ביום שבת הייתי על הגשר במעלות. עוד שבת של דגלים שחורים, עוד שבת של מחאה כנגד השחיתות, שמובילה לכאוס ולתחושה קשה של אובדן הדרך ואובדן אמון מוחלט במנהיגות. בשבת הזו, בניגוד לשבתות הקודמות, לא היתה משטרה בשטח. בדרך כלל לפחות ניידת אחת מופיעה כבר בתחילת ההפגנה ובהמשך מצטרפת ניידת נוספת, ולעתים, אפילו שתיים. הפעם זה היה שונה.

במקביל לאי נוכחותה של המשטרה היתה קבוצה של בני נוער קולניים, תומכי ביבי, שעמדה בסמוך למפגינים ונראה היה שהם מחפשים קצת "אקשן". צעקו קריאות גנאי כנגד שמאלנים, קריאות בעד ביבי, נסעו עם אופניים חשמליים הלוך ושוב על הגשר ובהמשך התקרבו פיסית לעומדים על הגשר וצעקו מולם.

בנוסף, במהלך ההפגנה על הגשר הגיע פרובוקטור מקצועי מאחד המושבים בסביבה, הוא נראה היה כתואם "הצל" עם כל הקעקועים על הידיים ומבנה הגוף המאיים. הוא התערבב בין המפגינים וניסה כל הזמן לעורר ויכוחים.  כמה שיותר צעקות ככה יותר טוב (מעניין מה היה קורה אם פרובוקטור מקצועי מהשמאל היה נכנס לתוך הפגנה של הימין).

במקביל להיעדר המשטרה, קבוצת בני נוער קולניים, תומכי ביבי, שנראו כמחפשים קצת "אקשן" עמדה בסמוך למפגינים על הגשר. צעקו קריאות גנאי כנגד שמאלנים ובעד ביבי, נסעו עם אופניים חשמליים הלוך ושוב על הגשר ובהמשך התקרבו פיסית לעומדים

משעה שש בערב, כאשר הגיעה חבורת הנערים לגשר, המשטרה קיבלה טלפונים מנציגים שונים מקרב העומדים על הגשר. המשטרה יודעת כי ישנם נערים שמחפשים לעשות בלגן והעסק עשוי להידרדר לכיוון אלימות. ואכן, סביב שש וחצי כמעט והיו חילופי מהלומות בין אחד הנערים לאחד העומדים. ההבדל ביניהם בגיל היה בערך חמישים שנה.

רק לאחר 45 דקות הגיע ניידת אחת. השוטר שיצא מתוכה הרגיע את העניינים והמצב נרגע. וכאן נשאלת השאלה איך דווקא ביום שבת האחרון, כאשר היתה נוכחות של נערים ופרובוקטור מקצועי, לא היתה ניידת אחת לרפואה על הגשר? האם זה צירוף מקרים? האם יש פה יד מכוונת? האם המשטרה ידעה מראש על בואם של הנערים ולכן לא הגיעה? ונגיד שהמשטרה לא ידעה, אבל החליטה "להתעכב" על מנת שאולי תתפתח אלימות ואז יהיה אפשר לעצור את ההפגנות בעתיד מחשש לביטחון הציבור?

מתעוררות הרבה שאלות מטרידות שגורמות למי שקצת מכיר הסטוריה ומכיר משטרים לא דמוקרטיים לתהות האם אנחנו נכנסים למציאות בה המשטרה נוקטת צד? בוחרת צד פוליטי כדי לרצות את הבוסים הפוליטיים?

ותוך כדי הנפת הדגל השחור עם דגל ישראל ביחד, עלתה בי המחשבה על משטרים דיקטטוריים שבהם המשטרה היא זרוע ביצועית של הממשלה, שעובדת בשביל השלטון ולא בשביל האזרחים. משטרה שמה שמעניין אותה זה שימור הכוח של השלטון ושל עצמה, וממש לא מעניינת אותה רווחת האזרחים ושמירה על זכויותיהם או שמירה על הציבור מפני עבריינים ואלימות.

הסכנה הגדולה ביותר היא שילוב של שחיתות בתוך המשטרה וניסיון תמידי לרצות את השלטון. לצערי, הזדחלה המחשבה שהמשטרה בישראל נהפכה לגוף מפוחד, מפוחד מפני השלטון. ומחשבה יותר גדולה ויותר מפחידה עלתה במוחי הקודח: רק במשטר דיקטטורי שתפיסת עולמו היא הסתרת המציאות מפני הציבור, השתקת כל ביקורת כנגד השלטון, רק במשטר כזה יכולה היתה להתרחש התפרצות של הקורונה כפי שהתפרצה, רק במשטר שמסתיר נתונים לא מחמיאים אפשר להסתיר מגפות.

ותוך כדי הנפת הדגל השחור עם דגל ישראל ביחד, עלתה בי המחשבה על משטרים דיקטטוריים שבהם המשטרה היא זרוע ביצועית של הממשלה, שעובדת בשביל השלטון ולא בשביל האזרחים

ואז קרה הקסם, הבנתי את הקשר בין סין לישראל. בסין המציאות של האזרחים היא שהמשטרה היא זרוע של השלטון ותמיד צריך להיזהר ממנה בכל מפגש, במיוחד במפגש על רקע פוליטי. ובישראל התחושה הזו מתחילה לחלחל. תחושה מסוכנת לדמוקרטיה, תחושה שמדליקה נורות אזהרה מהבהבות.

יונתן אורון, בן 43, גר בכפר ורדים בגליל. נשוי ואב לשלושה. בשנים האחרונות עובד כמורה להסטוריה. בעל תואר ראשון במדע המדינה מהאונ' העברית ותואר שני במנהל ציבורי מאונ' תל אביב. כותב וכותב בזמנו הפנוי. לאחרונה כתב ספר פרוזה שמחפש עדיין בית לצאת לאור. אוהב להיות בים ומחכה נואשות שיפתחו השמים לטיסות לחו"ל. חושב שאנו בעיצומה של מלחמה על דמותה של מדינת ישראל בדורות הבאים.

בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.

רוסיה יוצרת בריתות עולמיות חדשות שישפיעו קשות על האינטרסים של ארה"ב באזורים רבים בעולם. גורם ביטחוני ישראלי אמר כי וושינגטון עדיין לא מודעת לשינויים בזירה הבינלאומית.

זה היה נכון לפני נפילת משטר אסד בסוריה וזה ממש קריטי כעת.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.