חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון מהליכוד התנהגה לא יפה כשלא צייתה להוראות הממשלה והעומד בראשה. חברי מפלגתה לימדו אותה לקח. הוועדה לטיפול בקורונה שבראשה היא עומדת לא תדון עוד בהחלטות ממשלה עד יעבור זעם. ובכל מקרה היא ספגה קיתונות של זעם, במיוחד מיו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר. במאמר מוסגר, הזעם של ח"כ זוהר מובן, כי הוא, כליכודניק, נאלץ "לבלוע" את החלטת ראש הממשלה לשלב את חברי הכנסת מכולנו ברשימת הליכוד ובמקביל "לבלוע" גם את חוסר הצייתנות שלה לבנימין נתניהו.

ח"כ יפעת שאשא ביטון מהליכוד התנהגה לא יפה כשלא צייתה להוראות הממשלה והעומד בראשה. חברי מפלגתה לימדו אותה לקח. הוועדה לטיפול בקורונה שבראשה היא עומדת לא תדון בהחלטות ממשלה עד יעבור זעם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כמובן שחברי כנסת מהאופוזיציה שיבחו אותה על עוז רוחה. אבל, וכאן האבל הגדול, למה אסור לחבר כנסת לפעול על פי צו מצפונו? למה הוא חייב לפעול על פי משמעת קואליציונית? השאלה הזאת לא עולה לסדר היום, לכל השחקנים באשר הם, כולל עיתונאים ופרשנים, ברור שזו השיטה ואין אחרת. אכן זו השיטה. כך פועל המנגנון של הכנסת, ומי שחורג ממנו נענש ואפילו יכול לאבד את המינוי שלו לוועדה כזו או אחרת.

הגישה הזאת אינה חריגה בנוף הפוליטי הישראלי ובכלל בפוליטיקה העולמית. זו גישה כמותנית, שמתייחסת אל כל בעיה ככזו שהפתרון שלה תלוי בהחלטת רוב. מה אותו רוב? די ביתרון של קול אחד ואין זה משנה כמה השתתפו בהצבעה. מרבית החוקים מתקבלים בצורה כזאת ונכנסים אחר כבוד לרשומות. כאמור זוהי גישה מקובלת בכל העולם ואין עוררין עליה. אם כן, למה אני מעז לקרוא תיגר ולומר שמדובר בגישה חוקית אך לא מוסרית ולא אתית?

נרחיב את המקרה הזה להתנהלות בית המחוקקים שלנו בשגרה. למשל בקיום ישיבות שבהן מקבלים החלטות על חוקים כאלה ואחרים. אפתח ואזכיר שכמעט בכל ארגון פרטי או ציבורי מדברים על קוורום, הכוונה למינימום משתתפים בדיון ובקבלת החלטות. זאת אומרת שיש חובה למספר המשתתפים בישיבה מבין חברי הדירקטוריון. זה קיים בשוק החופשי ובמגזר השלישי. בכנסת ישראל אין חובה כזאת.

מתי נראה לפתע שכולם מתייצבים לדיון? כשיש סכנה לנפילת הקואליציה בהצבעת אי אמון או בהצבעה על תקציב המדינה. נוסיף על כך את שיטת הקיזוזים, כשחברי כנסת "נאלצים" לטוס לחו"ל או חלילה חולים במחלה שלא מאפשרת להם להגיע.

מה אותו רוב? די ביתרון של קול אחד, ואין זה משנה כמה השתתפו בהצבעה. זוהי גישה מקובלת בכל העולם ואין עוררין עליה. אם כן למה אני מעז לקרוא תיגר ולומר שמדובר בגישה חוקית, אך לא מוסרית ולא אתית?

המשמעת הקואליציונית, המחייבת את כל אחד ואחת מחברי הקואליציה, מסייעת לממשלה להימנע ממצבים שמישהו מחבריה יחשוב באופן אחר ממה שרוצה העומד בראש הממשלה. זו גישה שנועדה לאפשר לראש הממשלה ואפילו לזה החליפי ולחבריו למשול. במילים אחרות המשמעת הקואליציונית מאפשרת משילות.

אגב משמעת קיימת גם בקרב חברי וחברות הסיעה בכנסת, דומה להפליא בדמיונה למשמעת הקואליציונית, נאמנות למנהיג המפלגה. לסיכום הסוגיה, דומה שבמהלך השנים המשמעת על כל גווניה השתרשה בדמוקרטיה והיא גם זו שעלולה לחסל אותה.

לרבים ברור שיש כאן הסכמות בעייתיות, שעל פיהן נבחרי ציבור יכולים לפעול רק על פי צו המפלגה, הסיעה, הממשלה וראש הממשלה. נושא שנבחן כהרגלנו בקודש גם בבית המשפט העליון. השופטים, כך נראה, אינם ששים להתערב בעניינים קואליציוניים. הם רואים בזה עניין פנימי בין המערכות הפוליטיות לבין עצמן. מבחינה חוקית, ההסכמים הללו תקפים אך השאלה המרכזית היא האם הם ראויים. האם הם משרתים את המטרה המרכזית שלשמה נבחרים חברי פרלמנט.

לפיכך, לא אתייחס כאן לבעיה חוקית שכן, זהו חוזה משפטי לכל דבר ועניין. כדי למקד את השיח, נדבר על ההסכמה בהצבעה על מסמך כתוב, בין המצביעים לבין המפלגות, הסכמה שמנוצלת לא אחת על ידי המפלגות להסכמים קואליציוניים -שלו היו ידועים מראש היו גורמים למצביעים לנהוג אחרת.

המשמעת הקואליציונית, המחייבת כל אחד מחברי הקואליציה, מסייעת לממשלה להימנע ממצבים שמישהו מחבריה יחשוב באופן אחר ממה שרוצה העומד בראש הממשלה

נבחרי הציבור, מרגע שנשבעו למלא את תפקידם הציבורי בכנסת, מתנתקים באחת מהמחויבות לציבור ומתחילים לפעול למען האינטרסים המפלגתיים והאישיים שלהם. המשמעת הסיעתית והקואליציונית הם מחויבות של נבחרי הציבור לאינטרסים של המפלגה ולא בהכרח לאינטרסים של הבוחרים. אלה שמרגע ההצבעה אין להם כבר שליטה בנעשה למשך קדנציה שלמה.

לפני שאמשיך, מובן שאם כך פועלת הכנסת על פי חוק וסדר, אין תמה שכך פועלת המדינה כלפי אזרחיה שמבקשים להביע את עמדתם, וכשזו לא נשמעת יוצאים לרחובות. אך זאת כאמור הערת ביניים ונשוב את הדיון המרכזי.

אכן, המשמעת הקואליציונית והמשילות הן מהסוגיות, שעליהן מתבססת הדמוקרטיה האליטרית, שנותנת חופש לאלה שנבחרו לפעול על פי שיקול דעתם מבלי להיוועץ עם הבוחרים. כללים שנועדו לאפשר למושל הנבחר למשול מבלי שיפריעו לו. תפישה מקובלת שכשלה לא אחת, כשמנהיגים ניצלו את החוק ובאמצעותו יצרו ממשל כול יכול, תחת הכסות הדמוקרטית.

בדרך כלל פוליטיקאים לא מותחים את החבל, כי הם מבינים שברגע שהוא יקרע גם הם ימצאו עצמם במצב דומה. אך בשנים האחרונות ניכר שמפלגות איבדו את הדרך האידיאולוגית שלהם והחליפו אותה בפוליטיקה פרסונלית, פוליטיקה המתבססת על דמויות מפתח במקום על רעיונות מפתח.

מכאן גם בולטת במיוחד תופעת המשמעת הקואליציונית, שהיא לא יותר מאשר ציות עיוור למנהיג. ח"כ יפעת שאשא ביטון פעלה בניגוד לעמדת המנהיג ראש הממשלה וזה דבר אסור בפוליטיקה פרסונלית. אסור להמרות את פי ראש הממשלה שנבחר פרסונלית, על ידי מצביעים שהצביעו עבור רסיסי מפלגות, שהתארגנו בקבוצות מוסכמות כדי לעבור את אחוז החסימה.

המשמעת הסיעתית והקואליציונית הם מחויבות של נבחרי הציבור לאינטרסים של המפלגה ולא בהכרח לאינטרסים של הבוחרים. אלה שמרגע ההצבעה אין להם כבר שליטה בנעשה למשך קדנציה שלמה

יש כאן כשל בדמוקרטיה הישראלית שמוכנה לשאת מצב שבו ההסכמים עם הבוחרים, מופרים מבוקר ועד ערב. הסכמים שהוצגו בפני הבוחרים בימים שלקראת הבחירות ומתאדים מיד לאחריהן, למורת רוחם של האזרחים.

חשוב לציין שיש אזרחים רבים מאוד שמרוצים מהעובדה שבנימין נתניהו מצליח לתעתע בכולם. אך מה יהיה כשיעלה ראש ממשלה אחר באותה שיטה ויתעתע בהם, האם גם אז הם יהיו מרוצים?

הפרשה שבה התחלתי את הרשומה באמת אינה חריגה, והיא מאפיינת את כלל ההסדרים הקואליציוניים במשך הדורות. הפרות של ההסכמים שנכרתו עם האזרחים במצע המפלגה הן עניין שבשגרה. השאלה מה עושים?

הפתרון פשוט, בונים קוד אתי מוסכם על ידי כל המגזרים בחברה, קוד אתי שבו נקבעים הכללים שעל פיהם אנחנו רוצים לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים. אני כבר שומע את צלילי הגיחוך על הנאיביות של הכותב. אני מאמין שהנאיביות היא בסיס טוב להתחלה.

אני רוצה שנדע להביט במראה ולהתחיל להתייחס ברצינות לאחד הנושאים החשובים בחיינו וזו הדמוקרטיה. זהו השלד של הבית הנפלא שיש לנו. אם אנחנו חפצים בחיים טובים לאורך זמן הגיע העת שנתחיל לדבר אמת ביננו ועם שכננו. שיח שבו נודה כיצד רימו פה אוכלוסיות שלמות, מעדות המזרח, תימנים, אתיופים, ניצולי שואה ועוד רבים אחרים. נספר את האמת כדי שהיא תירשם בדפי ההיסטוריה ותאפשר לנו להתחיל בתהליכי ריפוי ופיוס.

יש כאן כשל בדמוקרטיה הישראלית, שמוכנה לשאת מצב בו ההסכמים עם הבוחרים מופרים מבוקר ועד ערב. הסכמים שהוצגו בפני הבוחרים לקראת הבחירות ומתאדים מיד לאחריהן, למורת רוח האזרחים

בואו נתחיל לספר לעצמנו את הסיפור האמיתי ולא את זה שמוכרים לעצמם הפוליטיקאים שחושבים רק על המשמעת הקואליציונית ומשילות כדי לשמור לעצמם את המקום בכנסת. סיפור אמיתי שיוביל כך אני מקווה לעקרונות של דמוקרטיה של הסכמות, דמוקרטיה השתתפותית, שמאפשרת לאזרחים אפשרות לומר את דעתם גם בין בחירות לבחירות.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.