במובנים רבים, חוזה השלום ההולך ובא עם איחוד האמירויות, הוא ניצחון דוקטרינת השלום הפסימית על פני זו האופטימית. אם נביט על חוזה השלום עם ירדן, שנחתם על ידי רה"מ יצחק רבין, ובמובן מה גם חוזה השלום עם מצרים, שחתם רה"מ מנחם בגין – היה בהם יסוד עמוק ומובהק של אופטימיות. ובוודאי שבזה האחרון עם הירדן, שנחתם כחלק מאותה רוח גדולה של תקווה ואופטימיות, כמעט אפילו משיחית, ששטפה את הארץ באותם ימים של שנות התשעים.

הנבואות הוורודות על 'מזרח תיכון חדש', כמו היו נראות לרגעים כריאליות ובנות השגה. הדוקטרינה ששלטה בכיפה הייתה הוליסטית, תפיסה של שלום במובן של שלמות. הנה אנו עומדים לפתור את כל הבעיות, ליישב את כל הסכסוכים, לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. החומוס מדמשק ממזרח, וחופי ביירות ממערב, כמו מעולם לא היו נראים קרובים וממשיים יותר. כך עכשיו כל שנותר הוא רק לראות איך מתמודדים עם אי אלו רעשי רקע של כמה קיצוניים פסימיסטיים, שמסרבים בעיקשות לקבל את רוח התקווה וההתחדשות האופטימית הזו (רבין כידוע כינה אותם 'פרופלורים').

הדוקטרינה ששלטה בכיפה היתה הוליסטית, תפיסת שלום במובן שלמות. הנה אנו בדרך לפתרון כל הבעיות, ליישוב כל הסכסוכים, לכיתות חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. החומוס מדמשק ממזרח וחופי ביירות ממערב נראו קרובים מתמיד

מכאן כמובן נבעה הראייה שיצרה את הכריכה הקונספטואלית-סימביוטית הזו, בין יעד השגת השלום עם הפלסטינים, לרצון להגיע לשלום עם שאר עמי האזור. כי הלא אי אפשר לפתור את הדברים באופן כל כך חלקי ומעורער. איך אפשר לשגות בחלומות על מזרח תיכון שוויצרי, בעוד שיש כאן עוד כמה פלסטינים שמשום מה עוד מעדיפים לראות אותנו נעלמים מעל פני האדמה? אבל בשביל כך כמובן, ישנה את האופטימיות האינסופית האמורה. אנחנו לגמרי מאמינים שבקרוב מאוד נצליח לגרום לכולם לאהוב את כולם, ולעקר כל שנאה ואיבה מקרב הארץ.

את דוקטרינת השלום האופטימית אפשר, ללא ספק, לייחס לחוזה הגדול שלה: שמעון פרס. הוא המייצג המובהק של התפיסה שמתעקשת לחתור לשלום ללא לאות, גם כאשר המציאות הריאלית לכאורה טופחת על פניו. יש משהו כמעט דתי בראייה הזו. אחיזה תהומית בחלום ובצביעת המציאות בצבעים היותר זוהרים. בראייה הזו הריאליה אינה אלא אבן נגף סורר זמני, כזה שעלינו לגבור עליו. ועם עוד קצת רצון ויכולת, זה יקרה גם יקרה, נצליח להביס את אותה ריאליה פסימית, ולהביא בטח שלום צחור כנפיים לכל עמי האזור.

אין צריך להרחיב במילים עד כמה דוקטרינת השלום האופטימית הזו התרסקה אל תוך עצמה בעשרים וחמש השנים האחרונות. אותו חומוס בדמשק וחופיה הזהובים של ביירות, כמו לא נראים רחוקים יותר. זהו החלום ושברו במובן היותר קשה וטרגי. הריאליה הגיאו פוליטית, הפכה להיות גיהינום של ממש בעבור לא מעט מאותם עמים (ולמי ששכח, גם בעבורנו בראשית שנות האלפיים). השלום צחור הכנפיים הפך להיות חיה פצועה ומדממת.

ומכאן אך טבעי שהעם היושב בציון עבר התפכחות של ממש בדעותיו הפוליטיות. השמאל הפוליטי נושא הדגל של דוקטרינת השלום האופטימית ההיא, הפך להיות כמעט בלתי רלוונטי. דווקא הימין, שחזר והדהד ברמה את קולה של הפסימיות וההסתייגות מכול חלומות השלום המופרכים הללו, הפך להיות הכוח הפוליטי המוביל והברור.

השמאל הפוליטי, נושא דגל דוקטרינת השלום האופטימית ההיא, הפך כמעט בלתי רלוונטי. דווקא הימין, שחזר והדהד ברמה את קול הפסימיות וההסתייגות מחלומות השלום המופרכים הללו, הפך להיות הכוח הפוליטי המוביל והברור

ומי שללא ספק מייצג יותר מכול אחד אחר את קולה של הדוקטרינה הפסימית הזו, ומהווה למעשה את ראש החץ המובהק שלה, הוא מנהיג הימין היותר בולט בשלושים השנים האחרונות, רה"מ בנימין נתניהו.

נתניהו הוא פסימיסט בנשמתו. הפסימיזם כמעט זורם לו בעורקיו. אביו, ההיסטוריון פרופ' בן ציון נתניהו, נחשב כאחד מהבולטים בראייתו ההיסטורית–פסימית. את הגותו מאפיינת חשדנות היסטורית (כמעט דטרמיניסטית) טיפוסית, כלפי אפשרות הישרדותו של העם היהודי, ואופן התנהלותו במרחב הגיאו–פוליטי כנגזרת מכך. זהו פסימיזם קיומי ואינטלקטואלי כאחד, שכמו צופה על העולם במבע דיסטופי מובנה.

אך כאן חשוב לחדד, זאת אינה דיסטופיה המובילה לאדישות וייאוש, או אפילו לניהליזם קיומי. אדרבה, זאת תפיסה, שבאופן פרדוקסלי רואה דווקא בפסימיות את קרן האור היחידה האפשרית לאופטימיות ותקווה. כמה שזה נשמע אולי מופרך, בראייה הזו, הדרך לתקווה עוברת בהשקפה הפסימית.

זאת כאשר בבסיס ראייתנו הקיומית מוכמנות הספקנות והחשדנות, ולא פחות מכך, ההבנה הכה ריאלית, שיהיו הישגנו גדולים ונפלאים ככל שיהיו, לנצח עוד ניאלץ לאכול חרב. נאלץ להיאבק על קיומנו, להמשיך ולייצר מאזנים של הרתעה ואף אימה, מול האיומים מקרוב ומרחוק (בזמן ובמקום), שכמעט בהכרח אופפים אותנו מאז היותנו לעם ועד עצם היום הזה.

בראייה הזו, השיר 'והיא שעמדה', אינו רק עוד טקסט חביב מן ההגדה שכולנו שרים בצוותא, אלא כמעט מן פרוגרמה מדינית לאומית צלולה ומסודרת, אלא שלא בהכרח אלוהים הוא זה שמצילנו בידם, אלא יותר בכיוון של אנו כאן, ברוח ובתעוזה הלאומית שלנו.

בבסיס ראייתנו הקיומית מוכמנות הספקנות והחשדנות, ולא פחות מכך, ההבנה הכה ריאלית, שיהיו הישגנו גדולים ונפלאים ככל שיהיו – לנצח עוד ניאלץ לאכול חרב

אז מה פלא, שנתניהו היה גם זה שלא היה כמותו בזיהוי ברור ומוקדם של האיום האיראני. האיש אינו נביא, הוא גם לא בהכרח החכם הגדול ביותר. הוא פשוט הפסימיסט הגדול מכולם. מבחינתו, כשהוא קם בבוקר, עוד לפני שהוא מסתכל על יפי השמש העולה והציפורים המצייצות, הוא מביט ימין ושמאל, לבחון אם אין שם איזשהו מישהו שקם עליו להורגו. כך שבזיהוי האיום האיראני מבחינתו לא היה כל אלמנט של גילוי והפתעה. אדרבה, ההפתעה הייתה אילו לא היה מגלה כל איום דמוני שכזה סביבו.

אתם זוכרים את ההאשמה הנצחית כלפיו, ש'ביבי עוסק בהפחדות'? אכן כי כן, ביבי עוסק בהפחדות. בדיוק בשביל כך הוא שם, לעסוק בהפחדות. אלא שבראייתו, הרוצה בשלום יעסוק בהפחדות. או במילים אחרות, יהיה פסימי וריאלי עד כאב. כי יש משהו בראייה הפסימית, שמאפשר לך להיפרד ביתר קלות מחלומות וורודים ומתקתקים על עתיד מופלא. להתמקד הרבה יותר בכאן ועכשיו, במה שקורה כעת בחיי היום יום.

אין שלום ולא יבוא שלום, אבל יש ריאליה, איך שהיא כמות שהיא, לטוב או לרע. ומה שיותר מאפיין ומניע חיים אנושיים הם בסך הכול אינטרסים. אוסף אינסופי של אינטרסים שנקלעים לזירה גיאו–פוליטית אחת. כך שאם נדע לשזור ולנהל דיאלוג נכון בין סך האינטרסים, נצליח להגיע לריאליה פסימית מחד, אבל עם שלווה ואפילו שלום, מאידך.

כי בראייתו, גם כאשר הוא יושב מול עמי האזור, אלו שנחשבים כאויבים היסטוריים, הוא פונה אליהם בשפתו הפסימית. הוא כמו תובע מהם להניח בצד את החלומות והאופטימיות האוטופית. בעיניו דווקא החלומות הללו הם רעשי הרקע הבלתי רלוונטיים שלנו ושלהם גם יחד. מבחינתו, אם רק נוכל להתגבר עליהם, נוכל להקשיב נכוחה למציאותנו הנוכחת, איך שהיא וכמות שהיא. זאת שהיא, כאמור, פסיפס עצום של אינטרסים, שאין כל סיבה שלא נוכל להתאים ולסדר ביניהם יפה יפה.

בעיניו דווקא החלומות הללו הם רעשי הרקע הבלתי רלוונטיים שלנו ושלהם גם יחד. אם רק נוכל להתגבר עליהם נוכל להקשיב למציאותנו הנוכחת, שהיא פסיפס עצום של אינטרסים, ואין כל סיבה שלא נוכל להתאים ביניהם יפה

אז לבטח הם שאלו אותו שם בתוך החדר: 'אבל ביבי, מה יהיה עם הפלסטינים וכל זה?' ואני מדמיין אותו עונה להם: 'הו, הניחו יקיריי. יום יבוא וגם זה יהיה בסדר. אבל הבה נניח ליום שיבוא, הבה נביא את היום ההווה, את הכאן ועכשיו. או כפי שזה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית: Let's do business!'.

ראייה זו התעצמה שבעתיים בשנים האחרונות, בעת שאותו איום איראני הפך להיות מכנה משותף עמוק בין ישראל לכמה מדינות ערביות–סוניות במזרח התיכון. וכאמור, אין כמו איום, או אם נרצה, נקודת מוצא פסימית, להוות טריגר נפלא להסתכלות נכוחה במציאות. להיפרד מחלומות ואשליות, ולשאול את עצמנו איך מתמודדים עם החיים בכאן ועכשיו. וכששאלה בעלת אופי הישרדותי שכזה עומדת בבסיס המפגש בין עמים, אין כמותה לייצר מפגש ריאלי–פסימי של אינטרסים, ומשם הדרך לשלום אמתי, משמעותי ועמוק שבעתיים מכול שלום אוטופי אחר.

ובהקשר זה, חשוב לציין ולהוסיף, כי אך טבעי שדוקטרינת השלום הפסימית הזו מיושמת דווקא עם מדינה כמו איחוד האמירויות. מדובר במדינה, שלהבדיל מאחיותיה מאותו אזור ממש, הייתה הראשונה לזהות עד כמה אין באמת ביכולתה להמשיך ולנוח על זרי הדפנה של אוצרות הנפט שנמצאים ברשותה. ההכרה כי לא לעולם חוסן, וכי במוקדם או במאוחר, ערכו של הנפט יירד פלאים, והתלות של העולם כולו באותם אוצרות עולם, תלך ותפחת משמעותית. זאת ראייה פסימית ביסודה.

אך כאמור, לא בפסימיזם של ייאוש עסקינן, אלא בכזה שבסופו של דבר הניע אותם לפעולה דרמטית, בעיקר במישור העסקי-כלכלי. כך לאורך שנים השכילה המדינה הזו להשקיע משאבי עתק ביצירת מקורות הכנסה עסקיים/טכנולוגיים אלטרנטיביים, תשתיות כלכליות וחברתיות, אשר הכשירו את המדינה ואזרחיה, ליום פקודה, לאותו היום שאחרי הנפט. לימים שבו הם עלולים למצוא את עצמם גם בלי נפט (ולמי שלא זוכר, באיזושהי נקודת זמן לפני כשלושה חודשים ערך הנפט הגיע למינוס. היינו, לו היית קונה חבית נפט, היו אפילו משלמים לך) וגם בלי תיירות. ומה לעשות שזה אכן בדיוק מה שקרה להם בחודשים האחרונים של הופעת הקורונה.

אין כמו איום, או נקודת מוצא פסימית, להוות טריגר לשאול את עצמנו איך מתמודדים עם החיים בכאן ועכשיו. וכששאלה בעלת אופי הישרדותי שכזה עומדת בבסיס המפגש בין עמים, אין כמותה לייצר מפגש ריאלי–פסימי של אינטרסים

ואם נחזור לרגע אלינו, נראה לי שאותו תהליך שאני מתאר פה, קרה לו לביבי מיודענו, גם בהקשרה של תוכנית הסיפוח המדוברת. באיזשהו שלב הוא הבין, כי כל העניין הזה של הסיפוח הוא יותר אוטופי מריאלי. ותהיינה לכך הסיבות אשר תהיינה. כך שכמעט מניה וביה, יצאה התוכנית הזו מסדר היום הריאלי-פסימי שלו. ואדרבה, הוא אפילו השכיל להשתמש בה כקלף מיקוח. היינו, הנה הוא כמו מוותר על משהו מהיום שיבוא האופטימי, לטובת היום הווה, הכאן ועכשיו הריאלי והפסימי. תודו שזאת עסקת ביבי קלאסית.

אז אם נרצה ואם לאו, חוזה השלום הזה הוא ניצחונה הברור של הדוקטרינה הפסימית. וכפרפרזה לפתגם ההוא: שלום עושים עם פסימיים, או ליתר דיוק, בין פסימיים. וזאת אגב, בעיני לפחות, בשורה אופטימית למדי.

אודי הרשלר, כבן 40, הוא בוגר החברה החרדית. פובליציסט והוגה דעות. מרצה לפילוסופיה, קולנוע, ומחשבת ישראל. ראש תכנית בית המדרש במכינה הקדם צבאית תבור. בימים אלו מוביל מיזם חדש להקמת מוזיאון ירושלים לאמנות: 3000 שנה של אמנות בירושלים ואודותיה