הכוונה להעלות את גיל הפרישה של נשים מעבודה מעוררת תרעומת בכל העולם, אבל בישראל שכללנו את השיטה והנושא נהפך לחלק מהדיון הכללי ביחסי גברים-נשים.

העובדות הפשוטות הן שלא ייתכן שרק תקופת הפרישה תתארך, ואילו תקופת העבודה – שבה מבוצעות ההפקדות לפנסיה – תישאר קבועה וסטטית. זה פשוט לא מסתדר מתמטית.

ועדיין, אין כמעט אח ורע לאטיות שתוקפת את הממסד הכלכלי, בכל פעם שעולה לדיון הנושא הטעון של גיל הפרישה לנשים.

כמה טעון? הכי טעון, ולא רק אצלנו, אלא בכל העולם. לפני שנה פרצו ברוסיה מהומות עקב רצונו של פוטין להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-63, וסוגיית העלאת גיל הפרישה לנשים גרמה למאבקים גם בצרפת, יוון ועוד כמה מדינות באירופה. בתוך כל הרעש הזה קצת קשה להיזכר שגיל פרישה הוא בכלל נושא מתמטי בעיקרו, שמבוסס על תוחלת החיים הכללית של האוכלוסייה.

כפי שאנו מקבלים בברכה את התארכות תוחלת החיים, ואת השיפור ברפואה ובשיטות האבחון, כך עלינו להבין שהתוצאה של השיפור הזה היא בלתי נמנעת, ושיש לדחות גם את גיל הפרישה.

מאחר שקצבת הפרישה מבוססת על הפקדות שוטפות שבוצעו בתקופת העבודה, אין ברירה והכרחי לשמור על איזון בין שתי התקופות האלה. לא ייתכן שרק תקופת הפרישה תתארך, ואילו תקופת העבודה, שבה מבוצעות ההפקדות לפנסיה, תישאר קבועה וסטטית. זה פשוט לא מסתדר מתמטית.

לצמצם את מספר שנות הפרישה

זוכרים את השאלות המעצבנות של מבחני הבגרות באלגברה על צינור שמכניס מים לבריכה, וצינור שמוציא ממנה מים? סוגיית גיל הפרישה היא בדיוק כמו הבריכה הזו.

מוסיפים לבריכה צינור ששואב ממנה מים (מתן קצבאות זקנה על פני שנים רבות יותר עקב העלייה בתוחלת החיים), אך מתעקשים לא לשנות את הזרם מהצינור שמכניס לבריכה מים (ההפקדות השוטפות לפנסיה).

אני מקווה שברור לכולם שבקצב הזה הבריכה, קופת הפנסיה שנחסכה בשנות עבודה רבות, תתרוקן מאוד מהר.

הצורך להעלות את גיל הפרישה לנשים מ-62 ל-64 נשען על תוחלת חיים של 84 שנים לנשים בישראל, ומשמעותו היא לצמצם את מספר שנות הפרישה של נשים מ-22 ל-20 שנה.

ועדות הכנסת שדנו בעניין התכנסו והתפזרו מבלי שאיש יאמר את האמת, והאמת העצובה היא כזו: ככל שנעבוד יותר, כך נפקיד יותר לקופת הפנסיה העתידית, ככל שנפקיד יותר כך יהיה יותר כסף, וכך הקצבה שלנו תגדל. אם מגזר מסוים בוחר לעבוד פחות, הוא גוזר על עצמו קצבה נמוכה יותר.

נחשו מה קרה כשבעקבות עליית תוחלת החיים של גברים ל-81, הועלה בהתאם גם גיל הפרישה ל-67, כך שהקופה שצוברים גברים מיועדת ל-14 שנים בלבד? ובכן, לא קרה כלום. אף ארגון, ועד או נציג הסתדרות לא הניד עפעף.

לכל מי שאומר לעצמו "מה איכפת בכלל, שייהנו. שייצאו בגיל 50 לפנסיה, מצדי. ממילא הן יקבלו כמה שיפקידו", אין לי אלא להזכיר שגם כך סכום הפנסיה שצוברות נשים נמוך יותר.

למגלגלות העיניים הפופוליסטיות יש הרבה מה לומר על האפליה בגובה הקצבאות בין נשים לגברים, לעומת זאת לא מפריעה להן האפליה בין המינים בשנות הפרישה ואי העבודה.

אם תשימו לב, גיל הפרישה לגברים הוא הגבוה בין כל המדינות המפותחות, ואילו גיל הפרישה של נשים הוא מבין הנמוכים באותן המדינות. ברוב מדינות ה-OECD המפותחות יש שוויון בין גיל הפרישה של נשים לבין גיל הפרישה של גברים. לעומת זאת בפולין, אוסטרליה וישראל יש הפרש של 5 שנים בין גילאי הפרישה של גברים לנשים.

מה שמצער הוא ההתעלמות מהעובדה שהמהלך של העלאת גיל הפרישה נועד בכלל בשביל נשים, שמפקידות פחות כסף בקופת הפנסיה ויוצאות לפני כולם למקום שאיש לא חוזר ממנו – הפנסיה.

הקופה הציבורית נסחטת

למשיכת הרגליים של המדינה ולפעילות המואצת של פופוליסטים למיניהם, יש גם השלכות כספיות והן עלייה שנתית של 200 מיליון שקל בגודל הגירעון של קרנות הפנסיה הוותיקות. מי שמממן את הגירעון הזה הם כולנו, משלמי המסים.

לפני כחודש פרסם האוצר על כוונתו לקצץ בקצבאות של הפנסיה החל ב-1 ביולי ב-1.3% על מנת לאזן את הגירעון. בבת אחת הכריזו מגלגלות העיניים בצירוף ההסתדרות על שביתה, וזאת במחאה על הפגיעה הצפויה בגמלאים.

בתקופת בחירות מובן שלא ייעשה שום מהלך קיצוני, למרות שמדי חודש הקופה הציבורית נסחטת ונסחטת שוב, פעם אחת בדיוק כמו פעולת הסחיטה במכונת כביסה, ופעם שנייה – כמו שעבריינים מצמידים אקדח לרקות של מקבלי ההחלטות ואלה שעומדים לבחירה.

לא במפתיע החליט הממונה על הביטוח לדחות את הקיצוץ ב-9 חודשים עד 1 באפריל 2020, וזאת בתמורה להודעת הממשלה על כך שתפעל להעלאת גיל הפרישה, ולביטול כוונת ההסתדרות לשבות.

למהלך הזה יש גם תג מחיר בגובה של 150 מיליון שקל, שהוא לא פחות משוד של הקופה הציבורית, וזו בעיה שרק תלך ותחריף. אחרי הכל יותר ויותר נשים יוצאות לפנסיה במציאות שבה תוחלת החיים מתארכת. בריאות ואריכות ימים לכולם ולכולן, רק שיהיה ברור שמישהו צריך לשלם על החגיגה הזו.

התחזית להמשך כבר מקבלת צורה של ממש: האוצר ינסה להעלות את גיל הפרישה או לקצץ בפנסיות, יהיו שביתות, יהיו ועדות בדיקה שאיש לא יקשיב למסקנות שלהן,  וברור ששוב האוצר ייכנע. באופן אישי אני מתכוון לשים את רוב הכסף שלי בקופת גמל – או להוציא אותו החוצה. מצידי שאחרים יפרנסו את גלגולי העיניים של פוליטיקאים פופוליסטים. לי אין כל כוונה לפרנס את חוסר ההיגיון.

יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.