לשלהי אוגוסט היתה חשיבות מיוחדת בהתפתחות התנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל.

ב-27 וב-28 באוגוסט 1897, נתקבצו בבאזל שבשווייץ גברים יהודים מארצות רבות. הם זומנו לשם בידי עיתונאי ומחזאי אוסטרו-הונגרי ידוע למדי, תאודור הרצל, כדי להשתתף ב"הצגה" שהפיק. ההפקה היתה עיבוד של ספרון, "מדינת היהודים", שהרצל כתב בשפה הגרמנית ואשר יצא לאור כשנה וחצי קודם לכן.

ב-27 וב-28 באוגוסט 1897, נתקבצו בבאזל בשווייץ גברים יהודים מארצות רבות, שזומנו בידי עיתונאי ומחזאי אוסטרו-הונגרי ידוע למדי, תאודור הרצל, כדי להשתתף ב"הצגה" שהפיק. ההפקה היתה עיבוד של ספרון, "מדינת היהודים"

הרצל שהיה גם הבמאי וגם השחקן הראשי ב"הצגה", תכננן והכין הכל מבעוד מועד. הוא הכין אולם-תפאורה מתאים, כפה תלבושת אחידה של פראק וצילינדר על כל ה"שחקנים" (שרובם היו ניצבים, ואף דאג לצילום מחמיא לעצמו, צופה ממרפסת המלון אל עבר הריין כעין שער ל"תכניה". ה"הצגה" רצה במשך שלושה ימים (31-29 באוגוסט), ולאחר מכן, הרצל ציין ביומנו:

"אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באימרה אחת […] הרי היתה זאת 'בבאזל  יסדתי את מדינת היהודים' [..] אולי בעוד חמש שנים לכל היותר חמישים שנה יכירו בה כולם".

הספרון וה"הצגה" נחשבים לאבני-יסוד בציונות המדינית. לצדה ואף לפניה, התפתחה בארץ ישראל גישה אחרת – הציונות המעשית. בעוד שהגרמנית היתה שפתם של הציונות המדינית והקונגרסים הציוניים הראשונים, אנשי הציונות המעשית בחרו בלשון העברית כשפתם.

המהגר-העולה הציוני הראשון, אליעזר בן יהודה, הגיע לא"י ב-1881, שנה לפני שקבוצות מהגרים-עולים הגיעו אליה ופתחו את "העלייה הראשונה".

ה"עולים" ביקשו להינתק מ"היהדות הגלותית", ליצור גשר אל העברים הקדומים שבתורה, ולהפוך את העברית מ"לשון הקודש" לשפת החול היומיומית. הם יצרו מציאות "עברית" – ספרות, עיתונות ומוסדות תרבות עבריים, מערכת חינוך עברית מגן הילדים, עבור בביה"ס היסודי ובמסכתות שהוכנו לצרכי החגים העבריים, וכלה במערכת אקדמית, שגולת הכותרת שלה היא "האוניברסיטה העברית". הם כינו עצמם "היישוב העברי", שהכיל צורות התיישבות חקלאית מגוונות והתיישבות עירונית, שראשונה לה "העיר העברית הראשונה", הלא היא תל-אביב.

אט-אט גובשו השאיפה והיכולת להקים מדינה עצמאית, וכאשר רעיון זה, ש"תכנית פיל" (1937) הפיחה בו רוח חיים, נראה כנגוז במדיניות הבריטית שבאה לביטוי ב"ספר הלבן" (1939), יצא היישוב העברי בעצרות ובהפגנות, שדרשו "הקץ לספר הלבן" וקראו להקמתה של "מדינה עברית". ומשנסתיימה מלחה"ע השנייה, ב-1945, שבו בני היישוב להיאבק על הגשמת שאיפתם ל"מדינה עברית"

כשנראה היה שהמדיניות הבריטית שבאה לביטוי ב"ספר הלבן" (1939) מפוגגת את רעיון הקמת המדינה העצמאית שגובש, יצא היישוב העברי בעצרות ובהפגנות, שדרשו "הקץ לספר הלבן" וקראו להקמת "מדינה עברית"

אולם לא עברו ימים רבים, וגוף בינלאומי חדש נכנס לתחרות על הגדרת המדינה לכשתקום. אם הרצל הגדיר את "מדינת היהודים" בגרמנית, וזרמי העולים העדיפו "מדינה עברית", אזי ארגון האומות המאוחדות התבטא באנגלית, ובחר בהגדרה "מדינה יהודית". המושג הופיע לראשונה בהמלצת הרוב ב"וועדת האו"ם המיוחדת לפלשתינה" (אונסקו"פ), ב-31 באוגוסט 1947, בדיוק 50 שנה לאחר נעילת הקונגרס הציוני בבאזל.

כאשר "האבות המייסדים" באו להכריז על מדינה עצמאית ולכתוב מגילת עצמאות עבורה, עמדה בפניהם שאלת הגדרתה של מדינה זו: האם לבחור בהגדרה שטבע חוזה המדינה? האם להעדיף את מטבע הלשון שליווה את המתיישבים? או האם לאמץ את המושג שה"גויים" בחרו, בהעניקם לנו את הזכות למדינה עצמאית?

הם בחרו לאמץ את ההמלצות-המבניות-חוקתיות שהופיעו בתכנית החלוקה של האו"ם, שהתבססה על המלצת אונסקו"פ, כולל ההגדרה "מדינה יהודית". אין ספק שרוב מוחלט מבין כותבי המגילה והחתומים עליה, וביישוב בארץ, נמנו עם ה"מורדים" בדת היהודית בפירושה האורתודוכסי. הם בוודאי לא העלו על דעתם, למה יגרום השימוש במושג "מדינה יהודית", שטבעו אומות העולם. מסתבר, שהגדרה זאת תאפשר למי שהיו בשולי המחנה ב-1948, ליצור עבורה פרשנות "דתית-אורתודוכסית", כאשר יעברו לקדמת הבמה 30 שנים לאחר מכן. פרשנות זאת תדיר יהודים רבים ותגרום לניכור והתמרמרות אצל אחרים.

 בשנים 1967-1948, היו הדתיים-לאומיים מפלגה מתונה ונאמנה בממשלות מפא"י, ומפלגות החרדים, אגו"י ופאג"י, נמצאו בדרך-כלל מחוץ לממשלה, ולא נהנו מתקציבים והקצאות מיוחדים. מלחמת ששת הימים, ובמיוחד הפיכת הליכוד למפלגה המובילה מ-1977, הוציאו את האורתודוכסיה הדתית על כל גווניה וזרמיה מן השוליים אל המרכז והדגישה את ההיבט הדתי-אורתודוכסי במושג "מדינה יהודית". מנחם בגין, שתפיסת עולמו התרפקה על "מסורת בית אבא", יצר "ברית היסטורית" עם הציונות הדתית-לאומית ועם גוש מפלגות החרדים.

אין ספק שרוב מוחלט מכותבי המגילה והחתומים עליה, וביישוב בארץ, נמנו עם ה"מורדים" בדת היהודית בפירושה האורתודוכסי. הם לא העלו בדעתם למה יגרום השימוש במושג "מדינה יהודית", שטבעו אומות העולם

ברית זאת, על מחירה הפוליטי, היא המשען של הממשלות בהנהגת הליכוד, בחמשת העשורים האחרונים. בממשלות נתניהו, התפיסות הדתיות אורתודוכסיות קיבלו משנה חשיבות, כולל באמצעות מפלגת "הבית היהודי". נציגיה של מפלגה זאת, המייצגת שמרנות דתית-אורתודוכסית, הביאו למינוים של בעלי תפיסות עולם שכאלה בערכאות השיפוט השונות; תפיסות אלה גם עומדות ביסודו של "חוק הלאום", שהמניע לגיבושו הוא האקסיומה הדתית אורתודוכסית בדבר עליונותו של היהודי.

ואין זה משנה, שהמינויים לבתי-המשפט נעשו ביוזמת איילת שקד, וחוק הלאום גובש בידי אבי דיכטר וצבי האוזר – כולם לכאורה לא-דתיים, אך לאומנותם מתבססת על הפן הדתי בלאומיות היהודית, ונשענת על תמיכתם של יהודים דתיים-אורתודוכסים. על עוצמתם וחשיבותם של חוגי החרדים, ניתן ללמוד מהמתרחש חדשות לבקרים במאבק במגיפת הקורונה.

שוב ושוב, הקואליציה מגמישה עמדות ומעניקה ויתורים על-פי דרישות שפלגי היהדות האורתודוכסית ומנהיגיהם מציבים. לפיכך, סוגיית "כן נתניהו, לא נתניהו" וההתמקדות בסילוקו, אסור שתהיינה חזות הכל. הרי המועמדים לרשתו בליכוד אינם נפרדים מ"הברית ההסטורית" שבגין יצר ב-1977 ולאחריה. כל קואליציה שסיעות אורתודוכסיות – מ"הבית היהודי", עבור בש"ס, וכלה ב"יהדות התורה", תהיינה בה "ממליכי מלכים" או "לשון מאזניים", תרחיק אותנו מחזון "מדינת היהודים", המכילה מקום וזכויות שוות לכל אזרח, יהודי כלא-יהודי.

ההגדרה "מדינה יהודית" הפכה בידי החוגים האורתודוכסיים קרדום לחפור בו, והצדקה להגשמת מניעיהם לקדם מדינת הלכה, שהיא המימוש הבלעדי עבורם, ל"מדינה יהודית".

"האבות המייסדים" בחרו בהגדרה זאת כדי לרצות את ארגון האו"ם ולקדם הכרתן של מדינות אחרות במדינה שזה עתה נולדה. לו היו משערים לאן החלטה תמימה לכאורה זאת תוביל את המדינה בתוך עשרות שנים בודדות, מן הסתם היו מעדיפים הגדרה אחרת, שאולי היתה מקשה על המתכוונים להפוך את היוצרות בכל הנוגע לאופי המדינה ולתכלית קיומה.

לו האבות המייסדים היו משערים לאן החלטה תמימה לכאורה תוביל את המדינה תוך עשרות שנים בודדות, היו מעדיפים הגדרה, שאולי תקשה על המתכוונים להפוך את היוצרות בענייני אופי המדינה ותכלית קיומה

אין ספק, שעלינו להיפרע ממי שהשחיתות וההסתה הם לחם חוקו, אך כדאי שהדיון האמיתי לא יתמקד בהיבט אישי-אישיותי, אלא בעתידם של העם והמדינה, ובמידת התאמתו הן לחזונם של חוזה המדינה ו"האבות המייסדים", הן לדרישות המוסריות והענייניות שנציב לעצמנו אל מול האתגרים שהמאה ה-21 ו"רוח הזמן" מעמידות לפתחנו.

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים