במובנים רבים, חוזה השלום ההולך ובא עם איחוד האמירויות, הוא ניצחון דוקטרינת השלום הפסימית על פני זו האופטימית. אם נביט על חוזה השלום עם ירדן, שנחתם על ידי רה"מ יצחק רבין, ובמובן מה גם חוזה השלום עם מצרים, שחתם רה"מ מנחם בגין – היה בהם יסוד עמוק ומובהק של אופטימיות. ובוודאי שבזה האחרון עם הירדן, שנחתם כחלק מאותה רוח גדולה של תקווה ואופטימיות, כמעט אפילו משיחית, ששטפה את הארץ באותם ימים של שנות התשעים.

הנבואות הוורודות על 'מזרח תיכון חדש', כמו היו נראות לרגעים כריאליות ובנות השגה. הדוקטרינה ששלטה בכיפה הייתה הוליסטית, תפיסה של שלום במובן של שלמות. הנה אנו עומדים לפתור את כל הבעיות, ליישב את כל הסכסוכים, לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות. החומוס מדמשק ממזרח, וחופי ביירות ממערב, כמו מעולם לא היו נראים קרובים וממשיים יותר. כך עכשיו כל שנותר הוא רק לראות איך מתמודדים עם אי אלו רעשי רקע של כמה קיצוניים פסימיסטיים, שמסרבים בעיקשות לקבל את רוח התקווה וההתחדשות האופטימית הזו (רבין כידוע כינה אותם 'פרופלורים').

אודי הרשלר, כבן 40, הוא בוגר החברה החרדית. פובליציסט והוגה דעות. מרצה לפילוסופיה, קולנוע, ומחשבת ישראל. ראש תכנית בית המדרש במכינה הקדם צבאית תבור. בימים אלו מוביל מיזם חדש להקמת מוזיאון ירושלים לאמנות: 3000 שנה של אמנות בירושלים ואודותיה

ברשותכם אפתח במאמר חכמים מרתק:

'מָשַׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה וְהָיוּ עִמּוֹ דּוּכָּסִין וְאִפַּרְכִין וְאִיסְטְרֵטִילוֹטִין (סוגים שונים של שרים). חד אמר אנא נסיב דוכסין לגבי, חַד אָמַר אַנָּא נְסִיב דּוּכָּסִין לְגַבִּי, חַד אָמַר אַנָּא נְסִיב אִפַּרְכִין לְגַבַּי, חַד אָמַר אַנָּא נְסִיב אִיסְטַרְטִילוֹטִין לְגַבַּי (כל אחד מבני המדינה לקח ["נסיב"] ובחר לעצמו אחד מבין סוגי השרים). הַיָּ' פִּקֵּחַ אֶחָד לְשָׂם, אָמַר, אָנָּא נְסִיב מַלְכָּא (אני לוקח את המלך), דְּכֻלְּהוּ מִתְחַלְּפִין וּמִלַּכָּא לֹא מִתְחַלֵּף (שכן כל השרים מתחלפים ואילו המלך אינו מתחלף).

אודי הרשלר, כבן 40, הוא בוגר החברה החרדית. פובליציסט והוגה דעות. מרצה לפילוסופיה, קולנוע, ומחשבת ישראל. ראש תכנית בית המדרש במכינה הקדם צבאית תבור. בימים אלו מוביל מיזם חדש להקמת מוזיאון ירושלים לאמנות: 3000 שנה של אמנות בירושלים ואודותיה

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

כל ימי שחרותי גדלתי בין הגברים. ההפרדה הייתה מובנית שם בהוויתי התרבותית והחרדית, כדבר שאין מובן מאליו הימנו. הנשים היחידות שעמן הייתי בקשר עד גיל 20, היו סבתותיי, אמי ואחיותיי.

זה פלוס מינוס הגדיר את מרחב החשיפה הבין-מגדרית שלי. אז ניחא, מה אומר, שרדתי כנראה בכדי לספר שזה לא בהכרח נורא כל כך, כפי שזה אולי מצטייר מבחוץ. לפחות כך אני רוצה לחשוב ביחס לעצמי.

אודי הרשלר, כבן 40, הוא בוגר החברה החרדית. פובליציסט והוגה דעות. מרצה לפילוסופיה, קולנוע, ומחשבת ישראל. ראש תכנית בית המדרש במכינה הקדם צבאית תבור. בימים אלו מוביל מיזם חדש להקמת מוזיאון ירושלים לאמנות: 3000 שנה של אמנות בירושלים ואודותיה

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.