יצירותיו של צ'ארלי קאופמן, אחד הכותבים המוערכים ביותר בקולנוע האמריקאי כיום, מקשות לסווג אותן באופן ברור. הנרטיבים שלו עוסקים בנושאים אוניברסליים – משבר זהות, סופיות החיים ומשמעותן – והם עושים זאת באמצעות מסגרת מטאפיזית ופראפסיכולוגית.

רומן הביכורים של קאופמן, Antkind, שיצא לאור בארצות הברית בחודש שעבר, נכתב במתכוון כך שלא ניתן יהיה לעבד אותו לסרט – אפילו לא על ידי קאופמן עצמו – והספר עצמו עוסק ב"סרט בלתי אפשרי".

כלל יצירתו, המתנגדת לתוויות, ניתנת לתיאור כאידיוסינקרטית וסוריאליסטית ומתקיימת ביקום משל עצמה – יקום קאופמני – מה שהופך אותו לדרמטיקן הגדול של התודעה הפוסטמודרנית המקוטעת שלנו. סרטו החדש, "אני חושבת לגמור את זה", המבוסס על ספר באותו שם, יעלה בנטפליקס בשישי הקרוב, ה-4 בספטמבר.

צ'ארלי קאופמן מקבל את האוסקר עובר התסריט הטוב ביותר, לסרט "שמש נצחית בראש צלול", ב-27 בפברואר 2005 (צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)

קאופמן, 61, היה מועמד לאוסקר ארבע פעמים: פעמיים עבור התסריט המקורי הטוב ביותר, לסרטים "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"שמש נצחית בראש צלול" (שהקנה לו את הפרס); עבור התסריט המעובד הטוב ביותר, ל"אדפטיישן"; ועבור סרט האנימציה הטוב ביותר, בזכות "אנומליסה". שלושה מהתסריטים שלו ברשימת 101 התסריטים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם של גילדת הכותבים של אמריקה.

בימוי הבכורה שלו היה בסרט "סינקדוכה, ניו יורק", בכיכובו של צוות שחקנים מרשים ובראשו פיליפ סימור הופמן המנוח. הרעיון לסרט עלה כאשר קאופמן וספייק ג'ונז קיבלו הצעה לביים סרט אימה. במקום ליצור סרט אימה קונבנציונלי, הם החליטו ליצור "סרט אישי יותר שעוסק בנושאים שבעיניי הם באמת מפחידים, כמו סופיות החיים והיותם קצרים", לדברי קאופמן. בסופו של דבר קאופמן אחז לבדו בהגה, לאחר שג'ונז עזב את הפרויקט לטובת הפקת "ארץ יצורי הפרא".

בתחילה, כש"סינקדוכה, ניו יורק" הוקרן בפסטיבל קאן ב-2008, המבקרים היו חלוקים ביניהם. חלקם כינו אותו "הסרט הטוב ביותר של השנה" בעוד אחרים חשבו שהוא מגושם ויומרני. אולם מאז שעלה לאקרנים, הסרט זכה להערכה מחודשת והוא נכלל כעת ברשימות רבות של הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21.

אבל בסופו של דבר, כפי שקאופמן יהיה הראשון להודות, מה שקובע בהוליווד הוא השורה התחתונה, והביצועים החלשים של הסרט בקופות הקשו על קאופמן, אם לא הפכו זאת לבלתי אפשרי עבורו, לגייס מימון לפרויקטים נוספים.

קאופמן משחזר: "חיפשתי משהו לביים, והתקשיתי למצוא עבודת בימוי. חשבתי שאם אמצא משהו שכבר קיים, אני אוכל לעבד אותו לסרט. מצאתי את הרומן של איאן ריד, ואהבתי אותו. הוא היה מאוד קטן, מאוד מאופק, רק ארבע דמויות, שלושה מיקומים. חשבתי שאולי אצליח למצוא לזה מימון. ואני אוהב את האופי החולמני שלו. אני מתעניין בחוויה סובייקטיבית, וזו חוויה סובייקטיבית של מישהו. אז פניתי לנטפליקס עם המפיק שלי אנתוני ברגמן, והם נענו בחיוב".

"אני חושבת לגמור עם זה", שיעלה בנטפליקס ב-4 בספטמבר (צילום: Mary Cybulski/NETFLIX)

הרומן של ריד מ-2016, "אני חושבת לגמור עם זה", מספר על נסיעה של אישה צעירה יחד עם בן זוגה לחווה של משפחתו, שבמהלכה הם עושים עיקוף לא מתוכנן שמותיר אותה נטושה, ומשלב מתח מוחשי, שבריריות פסיכולוגית ואימה טהורה. זוכת האוסקר ברי לארסון ("חדר") וג'סי פלמונס היו אמורים לגלם את התפקידים הראשיים, אך בסופו של דבר לארסון עזבה והוחלפה בכוכבת הבריטית העולה ג'סי באקלי, וטוני קולט ודייוויד ת'יוליס השלימו את הקאסט.

"יש בספר הרבה דברים שמזכירים את העבודה שלי, אבל הפכתי את הסיפור לשלי בכך שחקרתי הזדקנות, בידוד, בדידות, סופיות. אם תקרא את הספר תראה שיש בתסריט הרבה חריגות ממנו, אבל מבחינת קו העלילה, הוא די נאמן לספר".

קאופמן סבור שהספר והסרט שלו רלוונטיים לזמננו: "כרגע, אני מרגיש שיש תחושה גוברת של ניכור ובידוד, הן מבחינה אישית והן בתרבות שלנו. אני אוהב לכתוב על חוויות סובייקטיביות, מפני שבשבילי זו הדרך הכנה היחידה לכתוב. כשאתה מסתכל על סובייקטיביות, אתה מסתכל על היכולת של אדם – או על אי-היכולת שלו – להתחבר לאחרים. והסרט מעלה שאלות כמו מה מאפשר קשר אנושי ומה מעכב אותו – מודעות עצמית, מבוכה, השפלה וחרדות אחרות".

הוא מרחיב: "הוספתי לסרט אלמנט שלא היה בספר, והוא חיי השרת שעבד בבית הספר בלילה. רציתי כמה אלמנטים שישקפו את חיי בית הספר, וחשבתי שיכולה להתקיים בו חזרה למחזמר. כילד, צפיתי במחזמר 'אוקלהומה!', אז הכרתי אותו היטב. ואז גיליתי שיש הרבה נושאים מקבילים ב'אוקלהומה!', בייחוד בהקשר של ג'וד והבדידות שלו, שמשתקפת בשיר 'בחדרי הבודד' (בצורה אופיינית, אחד השירים הקודרים במחזמר המאוד מלודי באופן כללי). הצלחנו לקבל את הזכויות מעיזבונם של הפזמונאים רוג'רס והמרשטיין ולהכניס אותו לסרט".

"כשאתה מסתכל על סובייקטיביות, אתה מסתכל על היכולת של אדם להתחבר לאחרים. והסרט מעלה שאלות כמו מה מאפשר קשר אנושי ומה מעכב אותו – מודעות עצמית, מבוכה, השפלה וחרדות אחרות"

כצפוי, יש בסרט אזכורים לדמויות אמיתיות: "אני אוהב לערב בעבודה שלי את המציאות ואנשים אמיתיים . בתסריט הראשון שלי, 'להיות ג'ון מלקוביץ", הכנסתי את ג'ון מלקוביץ'. ועשיתי את זה גם עם הדמות של סוזן אורלין ב'אדפטיישן', וגם עם עצמי. אבל זה יותר וודוויל בשבילי. והסרט הזה עושה את זה בצורה שמזכירה יותר, או קרובה יותר, ל'להיות ג'ון מלקוביץ".

"זו יצירה הרבה יותר הומוריסטית מ'אנומליסה'. רציתי לכתוב משהו שיאפשר לאנשים לצחוק. זה הצחיק אותי בזמן הכתיבה, אז אני מקווה שההומור יתפשט לעולמות הנפש של אנשים אחרים".

פסיכולוגיה ופיזיקה

"לעתים קרובות שואלים אותי מה מתרחש בראש שלי, ואני עונה: 'אני אכן סובל מחרדה ומנדודי שינה, אני אכן נוטה לסוג של הפרעה טורדנית כפייתית כשהראש שלי עסוק בצורה מוגזמת ברעיונות ובדאגות. אני מנסה להתמודד עם החרדות האלה ולהכניס אותן לעבודה שלי, כי זו הדרך שלי לתת להן פורקן.

"אני מאוד מתעניין בפסיכולוגיה, וקורא על זה כמה שאני יכול. אני גם מתעניין בחלומות ובשימוש בחלומות כדי לספר סיפורים ולהשיג קתרזיס. אני מקווה שהסרט קתרטי עבור הצופים. עבורי הוא לא היה קתרטי בתהליך הכתיבה, אלא כשהצלחתי לרכז את השחקנים ואת הצוות ולעשות את זה אמיתי ככל האפשר.

"אני סובל מחרדה ומנדודי שינה, ואכן נוטה לסוג של הפרעה טורדנית כפייתית כשהראש שלי עסוק בצורה מוגזמת ברעיונות ובדאגות. אני מנסה להתמודד עם החרדות ולהכניס אותן לעבודה שלי, כי זו הדרך שלי לתת להן פורקן"

"אני גם אוהב פיזיקה קוונטית ואת ההשפעה שלה על המוח שלי. זה משהו שגורם לי להרגיש בריא יותר רגשית, מכיוון שזה גורם לי להבין שיש עולם גדול יותר מחוץ לעצמי, שאומר לי, 'היקום מורכב יותר מכפי שתוכל להבין. אתה מאוד קטן בתוכו. זה לא סובב סביבך'. ואיכשהו זה עוזר לי לצאת מעצמי, וזה גם מעורר בי השראה, משום שהרעיונות שזה מאפשר לי לעבוד איתם הם מלהיבים ומרגשים".

מתוך "אני חושבת לגמור עם זה" (צילום: נטפליקס)

ללהק שחקנים נחמדים

קאופמן ידוע בליהוק הזהיר שלו: "בהתחלה, ג'סי באקלי לא נכללה בסרט. לא ידעתי מי היא. אבל איבדתי את השחקנית שהייתה אמורה לגלם את התפקיד הזה, וחיפשתי מישהי חדשה. חבר המליץ לי על ג'סי, שהייתה מדהימה בסרט Beast. הייתי נרגש מפני שהיא לא הייתה מוכרת, והרגשתי שהיא מתאימה".

בנוגע לג'סי פלמונס, "תמיד אהבתי אותו, מאז 'שובר שורות'. הוא שחקן מאוד פנימי, ויש שינויים עדינים מאוד בפנים ובקול שלו שנראו מושלמים לתפקיד של ג'ייק, מפני שג'ייק הוא פחות או יותר היוצר של הסיפור. הוא מתרחש בנפש שלו, ושאר הדמויות הן כמו בובות. יש בפלמונס איפוק, והוא שחקן מאוד טוב וכן.

"אני מנסה להחדיר בשחקנים שלי את סוג המתחים שקיימים כשאנשים רגישים פוגשים זה את זה לראשונה. זה כמו שתי קבוצות חברים שלא מכירות זו את זו, ואתה מזמין את שתיהן יחד לארוחת ערב ואתה לא יודע אם הן יסתדרו, ואתה יודע דברים מסוימים על שתיהן שעשויים להיות בעייתיים. אני אמנע ממצבים כאלה בכל מחיר. לפעמים אני מקבל החלטות על סמך חוסר רצון להרגיש לא נוח.

"חוץ מאשר כישרון, הדבר העיקרי שאני מחפש בשחקנים שלי הוא שהם יהיו נחמדים. זה נשמע נדוש, אבל מאוד חשוב לי שהשחקנים שלי יהיו נחמדים, כי אני לא רוצה להתמודד עם סוג הטירוף שנתקלים בו לפעמים על סטים של סרטים, כשיש כל כך הרבה עבודה שצריך להספיק בזמן כל כך קצר".

"חוץ מאשר כישרון, הדבר העיקרי שאני מחפש בשחקנים שלי הוא שהם יהיו נחמדים. זה נשמע נדוש, אבל מאוד חשוב לי שהשחקנים שלי יהיו נחמדים, כי אני לא רוצה להתמודד עם סוג הטירוף שנתקלים בו על סטים"

הוא מסביר: "אהבתי לעבוד עם כולם. כולם היו נהדרים, אבל אלה היו צילומים מאוד קשים. היו לנו 24 ימים, והייתה כמות מטורפת של עבודה, והיו כרוכות בזה הרבה דאגות. אני זוכר במיוחד את הסצנה האחרונה, כשג'סי באקלי הייתה בקהל, וג'סי פלמונס היה על הבמה, והיה ביניהם חיבור חזק. ג'סי אמרה שעצוב לה לעזוב, מה שעורר בי תחושת חמימות כי ידעתי שעשינו משהו נכון, שהצלחנו לעבוד יחד בצורה אינטנסיבית ועדיין לאהוב זה את זה בסוף".

כותבי "שמש נצחית בראש צלול" זוכים באוסקר, 2005, קאופמן משמאל (צילום: AP Photo/Reed Saxon)

דאגן תמידי

"אני יודע איך זה לדאוג יותר מדי, ומכיר את ההרגשה שהמשפחה שלך עומדת להביך אותך לפני האדם שהבאת, וגם את החשש שהאדם שהבאת יביך אותך לפני משפחתך. ולהיות תקוע באמצע כל זה ולנסות לנווט את זה ולשלוט באנשים אחרים ובאופן שבו הם מתקשרים זה עם זה, מה שאתה כמובן לא יכול לעשות בעולם האמיתי, ואתה בכלל לא צריך לנסות. יש לי הרבה חרטות בחיי, דברים שלא עשיתי בדרך שרציתי, בגלל דאגות, בגלל פחד מהשפלה וממבוכה. החרטות שלי קשורות בפחד מפני ההשלכות, ואני לא רוצה להיכנס לפרטים כי זה אישי.

"אני לא מנסה לחקות אף אחד בראש שלי. אני בטוח שאני מושפע מדברים שראיתי וקראתי בחיי, אבל בעיקרון אני מנסה לגשת לדברים האלה מחדש, בכל פרויקט ופרויקט. לעבוד בשיתוף פעולה עם אנשי ההפקה שלי, לנסות להבין איך אנחנו עושים את זה עכשיו. הרעיונות שעולים לי בראש לא באמת מבוססים על עבודות של אנשים אחרים – לפחות לא באופן מודע".

למרות זאת, אם דוחקים בו קצת יותר, הוא מציין כמה מהכותבים והבמאים האהובים עליו, כגון קפקא, בקט, סטניסלב לם, פלאנרי או'קונור, פיליפ ק' דיק, פטרישה הייסמית', איטלו זבבו, דיוויד לינץ' ולארס פון טרייר.

בזמן שהוא נאבק להגשים את מיזמי הבימוי שלו, קאופמן ממשיך לעבוד בכתיבת תסריטים לסרטים אחרים. עם אלה נמנים סאטירה על קבוצה של מנהיגים גלובליים בבימויו של ספייק ג'ונז ובכיכובו של חואקין פיניקס; עיבוד לספרו של ג'ורג' סונדרס "CivilWarLand in Bad Decline", שיבוים על ידי בן סטילר, עיבוד לרומן של קורט וונגוט "בית מטבחיים חמש", שיבוים על ידי גיירמו דל טורו; ועיבוד לרומן של ארתור הרצוג "IQ 83" עם סטיב קארל.

קאופמן גם נשכר לעבד לקולנוע את סדרת הספרים "כאוס מהלך" מאת פטריק נס, וכתב בינתיים את הדראפט הראשון. הסרט עתיד לעלות לאקרנים ב-2021, וקאופמן יחלוק את הקרדיט עם ג'ון לי הנקוק ועם נס, שגם הם עבדו על התסריט.

צ'ארלי קאופמן (שלישי מימין) וכוכבי "סינקדוכה, ניו יורק", פסטיבל קאן 2008 (צילום: AP Photo/Lionel Cironneau)

השפעת המגפה

"המגפה והשנה המוזרה הזאת בהחלט השפיעו על הכתיבה שלי. לפני כמה שנים כתבתי תסריט על נגיף שגורם למגפה, שבתורה גורמת לטיפשות. הסרט הזה לא צולם, אבל לאחרונה HBO קנו את הזכויות מפרמאונט, ואנחנו הולכים להפוך אותו לסדרת טלוויזיה קצרה. זה ממש מתאים עכשיו ורלוונטי, ואני מאוד נרגש לקחת את כל מה שחוויתי במגפה הזאת ולנסות לשלב את זה בסדרת טלוויזיה.

"המגפה משפיעה על הדרך שבה אני חושב על העולם באופן כללי, בגלל החוויה שכולנו עוברים כרגע, ועל הדרכים שבהן אנחנו מתמודדים איתה וגם לא מתמודדים איתה. יש תחושה ממשית שלא ידוע מה עומד לקרות, שזה מאוד מפחיד אבל גם מאוד מרתק לחקור מבחינה פסיכולוגית".

מחשש שמא הוא נשמע רציני וחרד מדי, קאופמן מסיים את הריאיון בנימה מעט חיובית: "העבודה על הסרט עם נטפליקס הייתה חוויה ממש טובה. הם איפשרו לי לעשות את זה בדרך שאני רציתי לעשות את זה. מה עוד אני יכול לבקש?".

מתוך "אני חושבת לגמור עם זה" (צילום: נטפליקס באמצעות Imdb)

עמנואל לוי הוא פרופסור לקולנוע ולסוציולוגיה, מבקר קולנוע ומחברם של תשעה ספרים, בהם "הכול על האוסקר: ההיסטוריה והפוליטיקה של פרסי האקדמיה" (All About Oscar: The History and Politics of the Academy Awards), שיצא ב-11 מהדורות.