מגיפת הקורונה היא אסון גדול, אבל גם הזדמנות לבחון דברים מחדש. היא יצרה מצב זמני שעשוי להוביל לשינויים קבועים בדברים שעד היום קיבלנו כמובנים מאליהם, מכוחה של אינרציה. למשל, בעניין המשרד.

האם באמת כדאי להסיע מאות מיליוני אנשים בעולם ממקום למקום כל יום כדי להיות קרובים זה לזה, לסדרם בשורות ובקבוצות ולאלצם לעטות מסכה לא אמינה בעליל של רצינות ומקצוענות?

מגיפת הקורונה היא אסון גדול, אבל גם הזדמנות לבחון דברים מחדש. היא יצרה מצב זמני שעשוי להוביל לשינויים קבועים בדברים שעד היום קיבלנו כמובנים מאליהם, מכוחה של אינרציה. למשל, בעניין המשרד

עלות השכירות של המשרדים, וההוצאות הנלוות של החזקת משרד, יכולות להוות עשירית ואולי חמישית מסך כל ההוצאות של ארגון עסקי בעולם המודרני, ואף יותר מכך במקרה של חברות המתהדרות בחלל מפואר בלב עיר עולם גדולה – כן, כן, כמו תל אביב רבתי.

זו עלות משמעותית. ביטולה עשוי להפוך סטארט-אפ שמפסיד כסף לעסק רווחי, וחברה קצת רווחית למכרה זהב . זה מקפיץ את השווי ומניב בונוסים ודיבידנדים.

בחמשת חודשי המשבר, חברות בכל העולם וברוב התחומים הסתגלו לפעילות מרחוק, עם עובדים בבית. יש תחומים – כמו הופעות רוק, חברות תעופה ומכירה קמעונאית – שבהם זה לא כל כך עובד. אולם מקומות עבודה רבים, מסוכנויות פרסום ועד חברות טכנולוגיה וגופי תקשורת, המשיכו לתפקד לא רע בכלל.

יש דברים שאפילו זזים בקצב מהיר יותר, למשל, ניתן כעת לקיים פגישות בינלאומיות ללא ציפייה לנסיעות בינלאומיות. זה יעיל להדהים: הנסיעות הללו תמיד היוו בעיקר אמצעי להפגין כבוד כלפי הצד החזק יותר בהתקשרות. אם הדבר מנוע מתוקף איזשהו כוח עליו, הרי אין שום חוסר כבוד – וניתן לארגן ולקיים פגישה בפחות זמן מהתשאול (המביש, המעיק והמיותר) בשדה התעופה.

נסיעות העסקים שכרגע מושעות היוו בהחלט הטבה חביבה עבור רבים מהנוסעים, אך הן גם גרמו לעיכובים והעשירו שלא כצורך מלונות וברים ברחבי תבל. הן גם סיבכו את כולם בחישוב האכזרי של מי יאלץ לטוס במחלקת תיירים, אותה חוויה עלובה שחוסכת 75% לעומת  מחלקת העסקים אך מעמתת בן אדם בגודל ממוצע עם חוויה משפילה שפוגעת הן בבריאות והן בכבוד העצמי.

יש תחומים – כמו הופעות רוק, חברות תעופה ומכירה קמעונאית – שבהם זה לא כל כך עובד. אולם מקומות עבודה רבים, מסוכנויות פרסום ועד חברות טכנולוגיה וגופי תקשורת, המשיכו לתפקד לא רע בכלל

מדוע אם כן להחזיק משרדים? כיצד הם מועילים? ניתן לבחון מספר אפשרויות:

• הם מאפשרים פגישות פיזיות, הן במתכונת אחד על אחד (העדיפה כמעט תמיד) והן בקבוצה. פגישות כאלה מובילות לעיתים למפגני כוחניות והיררכיה רעילים (במיוחד בגרסה הקבוצתית), אך ישנן גם נסיבות מסוימות בהן הן מועילות: כאשר יש צורך בשיתוף פעולה אמיתי והמסובים שמים את האגו בצד, יש סיכוי, אמנם קלוש, לשיח בונה ותוצאות חיוביות.
• הם מספקים מקום לפגוש לקוחות ושותפים עסקיים שאותם יש להרשים (בהנחה שהמשרד מרשים). זה רק עובד עם נפח עסקאות גדול יחסית לעלות המשרד.
• הם יכולים לטפח תחושה של אחווה ומטרה משותפת, במיוחד אם שולחן פינג-פונג הוא חלק מהתמונה.
• הם מאפשרים פיקוח ישיר, שמא העובדים ישחיתו את זמנם בשיטוטים בטינדר (אבל בעצם גם הדיקטטורה הדיגיטלית עושה את זה לא רע).
• הדרכה היא יותר אפקטיבית כאשר היא נעשית באופן אישי.
• הם מאפשרים בריחה מבני זוג וממשפחה ללא חשד בילוי יומי בפאבים ובבתי קפה.

אלה יתרונות רציניים, אבל יש גם צד שני, המוכר היטב לכל עובד משרד:

• הטרחה שבנסיעה לעבודה די מיותרת כאשר רוב העבודה היא בעצם סולו – או קשורה בקולגות ושותפים שבכלל נמצאים במקום אחר.
• הפיקוח יכול להיות חסר כל ערך בגלל "העקרון הפיטרי" אשר קובע שבהיררכיה מנהלים מטפסים מעלה בדיוק עד הדרגה שגדולה ממידת יכולותיהם, ושם הם נתקעים.
• קבוצה של אנשים שלא היתה לך כל יד בבחירתם – עמיתים לעבודה – עלולה בהחלט להיות מקור לדכדוך במקום השראה.
• רוב המשרדים מדכאים את הנשמה.

היכן זה משאיר אותנו בעידן שלאחר הקורונה?

תמיד מסוכן להשתמש בעצמך כמדד. במקרה שלי, העדפותיי בתחום המוסיקה והספרות והפוליטיקה לא משאירות מקום לספק שהרוב אינו לצידי. ובכל זאת אציין שאני רוצה את שני העולמות: משרד הרחק מהבית, וגם משרד בבית, ופיצול זמני היקר בין השניים.

יש יתרונות למשרדים, אך יש גם צד שני. בין היתר, קבוצה של אנשים שלא היתה לך כל יד בבחירתם – עמיתים לעבודה – עלולה בהחלט להיות מקור לדכדוך במקום השראה, ורוב המשרדים מדכאים את הנשמה

האם זה מתיישר עם חכמת ההמון? שאלתי את ידידי,  הכלכלן האמריקני ג'יימס גוטמן, שעבד בפורד, בגולדמן סאקס, ובקרנות גידור בלונדון: "המשרד יהווה מוקד לעובדים להיכנס אליו לפי הצורך, כמו הספרייה או אולם ההרצאות בקמפוס של אוניברסיטה". הוא צופה שהדבר יחייב "הרבה תחבורה ציבורית בין-עירונית, לאפשר לאנשים להתגורר באזורים הכפריים אך להגיע לעיר במידת הצורך".

מעטים האנשים שהתעשרו מהקשבת יתר לכלכלנים, קל וחומר לעיתונאים. אבל אם האינסטינקטים האלה נכונים, אנו בדרך לעולם של למשרדים קטנים יותר, תחייה של חברות המציעות סביבת עבודה משותפות כמו WeWork, וירידה במדד הנדל"ן המשרדי.

ומה עם כל מלונות העסקים? הם תמיד יוכלו להפוך לסביבת עבודה משותפות. או לארמונות של דיקטטורים, כי גם זה נראה באופק.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com