ביום שבת הייתי על הגשר במעלות. עוד שבת של דגלים שחורים, עוד שבת של מחאה כנגד השחיתות, שמובילה לכאוס ולתחושה קשה של אובדן הדרך ואובדן אמון מוחלט במנהיגות. בשבת הזו, בניגוד לשבתות הקודמות, לא היתה משטרה בשטח. בדרך כלל לפחות ניידת אחת מופיעה כבר בתחילת ההפגנה ובהמשך מצטרפת ניידת נוספת, ולעתים, אפילו שתיים. הפעם זה היה שונה.

במקביל לאי נוכחותה של המשטרה היתה קבוצה של בני נוער קולניים, תומכי ביבי, שעמדה בסמוך למפגינים ונראה היה שהם מחפשים קצת "אקשן". צעקו קריאות גנאי כנגד שמאלנים, קריאות בעד ביבי, נסעו עם אופניים חשמליים הלוך ושוב על הגשר ובהמשך התקרבו פיסית לעומדים על הגשר וצעקו מולם.

בנוסף, במהלך ההפגנה על הגשר הגיע פרובוקטור מקצועי מאחד המושבים בסביבה, הוא נראה היה כתואם "הצל" עם כל הקעקועים על הידיים ומבנה הגוף המאיים. הוא התערבב בין המפגינים וניסה כל הזמן לעורר ויכוחים.  כמה שיותר צעקות ככה יותר טוב (מעניין מה היה קורה אם פרובוקטור מקצועי מהשמאל היה נכנס לתוך הפגנה של הימין).

במקביל להיעדר המשטרה, קבוצת בני נוער קולניים, תומכי ביבי, שנראו כמחפשים קצת "אקשן" עמדה בסמוך למפגינים על הגשר. צעקו קריאות גנאי כנגד שמאלנים ובעד ביבי, נסעו עם אופניים חשמליים הלוך ושוב על הגשר ובהמשך התקרבו פיסית לעומדים

משעה שש בערב, כאשר הגיעה חבורת הנערים לגשר, המשטרה קיבלה טלפונים מנציגים שונים מקרב העומדים על הגשר. המשטרה יודעת כי ישנם נערים שמחפשים לעשות בלגן והעסק עשוי להידרדר לכיוון אלימות. ואכן, סביב שש וחצי כמעט והיו חילופי מהלומות בין אחד הנערים לאחד העומדים. ההבדל ביניהם בגיל היה בערך חמישים שנה.

רק לאחר 45 דקות הגיע ניידת אחת. השוטר שיצא מתוכה הרגיע את העניינים והמצב נרגע. וכאן נשאלת השאלה איך דווקא ביום שבת האחרון, כאשר היתה נוכחות של נערים ופרובוקטור מקצועי, לא היתה ניידת אחת לרפואה על הגשר? האם זה צירוף מקרים? האם יש פה יד מכוונת? האם המשטרה ידעה מראש על בואם של הנערים ולכן לא הגיעה? ונגיד שהמשטרה לא ידעה, אבל החליטה "להתעכב" על מנת שאולי תתפתח אלימות ואז יהיה אפשר לעצור את ההפגנות בעתיד מחשש לביטחון הציבור?

מתעוררות הרבה שאלות מטרידות שגורמות למי שקצת מכיר הסטוריה ומכיר משטרים לא דמוקרטיים לתהות האם אנחנו נכנסים למציאות בה המשטרה נוקטת צד? בוחרת צד פוליטי כדי לרצות את הבוסים הפוליטיים?

ותוך כדי הנפת הדגל השחור עם דגל ישראל ביחד, עלתה בי המחשבה על משטרים דיקטטוריים שבהם המשטרה היא זרוע ביצועית של הממשלה, שעובדת בשביל השלטון ולא בשביל האזרחים. משטרה שמה שמעניין אותה זה שימור הכוח של השלטון ושל עצמה, וממש לא מעניינת אותה רווחת האזרחים ושמירה על זכויותיהם או שמירה על הציבור מפני עבריינים ואלימות.

הסכנה הגדולה ביותר היא שילוב של שחיתות בתוך המשטרה וניסיון תמידי לרצות את השלטון. לצערי, הזדחלה המחשבה שהמשטרה בישראל נהפכה לגוף מפוחד, מפוחד מפני השלטון. ומחשבה יותר גדולה ויותר מפחידה עלתה במוחי הקודח: רק במשטר דיקטטורי שתפיסת עולמו היא הסתרת המציאות מפני הציבור, השתקת כל ביקורת כנגד השלטון, רק במשטר כזה יכולה היתה להתרחש התפרצות של הקורונה כפי שהתפרצה, רק במשטר שמסתיר נתונים לא מחמיאים אפשר להסתיר מגפות.

ותוך כדי הנפת הדגל השחור עם דגל ישראל ביחד, עלתה בי המחשבה על משטרים דיקטטוריים שבהם המשטרה היא זרוע ביצועית של הממשלה, שעובדת בשביל השלטון ולא בשביל האזרחים

ואז קרה הקסם, הבנתי את הקשר בין סין לישראל. בסין המציאות של האזרחים היא שהמשטרה היא זרוע של השלטון ותמיד צריך להיזהר ממנה בכל מפגש, במיוחד במפגש על רקע פוליטי. ובישראל התחושה הזו מתחילה לחלחל. תחושה מסוכנת לדמוקרטיה, תחושה שמדליקה נורות אזהרה מהבהבות.

יונתן אורון, בן 43, גר בכפר ורדים בגליל. נשוי ואב לשלושה. בשנים האחרונות עובד כמורה להסטוריה. בעל תואר ראשון במדע המדינה מהאונ' העברית ותואר שני במנהל ציבורי מאונ' תל אביב. כותב וכותב בזמנו הפנוי. לאחרונה כתב ספר פרוזה שמחפש עדיין בית לצאת לאור. אוהב להיות בים ומחכה נואשות שיפתחו השמים לטיסות לחו"ל. חושב שאנו בעיצומה של מלחמה על דמותה של מדינת ישראל בדורות הבאים.

רוברט אופנהיימר, ראש פרוייקט מנהטן, נחשב לאבי הפצצה האטומית שהוטלה בסיום מלחמת העולם השנייה על הירושימה ואחר כך על נגסקי. אופנהיימר חש רגשי אשמה ופעל אחרי המלחמה למען הקמת פיקוח בינלאומי על המשך פיתוח הנשק הגרעיני.

אופנהיימר המשיך לעסוק עד שנות השישים במחקר מדעי של מבנה גרעין האטום. יחד עם שאר המדענים הוא הופתע לגלות שהפרוטונים והניוטרונים בגרעין, שאותו פוצצו בסוף מלחמת העולם השנייה, אינם חלקיקי יסוד ויש עשרות חלקיקים לא מוכרים שהתקבלו בניסויים של מאיצי חלקיקים אשר נעשו לאחר המלחמה. בשנות השישים עדיין לא היה ברור מי הם החלקיקים הנוספים, גן חיות של חלקיקים קוונטיים.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.

"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.

דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.