ולתחזק את הנאמנים לה באותן מדינות הולכת ופוחתת (בוודאי על רקע המצב הכלכלי הקשה באיראן).

על רקע האתגרים העצומים הניצבים בפני חזבאללה, בשאר אלאסד והמיליציות השיעיות בעיראק, חוסר היכולת של איראן לתמוך באותן התארגנויות הינו קריטי בעת הנוכחית וישחק תפקיד משמעותי באי יכולתן לצאת ממצבן הנוכחי.

על רקע האתגרים העצומים הניצבים בפני חזבאללה, אסד והמיליציות השיעיות בעיראק, חוסר היכולת של איראן לתמוך בהתארגנויות קריטי בעת הנוכחית וישחק תפקיד משמעותי באי יכולתן לצאת ממצבן הנוכחי

שימור מצבן הרעוע של חברות "הציר"

כדי לשמר (ואף לדרדר) את המצב הרעוע של חברות "הציר" יש לנקוט (בין השאר) את הפעולות הללו:

• שורת מהלכים מדיניים שתכליתם מניעת כל סיוע ללבנון (בדגש על האפשרות לסיוע מסין, קרן המטבע הבינלאומית או מדינות שמסורתית מסייעות ללבנון כדוגמת צרפת) וצבא לבנון (תוך חיבור לגורמים בקונגרס האמריקני שפועלים להקטנת / הפסקת הסיוע לצל"ב באם זה לא יפסיק לשתף פעולה עם חזבאללה) – אם לא יתרחש שינוי מהותי במדינה, בדגש על אחיזתו של חזבאללה בה. במובן הזה, האינטרס המרכזי הוא איננו "להחזיר את היציבות ללבנון" (יציבות שמשרתת בעיקר את חזבאללה), אלא לשמר את שוט "האי יציבות" מעל ממשלת לבנון אם היא לא תנקוט בפעולות הנחוצות כדי לגדוע את ההשפעה פוליטית של חזבאללה על המדינה.
• מינוף "חוק הקיסר" מול אותן מדינות אשר שוקלות לשתף פעולה עם אסד, ושימוש בחוק זה אל מול רוסיה (כדי להדגיש שאין תוחלת בהמשך נשיאותו). הגברת הבידוד המדיני והכלכלי על משטר אסד, ובכך עירעור יציבותו בעת הנוכחית.
• דחיפה להמשך מדיניות "הלחץ המקסימלי" על איראן ותחילת שיח עם אנשיו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ו ביידן, באשר לצורך לשמר ואף להחריף את הלחץ על איראן. זאת כדי למנוע מצב שבו איראן רואה בבחירתו הצפויה של ביידן "אור בקצה המנהרה". ללא שינוי של ממש במדיניות "הלחץ המקסימלי" אין באמת למשטר בטהראן יכולת להשתקם (מבחינה כלכלית ובכלל). שאר המדינות לא באמת יכולות לסייע לאיראן או לגשר על הפער התקציבי שנוצר בתקציבה, אם וושינגטון לא תשנה את דרכיה ביחס לשלטון בטהראן. על כן המשך מדיניות זו עתיד להמיט אסון של ממש על המשטר האסלאמי, ובעיקר על יכולתו לתמוך בבעלות בריתו באיזור.

מילת אזהרה

דווקא כאשר גורמי הציר נמצאים עם גבם אל הקיר צריך לחשוב פעמיים בטרם פועלים קינטית כנגדם. העובדה שאלו נלחמים על חייהם הופכת אותם למסוכנים ולכן הנחות היסוד בדבר תגובות אפשריות של אותם גורמים לפעילות כזו או אחרת עלולות להיות לא תקפות. אלו גם יכולים להשתמש במצב הנוכחי כדי להסיט את האש לכיוון ישראל, אם ישראל תספק להם את התירוץ, או לבצע שורת פעולות (איראן בגרעין, חזבאללה מול ישראל, סוריה בתגובה לתקיפות, גא"פ בתגובה לסיפוח) אשר עד לאחרונה נחשבו כמחוץ "לספקטרום ההערכות".

דווקא כשגורמי הציר בגבם אל הקיר – צריך לחשוב פעמיים בטרם פועלים קינטית כנגדם. המלחמה על חייהם הופכת אותם למסוכנים, והנחות היסוד לגבי תגובותיהם האפשרויות עלולות לאבד את תקפותן

בשורה התחתונה

גורמי הציר הרדיקלי נמצאים בתקופה קשה ביותר מבחינה מדינית, פוליטית וכלכלית, ויכולתם להשתקם מתקופה זו מוטלת בספק. אם ינקטו שורת מהלכים מדיניים נכונים (לאו דווקא קינטיים אשר עלולים לדרדר את המצב הבטחוני על רקע מצוקה זו) אלו יוכלו להחריף עוד יותר את מצבם ואולי אף להוביל לאירועים אשר עד לאחרונה נחשבו כדמיוניים.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. כיום חוקר עמית במכון לדיפלומטיה בינלאומית על שם אבא אבן.

את פני ממשלת השינוי החדשה מקבל, בין היתר, משבר דיור חמור, שהחריף בשנים האחרונות ועלה שוב לכותרות בימים אלה. לפני שש שנים בערך עלה במוחי רעיון, לפיו הדרך הנכונה להתמודד עם בועת הנדל"ן היא על ידי צעדים אקטיביים מול מחוללי הבועה, משקיעי הנדל"ן הכבדים.

אמנם לא הייתי תמים וניחשתי שהדבר יעורר הדים, אבל את עוצמת ההתנגדות חוצת המגזרים והמפלגות לא שיערתי. להפתעתי, שר האוצר משה כחלון אימץ  את הרעיון לחוקק חוק למיסוי  דירות של משקיעי הנדל"ן מהדירה השלישית וצפונה בדיוק כפי שהצעתי.

אף שהחוק כפי שחוקק בכנסת היה מאד מתון באחוז המס ביחס לדרוש באמת, משה כחלון החליט ללכת על העניין בכל הכוח, מתוך הבנה שזה  יהיה צעד שובר שוויון וכי מרגע שיחוקק החוק לא תהיה בעיה לבצע בו התאמות לאחוז המס בהמשך.

אמנם לא הייתי תמים וניחשתי שהדבר יעורר הדים, אבל את עוצמת ההתנגדות חוצת המגזרים והמפלגות לא שיערתי. להפתעתי, שר האוצר דאז כחלון אימץ את הרעיון למיסוי דירות משקיעי הנדל"ן מדירה שלישית ואילך

באותה תקופה, משה כחלון חשב עדיין על עתידו הפוליטי והבין שזה המסלול שיבנה אותו להמשך. אם רק יוכל להראות ירידת מחירים משמעותית במחירי הנדל"ן עתידו הפוליטי מובטח.

את עוצמת ההתנגדות הוא לא צפה. הוא ואחרים נדהמו לראות איך מפלגת הפועלים, מפלגת העבודה, דווקא היא רצה לבג"ץ בטענה "מנהלית" לפסילת החוק. הוא גם לא הבין מדוע בג"ץ, שאינו ממהר לפסול חוקים של כנסת ישראל, החזיר את החוק לחקיקה מחודשת.

אבל באותם הימים הוא היה בטוח שזה מה שצריך לעשות, ולכן הכריז באופן ברור שהחוק יובא לחקיקה מחודשת. חודשיים עברו והתברר שגם הוא נכנע. החוק אופסן בארכיון. כחלון שם את יהבו על תכנית הדיור לזוגות הצעירים, שנתנה פתרון ביניים בלבד, וסיים בכך את דרכו הפוליטית.

הנה שר האוצר של מדינת ישראל דאז אומר בקולו מה צריך לעשות.

מעולם לא התקבלה החלטת ממשלה להורדת מחירי הנדל"ן

לאחר מחאת 2011 החל שיח רצוף של שרי האוצר והשיכון על מחירי הנדל"ן הנושא הפך להיות הנושא המרכזי בכלכלה הישראלית. השיח נגע בעיקר לבעיית ההיצע המתעתעת, שדינה להיחשב כחצי אמת שגרועה משקר. חצי אמת – מכיוון שזו לא השאלה הנכונה. השאלה היא היצע למי. האם למשתכנים חדשים או למשקיעי נדל"ן כבדים?

מאז, כיהנו בישראל ארבע ממשלות. כולן בראשות ראש הממשלה היוצא. ממשלות אלה קיבלו אלפי החלטות כלכליות ואחרות. רק החלטה אחת הן לא קיבלו. הן לא החליטו להוריד את מחירי הנדל"ן.

מאז, כיהנו בישראל ארבע ממשלות. כולן בראשות ראש הממשלה היוצא. ממשלות אלה קיבלו אלפי החלטות כלכליות ואחרות. רק החלטה אחת הן לא קיבלו. הן לא החליטו להוריד את מחירי הנדל"ן

הזכות לקורת גג היא זכות יסוד

בן אדם ומשפחה ללא קורת גג לא יכולים לחיות בעולם המודרני. אין מצב שאוסף אזרחים שהקימו לעצמם מדינה יתעלמו מזכות יסוד זו, רק כדי לקדש זכות קטנה אחרת שתומכת בהתעשרות מעטים על חשבון הרבים.

הגידול העצום בכמות המשקיעים יצר בעיה אקוטית לאזרחי המדינה ולחברה במדינה. הפתרון חייב לעבור דרכם. אין אפשרות אחרת. אפילו שר האוצר המשמעותי הקודם משה כחלון הבין לרגע את העניין כאשר פנה אליהם בקריאה נרגשת: "אין שום סיבה לקנות 4 דירות ולגזול אותן מהזוגות הצעירים".

הוא אמר זאת כשנכנס לתפקידו, אמר ולא ביצע שום פעולה מעשית לגיבוי אותה אמירה. כמות משקיעי הנדל"ן הכבדים עלתה מאד בתקופת ניפוח בועת הנדל"ן. הנתונים פורסמו לאחרונה שוב והם מעידים על לב הבעיה. הביקוש הספקולטיבי שלא מאפשר למחירי הנדל"ן לרדת.

שר השיכון @zeev_elkin מתריע אצל @KerenMarc ו-@usegal: "משבר הדיור יהיה הרבה יותר גרוע בשנה הקרובה – יכולים להגיע גם לעלייה של 10%-15%, על פי הנתונים שאני רואה כרגע"
(צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש90) pic.twitter.com/28qwWI5oao

— גלצ (@GLZRadio) June 17, 2021

מנתוני רשות המסים עולה כי מספר בעלי הדירות המרובות נמצא בעלייה מתמדת וזינק ב-50% מאז 2015. מעל 3800 ישראלים מחזיקים בבעלות על 6 דירות ומעלה. ל-511 מהם יש מעל 10 דירות.

מנתוני רשות המסים עולה כי מספר בעלי הדירות המרובות נמצא בעלייה מתמדת וזינק ב-50% מאז 2015. מעל 3800 ישראלים מחזיקים בבעלות על 6 דירות ומעלה. ל-511 מהם יש מעל 10 דירות

לאחר צמצום תכנית הדיור לזוגות הצעירים "מחיר למשתכן", נוסף הביקוש של אלה על הביקוש של משקיעי הנדל"ן, ומחירי הדיור החלו לעלות שוב. זו עובדה שאין להכחישה.

העיר הריקה

לפני שנתיים פרסם מרכז המידע והמחקר של  כנסת ישראל את המסמך הזה. כותרתו "דירות רפאים". לפי מסמך זה היו בשנת 2019 163,000 דירות ריקות, מהן 73,000 הן דירות רפאים. עיר בגודל בינוני ריקה מאדם. מי שמבין את המספר הזה מבין שאין שום בסיס לטענת ההיצע. אין בעיית היצע בשוק הדיור. יש אפילו עודף מטורף. כל שדרוש הוא רצון לתעל את העודף הזה לשוק.

כדי להתמודד עם בעיה  צריכים להבין את מקורה. לאחר שמבינים את מקורה צריכים לקבל החלטה האם רוצים להתמודד מולה ולתקן את הדרוש תיקון. נכון לימים אלה וגם לעבר, התשובה לשתי שאלות אלה היא שלילית.

אין רצון להבין ואין רצון לתקן ולשנות את מסלול בועת הנדל"ן. הרצון היחיד הקיים הוא הרצון להתנהל עם הבועה, לנסות לשלוט על יכולת ההחזר והקניה של רוכשי החובות הענקיים, ולגלגל את הבעיה עוד כמה שנים קדימה.

לפני שבוע קמה בישראל ממשלה חדשה. ממשלת שינוי הם קראו לה. שינוי אכן נדרש כאן. שינוי מהיסוד, שינוי ברצון לתקן. האם השינוי יביא למעשים? האם יבינו מקימי הממשלה את הצורך המידי לתקן את שוק הנדל"ן? ימים יגידו.

אזרח ישראל נשוי 'שני ילדים ושני נכדים. מלווה את התפתחות בועת הנדל"ן הישראלית מראשיתה בשנת 2010 ועד ימינו. אחד מכותבי האתר שנסגר "בועת נדל"ן בישראל". חלק ממאמריו פורסמו לאורך השנים באתר הכלכלה אמיתית. בשנים האחרונות הבין שהמערכת הכלכלית שלטונית עושה הכל כדי למנוע את ירידת מחירי הדיור ולכן הוריד פרופיל בתחום זה אבל האמת תמיד תהיה שם עם קירות האתרים ולצערנו היא לא תשתנה. להבנתו, לאחר שהוחלפה הממשלה וכוחות רעננים נכנסו לעמדות הביצוע יש הכרח להציף את הנושא שנית כדי להבהיר למקבלי ההחלטות מה העם רוצה מהם לבצע. ז"א רוב העם.

בהסכם הקואליציוני בין המפלגות "ימינה" ו"יש עתיד" נכתב כך:

"השר לשירותי דת והסיעות השותפות להסכם זה יתמכו בחקיקה… שינוי הגוף הבוחר ברב הראשי לישראל שתכליתו בחירת רב ראשי ציוני…".

הבחירות לרבנות הראשית לישראל כמו גם לעתים קרובות לרבני הערים, היוו במהלך עשרות שנים זירה למאבקים פוליטיים סביב קרבתם של המועמדים למגזר זה או אחר.

הבחירות לרבנות הראשית לישראל, לעתים קרובות כמו לרבני הערים, היוו במהלך עשרות שנים זירה למאבקים פוליטיים סביב קרבתם של המועמדים למגזר זה או אחר

ההישגים הקואליציוניים של המפלגות החרדיות הביאו, מטבע הדברים, לרוב לנציגיהם ב"גוף הבוחר" ולבחירת מועמדים מתוך הציבור ששלח אותם ומקובלים על רבניהם.

למרות זאת, המועמדים בעלי הרקע החרדי שנבחרו היו בדרך כלל בעלי ניסיון בשירותן של קהילות מגוונות, בעיקר מחוץ למסגרות החרדיות. הם היו מקובלים על כלל הציבור, התקבלו בישיבות ההסדר ובקהילות ציוניות, השתתפו באירועים הלאומיים, והמשיכו את הקו ההלכתי הממלכתי המקובל במוסד מקדמת דנא.

למרות שלא התחנכו במסגרות של הציונות הדתית, היו הרבנים הללו "ציונים" ואף "לאומיים" בהנהגתם, עוד קודם שנבחרו לתפקידם. בניגוד לדימוי הציבורי הרווח, השוואה בין פסיקות של רבנים בעלי רקע חרדי לרבנים בעלי רקע ציוני-דתי אינה מלמדת על כך שהאחרונים "פתוחים" יותר או מקילים יותר בפסקי הלכה או מעורים יותר בציבור הכללי.

רבנות ראשית איננה מן התורה או מדרבנן: מדובר בבחירה למוסד ה"חכם באשי", שהוקם על-ידי האימפריה העות'מאנית לפי שיטת ה"מילט", שופץ על-ידי ממשלת הוד מלכותו בתקופת האימפריה הבריטית, שהוסיפה רב ראשי אשכנזי, ואומץ עם קום המדינה על-ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, אשר רצה שהממשלה תשלוט בממסד הדתי.

האמירה ש"הרב קוק ייסד את הרבנות הראשית" אינה מדויקת, ומתעלמת כמובן מהרבנים הספרדים ששמשו בתפקיד ה"חכם באשי" בירושלים עוד משנת 1841 וכונו בתואר: "הראשון לציון".

למרות שלא התחנכו במסגרות הציונות הדתית, היו הרבנים מהרקע החרדי "ציונים" ואף "לאומיים" בהנהגתם. בניגוד לדימוי הציבורי הרווח, רבנים מרקע ציוני-דתי אינם "פתוחים" או מקלים מהם

כל הקהילות החרדיות ורוב הקהילות החרד"ליות והציוניות-דתיות אינן מקבלות את הסמכות ההלכתית של הרבנים הראשיים ככאלה. יש להם רבנים משלהם. ישנם רבנים ראשיים שסמכותם הוכרה או מוכרת – בזכות אישיותם ולא בשל משרתם. כל רב (כבודו במקומו מונח), אם יבחר, יהיה מקובל אם בכלל על פלח מאוד קטן באוכלוסייה.

האם לא ברור כבר לציבור הרחב ש"רב ציוני" אינו בהכרח מחויב יותר ל"כלל ישראל" מרבנים ספרדים או אשכנזים שלא היו חברי מפד"ל וגלגוליה הפוליטיים ולא שלחו את ילדיהם ל"בני עקיבא", אך היו מחויבים בכל מאודם לכלל הציבור בישראל? יש לחדול מהניסיון ליצור אשליה כאילו ההלכה של "רבנים ציוניים" היא יותר "מתחשבת" ויותר "פתוחה"  כלפי נשים, חילונים, עגונות או גרים.

איך בכלל ניתן להבחין בין "רב ציוני" ל"רב לא-ציוני":

• למד בישיבה ליטאית, שירת בצה"ל ומשמש רב בקהילה מסורתית-דתית. ציוני?
• למד בישיבת "מרכז הרב" (הציונית), לא שרת בצה"ל, לומד בכולל ובקושי פגש בחייו חילוני. ציוני?
• למד בישיבת הסדר, שירת בצה"ל, המשיך בישיבה ליטאית, הוסמך ומשמש כדיין. ציוני?

או אולי הכוונה ב"רב ציוני":

• מי שמסית נגד מיעוטים?
• מי שמורה "הלכה" לחיילי צה"ל לסרב פקודה?
• מי שבניגוד לדעת רוב הפוסקים מעודד עליית יהודים להר הבית?

הקריאה למנות "רב ציוני"  פותחת מסע מסוכן של דה-לגיטימציה והסתה לא רק כלפי רבנים. האם לא די בהיותו של אדם אזרח שומר חוק במדינת הלאום הדמוקרטית כדי להכשירו למשרה בשירות הציבורי? האם נתחיל לפשפש בציציותיו הציוניות של כל מחנך, פקיד ממשלתי, קצין בצה"ל? האם נפרסם מדדים ל"ציוניותו" של המועמד?

יש לחדול מיצירת אשליה שהלכת "רבנים ציוניים" יותר "מתחשבת" ו"פתוחה" כלפי נשים, חילונים, עגונות או גרים. הקריאה למנות "רב ציוני" פותחת מסע מסוכן של דה-לגיטימציה והסתה, לא רק כלפי רבנים

מייחסים עוצמה מוגזמת ליכולתו של אחד הרבנים הראשיים לחולל מהפכה כוללת בשירותי הדת לאזרחים היהודים. יכולתו של רב ראשי להשפיע תלויה ביחסיו עם עמיתו, ביכולתו ליצור איזון עדין, להוביל הסכמות, לקבל גיבוי ולבסוף להשפיע גם בזכות יוקרתו האישית. החלטות אלה רחוקות מהשירות היום-יומי לאזרחים הניתן על-ידי רבנות מקומית עצמאית. הרבנות המקומית אינה "מנוהלת" על-ידי הרבנות הראשית. השפעתו של המשרד לשרותי דת משמעותית יותר.

 גדולה זכותם של העוסקים בצרכי ציבור ונהנים מאמון הציבור. הרבנים המשרתים את כלל הציבור בערים, בישובים ובשכונות הינם בני מזל שנתנה להם הזדמנות להעניק אהבה, לסייע, לעזור, לחזק, ללמוד וללמד. אני מאמין, שבניגוד לדימויים הרווחים – הרבנות במדינת ישראל מצליחה בדרך-כלל לעמוד במשימותיה.

מאבקי הכוח שאנו עדים להם סביב הבחירות לרבנות הראשית מקלקלים את השורה. אין מקום לפסילה אישית ואוי למי שנכשל בה. דה-לגיטימציה של מגזרים וקהילות היא עיוות חמור. גם בתהליך הבחירות חייבים להימנע מכל מה שאינו קידוש שם שמים.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.