1
סקרים
הבועה הפוליטית-תקשורתית מבעבעת כל השבוע סביב הנרטיב: דונלד טראמפ צמצם את הפער בעקבות ההתמקדות בהפגנות, חלקן אלימות, בנושאי גזע בקנושה ובמקומות אחרים. באתרי הימורים פוליטיים מעריכים את סיכויי הניצחון של טראמפ ב-50%. האם זה נכון? גל סקרים שפורסם בימים האחרונים מעיד שהתשובה היא כנראה "מעט מאוד, אם בכלל".
בממוצע הסקרים של 538 – האתר של נייט סילבר המציע ממוצע מתוחכם של כלל הסקרים ולוקח בחשבון את איכות הסוקר, הנטייה של הסוקר ביחס לממוצע, וכו' – ג'ו ביידן הוביל ב-8% לפני הוועידה הרפובליקאית בשבוע שעבר, וכעת מוביל ב-7.3%. בממוצע הסקרים של realclearpolitics – ממוצע "טיפש" שלוקח את הסקר האחרון משבעה סוקרים שונים – בידן הוביל ב-7.9% לפני הוועידה וכעת מוביל ב-7.2%. צמצום דרמטי בינתיים אין כאן, מה גם שהיסטורית מועמד זוכה לקפיצה בסקרים אחרי הוועידה שלו (מה שקרוי convention bounce) והקפיצה הזו בדרך כלל דועכת לאחר זמן.
אז למה בכל זאת משתרש נרטיב שטראמפ מצמצם את הפער ודמוקרטים שונים נכנסים לפאניקה? שתי סיבות לכך מעוגנות במציאות ובבסיס המרוץ: הראשונה היא שהמרוץ עד כה התאפיין ביציבות מרשימה, ולכן כל שינוי, גם קטן, מעורר הרבה עניין. השנייה היא חבר האלקטורים.
טראמפ, כזכור, ניצח ב-2016 למרות שמבחינה מספרית נטו הוא הפסיד בהפרש של 2.9 מיליון קולות, כ2.5% מקולות הבוחרים – במדינות המערב התיכון היה לו יתרון קטן שהעניק לו את כל האלקטורים שלהן בעוד שקלינטון "בזבזה" קולות על רוב עצום במדינות כמו קליפורניה וניו יורק.
מאז 2016 הפער הזה נותר בעינו: אם מסדרים את כל המדינות מהנוטה ביותר לטראמפ לנוטה ביותר לביידן (לפי הממוצע של 538), המדינה הקריטית – זו שעם הכי פחות תמיכה לטראמפ שהוא עדיין זקוק לזכות בה כדי להגיע ל-270 אלקטורים – היא פנסילבניה, ובה הסקרים מראים על כ-4.7% יתרון לביידן אל מול 7.4% בכלל הציבור.
לפי ניתוח אחר, של נייט כהן מהניו יורק טיימס, המדינה הקריטית היא וויסקונסין, ויש אפשרות שהפער בינה לבין הציבור הכללי הוא עד 4.2% לטובת טראמפ. או כמו שהכריזה הכותרת הפרובוקטיבית של המאמר: "טראמפ יכול להפסיד ב-5 מיליון קולות ועדיין לנצח".
לכן הדמוקרטים מורידים באופן אוטומטי 4-5% מהיתרון של ביידן, ובמצב הזה ההבדל בין הפרש של 8-9% לבין הפרש של 6-7% הוא מאוד משמעותי. זו הסיבה לכך שגם כאשר ביידן מובל ב-7.4%, נייט סילבר מעריך את סכויו לנצח רק ב-70%, בדומה לסכוייה של קלינטון ערב בחירות 2016. עם זאת, חלק מאי הוודאות הוא בשל מרחק הזמן מהבחירות. אם הנתונים האלה ישארו כמו שהם גם ערב הבחירות, סיכוייו של ביידן יהיו גבוהים הרבה יותר.
אבל רוב הסיבות הן מתחום הפסיכולוגיה ותקשורת: הדמוקרטים בפוסט-טראומה מ-2016 וחוששים מכל סימן מבשר רע; והתקשורת מתקשה לדווח באמינות במצב שבו אין הרבה אינפורמציה אמינה – כמו זה ששרר עד ליום שלישי האחרון, כשבמשך כשלושה שבועות לא התפרסמו הרבה סקרים אמינים. לפיכך, היא נתלית באינפורמציה אנקדוטלית – במקרה הזה, סקר בודד של אמרסון שפורסם בתחילת השבוע והראה צמצום משמעותי.
סבלנות היא תכונה נדירה אצל ג'אנקים פוליטיים, אבל חיונית. חייבים לחכות עד שבאמת יש מספיק אינפורמציה כדי להסיק מסקנות. זהו גם לקח מאוד חשוב לקראת ליל הבחירות, אז סביר שרוב הערוצים יכריזו הכרזות על מנצח על בסיס נתונים חלקיים ביותר, כאשר רוב הקולות עוד בדואר.
2
חוק וסדר
סיבה נוספת מתחום התקשורת לנרטיב "המרוץ מתחיל לנטות לכיוון טראמפ" היא ההתרכזות בשבועיים האחרונים בנושאי גזע, הפגנות ומהומות, נושאים שבנרטיב המקובל מועילים לרפובליקאים.
הדוגמה הפרדיגמטית לכך היא בחירות 1968: אחרי שנים של אי-שקט ומחאות הולכות וגוברות הן כנגד המלחמה בווייטנאם והן כנגד חוקי ג'ים קרואו, הכאוס הגיע לשיא בשנת 1968 עצמה: רצח מרטין לותר קינג עורר מהומות גזע שהבעירו את מרכזי הערים (גם מילולית: המהומות לוו בשריפות); הועידה הדמוקרטית בשיקגו הפכה למטרה של הפגנות ענק נגד המלחמה בווייטנאם והסתיימה במהומות בתוך אולם הוועידה; באולימפיאדה במקסיקו ג'ון קרלוס וטומי סמית' הניפו אגרופים עם כפפות שחורות בזמן ניגון ההמנון האמריקאי בטקס הענקת המדליות; ובאופן כללי הייתה תחושה של התפרקות מוחלטת.
על רקע זה, ריצ'רד ניקסון ניהל קמפיין המבוסס על התמה של "חוק וסדר". הוא פנה אל "הרוב הדומם", שנרתע ומבוהל מהכאוס, והבטיח לו שהוא יחזיר את הנורמליות על כנה. כמובן, אי אפשר להתעלם גם מהסאבטקסט הגזעני, שכן חלק מערעור הסדר היה חוק זכויות האזרח של 1965 שנתן זכות הצבעה אפקטיבית לשחורים.
אבל גם מעבר לכך, הקמפיין היה אפקטיבי בשל אווירת הכאוס הכללי (וכן הפילוג החריף במפלגה הדמוקרטית, שגם ממשל ג'ונסון וגם מתנגדי המלחמה היו חלק ממנה). ניקסון ניצח ברוב דרמטי של חבר האלקטורים – 301 מול 191, אם כי בקרב הציבור הכללי הפער היה מאוד קטן, בניגוד לזיכרון המקובל: רק כאחוז אחד; וניקסון למעשה ניצח רק בשל ריצתו של ג'ורג' וואלאס מושל אלבמה כמועמד שלישי.
מאז 1968, הרפובליקאים אימצו את המותג של מי שחזקים בתחום ההתמודדות עם פשע (tough on crime), ועל רקע גלי הפשע בערי ארה"ב בשנות ה-80 וה-90, המותג הזה הפך למאוד אפקטיבי. הדוגמה הטובה ביותר היא בקמפיין 1988, כאשר ג'ורג' בוש האב העלה שוב ושוב כנגד מייקל דוקאקיס את המקרה של ווילי הורטון, פושע שחור שיצא לחופשה מהכלא במסגרת תוכנית שדוקאקיס, כמושל מסצ'וסטס, הנהיג, ברח במהלך החופשה וביצע עוד שוד, תקיפה ואונס עד שנתפס. כמו פרסומת הזאבים של 2004, הנושא קיבע את תדמיתו של דוקאקיס כחלש (מעבר, כמובן, לסאבטקסט הגזעני שלה).
אלא שאנחנו כבר לא ב-1968 ולא ב-1988.
ברמה הבסיסית ביותר, בניגוד ל-1968, הנשיא כיום הוא רפובליקאי, לא דמוקרט. ובניגוד ל-1988, המהומות מתרחשות כיום, ואינן רק איום ערטילאי אם המועמד הדמוקרטי ייבחר. המסר "תבחרו בי כי אם תבחרו ביריבי המצב יהיה רע כמו היום" לא מאוד קוהרנטי, ואכן ביידן ענה לגל המתקפות נגדו בנושאי גזע ופשע בנאום אפקטיבי בפיטסבורג, ששיאו הוא בשאלה: האם אתם מרגישים בטוחים באמריקה של טראמפ?
לשם ההוגנות ראוי לומר שהטיעון הרפובליקאי מורכב יותר: הם טוענים שהחלקים שקורסים בארה"ב הן הערים שנמצאות בשליטה דמוקרטית. ועדיין, לא ברור למה צריך לבחור בטראמפ לכהונה שנייה אם בכהונה הראשונה לא הצליח למנוע את ההידרדרות לכאוס שהרפובליקאים מתארים.
עוד יותר קשה לטראמפ לטעון שהוא יוריד את האלימות כאשר באופן מובהק בארבע השנים האחרונות – ואף לפניהן – הוא השתמש שוב ושוב ברטוריקה מתלהמת ומעוררת מדנים. והטיעון לפיו ביידן לא יכול להתנער מהגורמים האלימים בהפגנות כי הוא תלוי בהם פוליטית הוא כבר השלכה קלאסית: לביידן קל להתנער מהגורמים האלימים כפי שהוא עושה לאורך כל הדרך, ולפי הנתונים הציבור לא מזהה אותו עמם.
טראמפ, לעומת זאת, סירב שוב ושוב להתנער מטרוריסטים וניאו-נאצים לבנים שתומכים בו, החל במצעד בשארלוטסוויל לפני שנה וחצי וכלה בהגנה שהוא הגן בימים האחרונים על קייל ריטנהאוז, שרצח שני מפגינים בקנושה בשבוע שעבר.
ולבסוף, הנתונים האמפיריים פשוט תומכים לא בנרטיב "תמת הפשע טובה לטראמפ". רוב האמריקאים תומכים בתנועת Black Lives Matter – לאחר הרג ג'ורג' פלויד בתחילת יוני התמיכה גאתה לשיא של 53%-28%, אבל גם לאחר ששיא זה דעך היא נשארה ברמה יציבה של 49%-37%. לאורך הזמן הזה, התמיכה בביידן לא השתנתה משמעותית, מה שמעיד על כך שביידן לא מזוהה באופן מיידי עם התנועה.
אמנם "להתמודד עם פשע" זה מהתחומים בהם יש לטראמפ יותר הערכה בקרב המצביעים (בניגוד, למשל, ל"התמודדות עם הקורונה"), אך עדיין רוב של 52%-46% מתנגדים לדרך בה הוא מטפל בנושא.
בנושא "יחסים בין גזעיים" – הצד השני של המטבע בהתרחשויות האחרונות – טראמפ נוחל תבוסה של 62%-37%. גם במהלך הגל הקודם של ההפגנות, בעקבות רצח פלויד, פרשנים רבים העריכו שההפגנות יעוררו תגובת-נגד שתעזור לטראמפ, וזה לא התממש, לפחות לפי הסקרים.
ולבסוף, גם הנתונים העדכניים ביותר מעידים על יציבות במגמה: בסקר קוויניפיאק משלשום, רק 35% מהבוחרים אמרו שהיבחרו של טראמפ יגרום להם להרגיש בטוחים יותר, אל מול 50% שירגישו בטוחים פחות; עבור ביידן, המספרים הם 43% בטוחים יותר מול 42% בטוחים פחות.
האם זה אומר שהמגמה לא תשתנה? בוודאי שלא, אין ודאות ביחס לעתיד. אבל ראוי להיות מאוד ספקנים לגבי הנרטיב שנושאי מהומות גזע ופשע עוזרים לטראמפ. עד כה הראיות הצביעו להיפך.
3
כלכלה
נושא אחר שעובר מתחת לרדאר שיכול דווקא לעזור לטראמפ הוא הכלכלה.
אחרי הקריסה המזעזעת בתוצר ברבעון השני, נראה שברבעון השלישי צפויה התאוששות מרשימה – אם כי היא עדיין תשאיר את הכלכלה האמריקאית קטנה יותר ב-6% מלפני המשבר. האם מגמת השיפור הזו תעזור לטראמפ? מחד, שיפור כלכלי בדרך כלל עוזר לנשיא המכהן; מאידך, מחקרים מראים שלרוב אלה נתוני הרבעון השני, לא השלישי, שלפני הבחירות אשר אינדיקטיביים יותר לתוצאה כי הרבעון השלישי כבר קרוב מדי לבחירות.
ועל כל אלה יש כוכבית גדולה, מכיוון שהתנודות סביב משבר הקורונה כל כך דרמטיות עד שבכלל לא ברור שמודלים מההיסטוריה יכולים ללמד אותנו משהו. גם על זה נצטרך עוד לעקוב.
4
כתבתי לפני שבועיים שפלורידה ניהלה את הפריימריז האחרונים. זה היה נכון לרמה הנשיאותית (שהרי הוועידות התרחשו כבר) אבל אתמול כן התנהלו פריימריז במסצ'וסטס למשרות אחרות; ובהיותה מדינה כחולה עמוקה, התוצאות המעניינות היו בצד הדמוקרטי.
באחד המירוצים, חבר בית הנבחרים ג'ו קנדי, נכדו של רוברט, רץ כנגד הסנטור המכהן אד מרקי. למרות גילו של מרקי – 74 – והעובדה שהוא הסנטור המכהן, דווקא הממסד הדמוקרטי התייצב מאחורי קנדי, כולל תמיכה מננסי פלוסי, בעוד שהאגף הפרוגרסיבי תמך במרקי, כך שניצחונו של האחרון מהווה ניצחון לפרוגרסיבים. זו הפעם הראשונה אי פעם שבן למשפחת קנדי הפסיד מרוץ דמוקרטי במסצ'וסטס.
מאידך, במירוץ נוסף ריצ'ארד ניל, יו"ר ועדת הכספים הבכיר ונתמך הממסד, הביס את אלכס מורס, שרץ בתמיכת האגף הפרוגרסיבי. אז אולי בסוף הכל חוזר לזה שבקונגרס, הבוחרים אוהבים להשאיר את מי שנמצא שם בתפקיד: מעל 90% מהמושבים נשארים בידי מי שהחזיק בהם.
5
אתמול דיווח ג'פרי גולדברג באטלנטיק כי במהלך ביקורו של טראמפ בפריז ב-2018, הוא היה אמור לבקר בבית הקרבות הצבאי האמריקאי בנורמנדי, והביקור בוטל בגלל הגשם. הסיבה הרשמית הייתה שהגשם מנע מההליקופטרים להגיע לבית הקברות, אבל גולדברג מדווח שהסיבה האמיתית הייתה שטראמפ חשש שהגשם יפגע בתסרוקתו, ושהוא התייחס שוב ושוב לחיילים הקבורים שם כ"לוזרים" ו"פראיירים". טראמפ בינתיים הכחיש נמרצות את הדיווח.
בדיווח אחר של בריאן פיקרל בביזנס אינסיידר מתואר כי ביום הזיכרון של 2017 (שמצוין בסוף מאי) עלה טראמפ עם ג'ון קלי, ראש סגל הבית הלבן אז, לקברו של בנו של קלי שנהרג בפעילות מבצעית באפגניסטאן שבע שנים קודם לכן. כשהגיע לקבר, שאל את קלי: "אני לא מבין את זה. מה הוא הרוויח מזה?"
הדיווחים מעידים כמובן על אופי מזעזע, אבל יכולים גם לעלות לטראמפ ספציפית בקרב מצביעים חיילים – קבוצה שבדרך כלל נוטה מאוד לרפובליקאים, ושגם לפני הדיווחים האחרונים מצבו בקרבה היה רעוע: סקר שפורסם בתחילת השבוע ב-Military Times מראה כי ביידן מוביל על טראמפ בקרב חיילים 37%-41%.
6
ואנקדוטה לסיום: במסגרת מגמת הכחשת הקורונה הרווחת בחוגי ימין אמריקאים, חשבון הטוויטר של הרמן קיין – איש עסקים רפובליקאי ומי שהיה לזמן קצר מועמד מוביל בפריימריז הרפובליקאים לנשיאות ב-2012 – צייץ ביום שני את הציוץ (שבינתיים הוסר):
"It looks like the virus is not as deadly as the mainstream media made it out to be"
זהו חשבון הטוויטר של הרמן קיין אבל לא קיין עצמו, מכיוון שהחשבון מנוהל על ידי בני משפחתו ואנשי הצוות שלו, אחרי שקיין עצמו נפטר ב-30 ביולי. מקורונה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו