האם חשבתם פעם מה זה להיות סוויט טות'? מאיפה מגיעה מורשתו של המתוקאי? ההיסטוריה שלו? איך חיים עם עול המתוקאות? אני מדמה את עצמי לאמטאני קנטארו, גיבור הסדרה היפנית סוויט טות' סאלארי מאן. אני כל כך מזדהה עם דרכו של הסמוראי-מתוקאי הזה, שממש נלחם כדי להשיג את הממתקים שלו, שאני מתחיל לכנות את עצמי מאטו-קאי סאן, שזו המקבילה היפנית של מתוקאי.

אני כל כך מזדהה עם דרכו של הסמוראי-מתוקאי הזה, שממש נלחם כדי להשיג את הממתקים שלו, שאני מתחיל לכנות את עצמי מאטו-קאי סאן, שזו המקבילה היפנית של מתוקאי

אמטאני נפגש באחד הפרקים עם אימו האימתנית ואוכל אקלרים ממולאים קרם מול הפרצוף שלה, כך שאני מחליט לנסוע בסוף השבוע לקיבוץ של הוריי ולפגוש אותם. אולי אצליח להתחקות אחרי אילן היוחסין המסוכר של המשפחה? אימא ודאי יודעת על כך כמה דברים.

איפה העוגה?

נכון שאני אוהב לחפש ממתקים חדשים עם טעמים לא ידועים – אבל גם לטעם המוכר מזה שנים יש קסם משלו. כשאתה חוזר לממתק אהוב, זה כמו לחזור לבית שבו גדלת. אמא שלי אולי לא בשלנית ברמת שף, אבל מתוקים היא יודעת להכין.

זאת יש לדעת: בקיבוץ התעצבה התאווה שלי למתוק. זה נחשב ללוקסוס כשהייתי ילד. מותרות. לא היו ממתקים זמינים בכל מקום, כמו היום. בכל יום שישי קיבלנו שקית עם "דברים טובים" – כמה ממתקים בכמות מדודה, כיאה לחברה ספרטנית שאינה מעלה את התענוגות וההדוניזם על ראש שמחתה אלא מקדישה את זמנה לעבודה, תורנויות, גיוסים, שמירה וקריעת תחת כללית. עוגות? רק בסוף השבוע. בימי חמישי נהגתי להסתובב ביישוב בשעות הערב ולרחרח את האוויר: ניחוחות העוגות לשבת מילאו את הקיבוץ כולו, כולם עמלו באותו ערב על העוגות שלהם במטבחים הזעירים בתוך הבתים הקטנים. הצורך הקיבוצי הזה בממתקים היה חזק מאיתנו – לעתים אפילו סחבנו ממתק או שניים מהכלבו, הצרכנייה הקיבוצית.

בכל יום שישי בקיבוץ קיבלנו שקית עם "דברים טובים" בכמות מדודה, כיאה לחברה ספרטנית שאינה מעלה את התענוגות וההדוניזם על ראש שמחתה אלא מקדישה את זמנה לעבודה, תורנויות, גיוסים, שמירה וקריעת תחת כללית

כן, אני מודה – לפעמים אכלתי את ממתקי הקולקטיב בלי לשלם. שנאמר, מים גנובים ימתקו. מתי כן נהנינו מממתקים ללא הגבלה? בחתונות. לקראת חתונה בקיבוץ עמלו חברים מסוימים שידעו את מלאכת האפייה (ממוצא הונגרי, אם אינני טועה) על הכנת עוגות קטנות ומשובחות, ממש כמו במכורתם אירופה. היו שם עוגות תפוחים, עוגות שוקולד נוסח האמנדינה הרומנית ועוד ועוד. את המעדנים והמגדנות היו שומרים במקררי הענק של חדר האוכל, שלא היו נעולים. כשידענו שיש חתונה בקרוב, נהגנו לפשוט על המקררים הלא שמורים לעת חצות ולבזוז מטעמים. האם זה מה שהפיל את התנועה הקיבוצית? ההיסטוריונים עדיין מתלבטים בסוגייה. אך מאז הכול השתנה כמובן – הקיבוץ כבר מזמן אינו הקיבוץ של פעם. היום היישוב כבר אינו מתנהל כקסרקטין צבאי ויש רשות ליהנות. מה שלא השתנה הם הממתקים של אמא שלי.

ממתק היסטורי

אני מגיע לבית הוריי בקיבוץ ביום שישי אחרי הצהריים – הזמן לקפה ועוגה, כמובן. אני שואל את אמא שלי: מאיפה נובעת התאווה שלי למתוקים? האם יש לנו בעץ המשפחתי ענף של מתוקאים? אמא שלי מביאה לי אלבומים מצהיבים מהארכיון שלה.

"זה סבא שלי, יוסף", היא מספרת במבטאה הארגנטינאי המתוק. "אתה בטח יודע שלקראת סוף המאה ה-19 היהודים שחיו ברחבי האימפריה הרוסית התחילו לסבול מגילוי אנטישמיות קשים ורדיפות שלטוניות".

"כן אמא, אבל היהודים תמיד סבלו. איך זה קשור לתחביב המתוקים שלי?"

אמא שלי ממשיכה בשיעור ההיסטוריה:

"היהודים התחילו להגר מרוסיה לרחבי העולם, וארגנטינה עודדה הגירה בתקופה ההיא. ארגנטינה הבטיחה ליהודים חופש דת, הברון הירש רכש קצת אדמות וחלק מהיהודים שהגיעו מרוסיה פנו להתיישבות חקלאית והפכו לבוקרים יהודים – Gauchos Judíos".

נזכרתי בדוד שלי טין, גאוצ'ו יהודי שלימד אותי לצוד עגלים בלאסו ולהשליך בולאס על תרנגולות שחשבו שהשמיים נופלים להן על הראש. "זה קצת כמו את ואבא, שהגעתם לארץ בסיקסטיז ופניתם להתיישבות חקלאית בקיבוץ".

את המעדנים והמגדנות היו שומרים במקררי הענק של חדר האוכל, שלא היו נעולים. כשידענו שיש חתונה בקרוב, נהגנו לפשוט על המקררים לעת חצות ולבזוז מטעמים. האם זה מה שהפיל את התנועה הקיבוצית?

"אבל יוסף, הסבא שלי, הגיע מגדות נהר הדנייפר אל העיר הגדולה סנטה פה שעל גדות הפראנה", היא מקררת את התלהבותי. "הוא אהב מאוד ממתקים ובחתונות, כטוב ליבו בעוגות, היה רוקד קזאצ'וק כמו קוזאק אמיתי".

פארטי און, יוסף!

מתברר כי הסב יוסף אהב לחגוג – הוא היה ממש סב-מסיבות פרוע. היו לו ארבעה בנים ובת אחת וכולם היו חובבי ממתקים! 100 אחוזי פגיעה. פארטיייי! עמנואל, בנו של יוסף וסבא שלי, פתח בעיירה פדראל שבמחוז אנטרה-ריוס בית מרקחת, שבו מלבד תרופות מכר גם ממתקים. היו לו על הדלפק צנצנות זכוכית ענקיות מלאות בסוכריות עגולות אדמדמות – ממש אולד סקול. הסבא היה מתוקאי מכובד ביותר! אחחח, איזו משפחה! עכשיו אני סוף סוף מבין איך כל זה התחיל, ומבטיח לאמי להמשיך את השושלת.

עוגת גבינה של אמא של אריאל קרס (צילום: אפרת קוטנר)

אמא שלי מגישה לי עם הקפה את עוגת הגבינה שלה. אני כבר אוכל את העוגה המסורתית הזו 50 שנה ו-וואו, בכל פעם זה טעים באופן חדשני ממש. מה יש בעוגה הפשוטה הזו שכל כך מושך? האם זו התחתית, מעין קלתית נוקשה וקריספית? האם זה גוף העוגה שעשוי מגבינה לבנה מתוקה – אך לא מתוקה מדי, ודחוסה – אך לא דחוסה מדי? האם זה החלק העליון שצבעו חום והוא פריך? האם זו הנגיסה עצמה? הביס המושלם שמערבב את הטעמים והמרקמים המרהיבים של העוגה הזו? ואולי זהו פשוט טעמו של הבית? כשאני טועם את העוגה הזו אני חוזר לגן העדן המסוכר של ילדותי. אני ממש מרחף בשמים המתוקים עכשיו.

האם זו הנגיסה עצמה? הביס המושלם שמערבב את הטעמים והמרקמים המרהיבים של העוגה הזו? ואולי זהו פשוט טעמו של הבית? כשאני טועם את העוגה הזו אני חוזר לגן העדן המסוכר של ילדותי

יש רק דבר אחד… רק דבר אחד שמתעלה על עוגת הגבינה הזו… אבל לא, זה לא יכול להיות… לא ייתכן שאמא שלי תפנק אותי בצורה כזו. האם אני הוזה? היא מוציאה מהמקרר תבנית כסופה בצורת מין פרח עגול שיש חור במרכזו. הראש שלי מסתובב. השיער סומר לי על העורף. הפה מתייבש. העיניים מתהפכות. כן, החלום שלי התגשם, אמא שלי הכינה לי פלאן.

פלאן וגמרנו

הפלאן הוא התגלמות הפנטזיה של המתוקאי. הוא עשוי מתועפות סוכר, חלב וביצים ללא הגבלה כמעט – אבל חוץ מזה כמעט כלום מלבד תמצית וניל. אמא שלי שורפת בתחילה סוכר עד התקרמלות מבורכת, ואז שמה את הכלי המיוחד של הפלאן לאפייה של שעה בתנור ב"בן מארי", או באניו מריה בספרדית – כלומר "אמבטיה" של מים. הפלאן יוצא מהתנור כמעין פודינג זהוב. המרקם שלו כה סמיך עד שהוא עומד בפני עצמו, נראה כמו מאפה מוזר ובעל ניחוח שאין לטעות בו. לאחר שהפלאן מתקרר במקרר, הופכים אותו על תבנית זכוכית – צ'אק! אז הוא נראה כמו מעין עוגה, הר של מתיקות בצבעי חום-זהוב מזמינים במיוחד, עם נקודות קטנות של קרמל על הדפנות ופסגה שטוחה בצבע חום כהה דבשי. העוגה דמוית הפודינג טובלת בעדינות ברוטב של עצמה.

פלאן של אמא של אריאל קרס (צילום: אפרת קוטנר)

אכלתי המון פלאנים ברחבי העולם, בבתים של חברים ובמסעדות. פלאן כמו זה של אמא שלי לא ניתן למצוא בשום מקום אחר. בדוק. לביס כאן יש משמעות היסטורית, שכן הוא מתחיל את מאבק המלאך מול השטן, שיושבים על כתפיי. המלאך אומר: קח את זה באיזי, אריאל. הפיתוי עצום. בנקל תיפול בפלאן וכל תוכניותיך לשמור על המשקל יעלו בתוהו. פרוסה אחת תספיק. היום זה פלאן ומחר, מי יודע. התאווה שלך למתוקים תשתלט עליך ואז… עזוב שטויות, אומר השטן. פרוסה? זה לחלשים. לך על כל התבנית.

הביס מתחיל את מאבק המלאך מול השטן שיושבים על כתפיי. המלאך אומר: קח את זה באיזי, אריאל. הפיתוי עצום. בנקל תיפול בפלאן. עזוב שטויות, אומר השטן. פרוסה? זה לחלשים. לך על כל התבנית

חיים רק פעם אחת. חסל את זה, עם הרוטב והכל. לקק את התחתית. מי יודע מתי תבוא שוב לבקר את אמא שלך? ומי יודע אם יהיו לה אז מספיק ביצים ובעיקר מספיק סוכר כדי להכין לך פלאן?

נראה לי שאני הולך עם השטן.

אריאל קרס, סולן להקת הפאנק השפן הנכון, מנסה לעבור לצד האפל ללא הצלחה, בינתיים.

״תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון״, את המילים האלה שמעתי היום באגף הגבייה של אחד מבתי החולים המרכזיים בישראל.

אירנה (שם בדוי) היא חולה כרונית, ובעת ביקור שגרתי בבית החולים השבוע נאלצה להתאשפז. זו לא חוויה חדשה עבורה והיא קיבלה אותה בצער אך בהבנה. כשניגשה אליה המזכירה ודרשה ממנה לשלם חוב על סך 1500 ש"ח היא הבינה כבר הרבה פחות, ולא רק בגלל קשיי השפה.

כמה חודשים לפני כן, אירנה פגשה במקרה באדם שהיה מצוי בכאבים גדולים. הלסת שלו הייתה פרוקה, פניו מעוותים, הוא נאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לבית החולים כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו.

אירנה פגשה במקרה באדם עם כאבים גדולים, לסתו פרוקה ופניו מעוותים, שנאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לביה"ח כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו

אירנה לא היססה למראה סבלו ולקחה אותו מיד למיון. למרות שחל איסור על התניית טיפול חירום במעמד החוקי של המטופל, כשהגיעו למיון, אירנה נדרשה לחתום בשמה כדי לערוב לחשבונו. יותר מכך, המזכירה דרשה ממנה לשלם במזומן 400 ש"ח כמקדמה לפני קבלתו לטיפול. אירנה, שהייתה מבולבלת ולחוצה, חששה שהאדם שליוותה לא יקבל טיפול, פתחה את ארנקה ואמרה על סף בכי שיש לה רק 200 ש"ח. המזכירה התרצתה ולקחה ממנה את הכסף.

בתום הביקור בבית החולים, המטופל המשיך לדרכו ואירנה נותרה עם חוב שאין ידה משגת לשלם. כשפנתה למחלקת הגבייה של בית החולים בבקשה לבטל את החוב שהשיתו עליה הם סירבו. "את חתמת ואת אחראית", הם אמרו, "או שתשלמי או שתגשי למשטרה להגיש תלונה".

בשל קשיי השפה ותחושת חוסר האונים למול פקיד בית החולים, אירנה נותרה ללא מילים. כשליוויתי אותה למחרת למחלקת הגבייה הסברתי שוב לפקיד כי אין שום קשר בין אירנה לבין המטופל. היא עזרה לאדם בצרה, ובית החולים נהג בניגוד לנהלים כשלחץ עליה לחתום ולשלם מקדמה.

הפקיד השתכנע שאירנה נקלעה למצב ביש והציע פתרון: "תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון". אירנה הופתעה לראות איך נוכחותי שינתה את הדין, נעצבה מכך שמחלקת הגבייה מתנהלת כדוכן בשוק, אך הבינה שאינה יכולה להסתכן בחוב פתוח בבית החולים אותו היא פוקדת דרך קבע. היא הוציאה 100 ש"ח מארנקה ומסרה לפקיד.

אך הסיפור של אירנה הוא תסמין למחלה מפושטת בהרבה במערכת הבריאות בישראל. לפי הנתונים שבידי 'רופאים לזכויות אדם', בתי החולים בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים על ידי מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי.

המדינה מושכת ידיה מהאחריות לטיפול באנשים החיים בינינו, עד שאלו מגיעים למצבי קיצון ופוקדים את חדרי המיון בבתי החולים. בתי החולים מצדם נותרים עם החובות ונאלצים לצמצמם בדרכים לא דרכים. התמקחות על דמי מקדמה בהתאם למצוי בארנקה של המלווה, או סכום נוסף ל"סגירת החשבון" והחוב בן עשרות המיליונים צומצם בהצלחה ב-300 ש"ח נוספים. לרוב, כך הפקיד הודה, לאחר שהוא שולח את הקורבנות התורנים למשטרה להגיש תלונה הם מתייאשים ומשלמים.

לפי נתוני 'רופאים לזכויות אדם', בתיה"ח בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים ע"י מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי

ערלות הלב של הברגים במערכת היא תוצאה של מדיניות אכזרית מונחית מלמעלה. הזכות לבריאות היא זכות יסוד של כל אדם ללא תלות במעמדו האזרחי. התנערות המדינה מזכות זו והזנחתם של אנשים לגורלם, לקושש טיפול במצב של חוסר ודאות, מובילה להשחתה מוסרית של המערכת כולה.

כשפקיד רואה לנגד עיניו את שורת המספרים התחתונה בחוב הנצבר של המוסד, ולא את אירנה, האישה שמולו, כל שקל שתוסיף לחשבון הסופי עולה על המוסר הבסיסי. בצומת שבין בני אדם ללא ביטוח רפואי, לפגיעה תקציבית חמורה בבתי החולים של כולנו, לקורבן אקראי שנהגה באנושיות כלפי האחר, עומד פקיד גביה. וכשטוב ליבה וחולשתה של מטופלת מנוצלים לתגרנות קטנונית, נראה שההשחתה כבר הושלמה.

ד"ר גיא שלו הוא אנתרופולוג רפואי בתכנית עמיתי בובר באוניברסיטה העברית. המחקר שלו עוסק בפוליטיקה של הרפואה ובתפקיד של הרפואה בפוליטיקה לאומית בישראל/פלסטין. גיא הוא חבר הועד המנהל בעמותת 'רופאים לזכויות אדם' ופעיל בארגון 'אקדמיה לשוויון'.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.