מבקשים מאיתנו רציונליות. מקדשים אותה. חשיבה רציונלית נחשבת לדרך הנכונה. החלטות רגשיות, כאלו שמתקבלות מהבטן, נחשבות לא ראויות. קבלת החלטות רגשית נתפסת כחולשה וכמגרעת. לרגשות אין עניין בקבלת החלטות. רק שאנחנו אף פעם לא מקבלים החלטות רציונליות. במקרה הזה הבשורה יצאה מירושלים – החוקרים כהנמן וטברסקי מצאו והוכיחו כי אנו מקבלים בעיקר החלטות המאופיינות בהטיות קוגניטיביות שונות.

עדיין התנהגות הנתפסת כשקולה ומקצועית דורשת שגם אם ההחלטות שלנו לא רציונליות בחלקן, נדע לנמק אותן בצורה טובה. אך מסתבר כי אנו מוכנים לקבל החלטות רציונליות (או שמה "רציונליות") רק כל עוד הן עולות בקנה אחד עם הדעות שלנו. ומה אם הן רציונליות אבל הפוכות לדעתנו?

מבקשים מאיתנו רציונליות. מקדשים אותה. חשיבה רציונלית נחשבת לדרך הנכונה. החלטות רגשיות, מהבטן, נחשבות לא ראויות. לרגשות אין עניין בקבלת החלטות. רק שאנחנו אף פעם לא מקבלים החלטות רציונליות

הכנסה אוניברסלית היא ניסיון להפסיק את התלות במשטר קצבאות ולעבור למשטר הכנסה.

קצבה היא סכום כסף שמתקבל בהתקיים מצב עולם מסוים, לעיתים רבות זמני. ישנן קצבאות שהן לצמיתות (כמו קצבת זקנה), אבל אחרות הן תלויות זמן ומצב. גם קצבאות נכות הן לעיתים זמניות ונדרשות אשרור מפעם לפעם. דמי אבטלה הם סוג של קצבה זמנית, הניתנת רק לפרק זמן מסוים, רק בהתקיים תנאים מקדימים ובכפוף להתניות שונות. התניה כזו היא כי דמי האבטלה משולמים רק כל עוד מתקיים מצב של אבטלה מלאה. כאן מדובר בקצבה בינארית: או שהיא משולמת במלואה או שהיא לא משולמת כלל. המשמעות היא כי גם עבודה חלקית ואפילו חלקית מאוד, אפילו של שעה אחת בחודש, תבטל את זכותי לדמי אבטלה.

אחת ההגדרות לעבודה היא ויתור על זמן הפנאי שלי לטובת פעילות אחרת בתשלום. ויתור על מצב אבטלה כולל בנוסף ויתור על הכנסה מקצבה. במצב רגיל של פנאי אני לא מקבל שכר, אך מלוא זמני בידי. בתמורה "להשכרת" חלק מהזמן לאחר, אני מקבל שכר. במצב של קבלת דמי אבטלה, כל זמני בידי, אך גם קיימת הכנסה. במעבר ממצב אבטלה למצב תעסוקה אני מוותר גם על שעות הפנאי וגם על הכנסה.

ננסה לכמת את זה. נניח עובד בשכר מינימום אשר זכאי לדמי אבטלה בשיעור של 70% משכרו כשאינו עובד. במצב כזה הוא מחזיק גם בשעות הפנאי שלו בשווי 5,500 שקלים, וגם מקבל בנוסף הכנסה של 3,850 שקלים. בסך הכל, התועלת שלו במצב זה היא 9,350 שקלים. במידה שיתחיל לעבוד הוא יאבד את דמי האבטלה שלו. הוא אומנם ישתכר 5,500 שקלים, אך זה יהיה תמורת זמנו הפנוי ובנוסף הוא יאבד את דמי האבטלה. במקרה כזה התועלת שלו קטנה ב-3,850 שקלים.

בתמורה "להשכרת" חלק מהזמן לאחר, אני מקבל שכר. במצב של קבלת דמי אבטלה, כל זמני בידי, אך גם קיימת הכנסה. במעבר ממצב אבטלה למצב תעסוקה אני מוותר גם על שעות הפנאי וגם על הכנסה

המסקנה הרציונלית היא כי על המובטל להמשיך לאחוז באבטלה ככל שיוכל, וזאת רבותי ההחלטה הרציונלית היחידה.

החשבונאים כמובן יגידו שאני מבלבל בין תועלת לבין תזרים מזומנים. הסוציולוגים יטענו שאבטלה נושאת עימה סטיגמה שלילת וגם היא בעלת מחיר חברתי. אנשי התעסוקה יסבירו כי לאבטלה ישנן השפעות ארוכות טווח על התפתחות הקריירה, והפסיכולוגים ישתקו יהנהנו בראשם.

את כל זה מנסה לשנות הכנסה אוניברסלית. לא נדון במושג, ננסה להבין אותו רק דרך הסוגייה המדוברת היום.

אם ננתח את המקרה הקודם אך נחליף כעת את דמי האבטלה בהכנסה שאינה תלויה בדבר, תשתנה דרך קבלת ההחלטות. על פי נתוני הדוגמה אני אדיש לפער בין שני המצבים – עבודה או אבטלה. התועלת שלי בשני המצבים תהיה זהה, כיוון שכעת הסכום של 3,850 שקלים אשר קודם היה בגדר דמי אבטלה מותנים – נותר בידי.

כאשר החלטה רציונלית הופכת ללא רצויה

כלכלנים מבקרים את התכנית להאריך את תקופת האבטלה עקב משבר הקורונה. לדבריהם הארכת תקופת האבטלה מעודדת את המובטלים לא לצאת לעבודה, דמי האבטלה הארוכים מעניקים להם תמריץ לא לעבוד. ובכן, המובטלים מקבלים את ההחלה הרציונלית הטובה ביותר. כל החלטה אחרת תרע את מצבם, יציאה לעבודה תהיה בגדר קבלת החלטה לא רציונלית.

וקבלת החלטות לא רציונליות מנוגדת לתיאוריה הכלכלית. אחת מאבני היסוד של מדע הכלכלה היא כי ההחלטות המתקבלות הן רציונליות.

החשבונאים יגידו שאני מבלבל בין תועלת לתזרים מזומנים. הסוציולוגים יטענו שאבטלה נושאת סטיגמה שלילת שיש לה מחיר חברתי. אנשי התעסוקה יסבירו כי לאבטלה ישנן השפעות ארוכות טווח על התפתחות הקריירה, והפסיכולוגים ישתקו יהנהנו בראשם

דוגמא טובה נתן פעם פרופסור דן אריאלי (בהרצאה באוניברסיטה המשודרת, אם אני לא טועה): באפריקה אריות טורפים תאואים. עד כאן העובדות. אבל תאו הוא חיה אימתנית, שיכולה להגיע למשקל של כמעט טון ומגיעה עוד מהמפעל עם זוג קרניים מפחידות בקדמת הראש. אם עדר של תאואים מזהה אריה, או להקת אריות, כל העדר מסתובב לכיוונם ושועט קדימה.

התוצאה היא שטיח פרוות אריה בכניסה לבית. להסתער על אריה זה עניין מסוכן, אז אם כולנו מסתערים קדימה, פתאום יהיו כמה שיעצרו לשרוך את הנעליים או לענות לטלפון.

כי בהחלטות בהם מעורבת קבוצה גדולה קיים תמיד העניין הזה, שאם כולם חותרים בסירה ורק אני לא, הסירה בכל זאת תמשיך לשוט. חיסרון המשוט שלי לא ממש יורגש. העניין שרציונל קבלת ההחלטה הפרטי שלי נכון גם לכל השאר. אם כולם חותרים ורק אני לא, מהירות הסירה מושפעת באופן זניח, גם המאמץ הנדרש מכל השאר עולה באופן זניח. המסקנה היא שאני יכול לנוח.

אבל תמונת העולם שאני רואה באופן פרטי נכונה גם לכל שאר החותרים. גם עבור כל שאר החותרים, אם רק הם ינוחו, מהירות הסירה ומאמץ החותרים האחרים לא ישתנה. התוצאה תהיה שאיש לא יחתור.

השיטה הקדומה הייתה למקם נוגש עם שוט בירכתי הסירה ומתופף בחרטום, הנוגש היה מצליף באלה שמתעצלים בירכתיים והמתופף היה חובט בהם עם התוף. אני מניח שיש כמה שעד היום לא רואים שום בעיה עם השוט. למרבה השמחה (לפחות אצלנו) הוא כבר לא אפשרי.

לאיינשטיין  מיוחסת הגדרת הטירוף,  כניסיון לבצע את אותו דבר, פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאות שונות. אצלנו צמחו כמה מהמוחות המבריקים ביותר בתחום חקר קבלת ההחלטות. לפחות שני פרסי הנובל שקיבלו מדענים ישראליים הם בתחום קבלת ההחלטות ותורת המשחקים. מפתיעה, אם כן, ההפתעה של מקבלי ההחלטות כאשר הם נתקלים בתוצאה המובנת מעליה. כל אינדיבידואל מקבל את ההחלטה הנכונה והרציונלית עבורו. ברמת המאקרו מדובר בקטסטרופה.

בהחלטות בקבוצה גדולה – אם כולם חותרים בסירה ורק אני לא, הסירה בכל זאת תמשיך לשוט. אבל תמונת העולם הזו נכונה גם ליתר החותרים. אם רק הם ינוחו, המהירות לא תשתנה. התוצאה תהיה שאיש לא יחתור

החלטה, ולו זמנית, כי דמי האבטלה המשולמים למי שיצאו לחל"ת הם בגדר הכנסה אוניברסלית, דהיינו, תשלום שאינו תלוי בדבר, היו משנים את מטריצת קבלת ההחלטות של הפרטים, ומחזירים את התמריץ לצאת לעבודה.

לפחות בנקודת הזמן הזו, הפתרון הזה אפילו לא יקר יותר. מי שיצא לחל"ת או שפוטר זכאי לדמי אבטלה לתקופה ארוכה יותר. כפי שראינו, הוא ינקוט מהלך בלתי רציונלי בוויתור על דמי האבטלה וחזרה לשוק התעסוקה. אם נקבע כי דמי האבטלה הופכים לשכר אוניברסלי ומשולמים ללא תנאי (לפחות בעת הזו), הרי שהתמריץ לחזור לעבוד, חזר להתקיים.

העניין שכאן אנחנו יוצאים פראיירים. גם משלמים לפרזיטים הנצלנים האלה דמי אבטלה וגם נותנים להם לצאת לעבודה ולהשאיר את השכר אצלם.

איך ניסחו אז את התשדיר בעניין הבטיחות בדרכים? עדיף להיות חכם מלהיות צודק.

אנליסט 13 שנה, בעיקר של שווקי חו"ל, מאמין שמחקר צריך להיות הוליסטי, ממוקד מעמיק אבל רחב. הכל מעניין ומסקרן אותו, אוהב להבין איך דברים עובדים.

ישנה סברה רווחת לפיה הנאשם נמנע ומתחמק מלפרסם את תקציב 2021 משום שהוא זקוק לו כנקודת יציאה אחרונה מהסכם הרוטציה.

אני חושבת שמדובר בטענה מופרכת, שכן מי שחי פה בשנים האחרונות וודאי הבחין שהנאשם מבלפור אינו זקוק לתחנות יציאה כדי לעשות מה שבא לו, מתי שבא לו. הוא רק מקפיד להנדס את התודעה כך שנדמה כי מדובר במעשה חוקי, הגיוני ומתבקש. אלא ששלוש מערכות בחירות רצופות בזו אחר זו הן לא דבר הגיוני או מתבקש, ואיש לא עצר אותו.

הנאשם לא זקוק לתחנות יציאה בשביל לצאת לבחירות, וגם אין לו שום צורך או עניין לצאת לבחירות, שכן יש לו ממשלה שמורכבת מסמרטוטים שנענים לכל גחמותיו, והמסלול שלו למשכן הנשיא פתוח ונטול מכשולים. אז למה בכל זאת התקציב כל כך מפריע לו?

הנאשם לא זקוק לתחנות יציאה בשביל לצאת לבחירות, וגם אין לו שום צורך או עניין לצאת לבחירות. הרי יש לו ממשלה שמורכבת מסמרטוטים שנענים לכל גחמותיו, והמסלול שלו למשכן הנשיא פתוח ונטול מכשולים

הכנת והעברת תקציב מדינה מהווה אבן נגף פוליטית ואיום על יציבותה של כל ממשלה, וכשמדובר בממשלה תלושה ומפולגת שבראשה עומד אדם שחרב משפטית מוצמדת לצווארו, מדובר בכישלון שיש לו השלכות קשות ופרסונליות.
משמעותו של תקציב היא שהנאשם ישלם את המחיר על אי-שביעות רצונם של הנפגעים, לא רק בעתידו הפוליטי אלא גם בגורלו המשפטי.

נתניהו זקוק לאצבעות במליאה לא רק בענייני המדינה והמפלגה, אלא גם ובעיקר בעניינים פרסונליים שקשורים במשפטו. משכך, אין הוא יכול להרשות לעצמו להרגיז את התומכים הפוטנציאליים בחוקי השחיתות שלו או את בעלי האצבעות שאמורות לתת לו את משכן הנשיאות (נשיאות עבורו היא בפועל חנינה מוחלטת כשהכוח להעניק אותה נתון בידי חברי הכנסת).

תקציב מדינה מבטא מערכת העדפות של הממשלה והכנסת לשנה הקרובה. כלומר מי יקבל וכמה, ובמקרה של הנאשם – יותר חשוב מי לא יקבל ואיך הוא יגיב על כך.

המאבקים של השתדלנים בכנסת לקבלת תקציבים, כמו גם דרישותיהן של המפלגות השונות, יביאו למאבקים פוליטיים אדירים אשר ישתקו את עבודת הממשלה, שגם ככה לא מתפקדת.

כניעה למפלגות סקטוריאליות והקצאה של תקציבים גדולים (במסגרת כניעה ללחצים פוליטיים) תביא למצב של עודף הוצאות תקציביות מול הכנסות נמוכות, מה שיעמיק את הגרעון לתהומות שלא הכרנו. פער גדול בגרעון בתקציב המדינה יחייב את הממשלה לקבל הלוואות כיסוי, והחובות הללו יצטברו לחובות קודמים של הממשלה ויעמיקו את הגרעון.

נתניהו זקוק לאצבעות במליאה גם ובעיקר בעניינים פרסונליים שקשורים במשפטו. משכך, אינו יכול להרשות לעצמו להרגיז את התומכים הפוטנציאליים בחוקי השחיתות שלו או את בעלי האצבעות שיתנו לו את משכן הנשיאות

גרעון של כ-200 מיליארד ש"ח עד כה זו מעמסה כלכלית שגם הנכדים שעדיין אין לי יחוו את האדוות שלו – מדובר בנזק שייקח שנים לתקן. הורדת הדירוג של החוב תגדיל את תשלומי הריבית ותקטין את היקף המשאבים שיעמוד לרשות השירותים הציבוריים. המכה הכלכלית הקשה תפגע בהכנסות המדינה ותצמצם עוד יותר את המקורות. הגזירות תהיינה קשות וכואבות ותכלולנה העלאת מיסים ישירים ועקיפים לצד פגיעה אנושה בשירותים לאזרחים בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה והרווחה.

העולם כולו מתמודד עם נגיף הקורונה והשלכותיו הכלכליות ההרסניות, אולם ישראל היא המדינה היחידה שנכנסת לשנתה השלישית של קיום ללא תקציב מדינה. אין תקדים בעולם לשערורייה הזו שבה ממשלה מפזרת את הכספים שלנו באופן שרירותי לחלוטין וללא שום פיקוח ושקיפות.

מילים כמו תקציב, גרעון וריבית נשמעות לרובנו כמו שיח כלכלנים משמים שאין לו נגיעה אמיתית לחיים עצמם, אלא שזו אשלייה.

תקציב מדינה נוגע במישרין באותה אם לשלושה ילדים, חולת סרטן, שהתרופה שלה לא תיכנס לסל התרופות.

הוא נוגע בבעל חנות הבגדים או במוכר הפלאפל שאינם יודעים מתי העסק הסגור שלהם יחזור לפעול.

הוא נוגע בילדים ששנות ההשכלה החשובות שלהם נפגעות בהעדר משאבים, והוריהם יכולים רק לחלום על בית הספר של החופש הגדול או צהרונים מסובסדים.

כשאין תקציב בריאות, אין תכנית ברורה לסתימת הפיגור של המערכת הרפואית, אין מיטות וצוותים לטיפול נמרץ, אין ציוד בטיחות, אין תורים לניתוחים ואין הכנות לאשפוזי החורף.

העולם מתמודד עם נגיף הקורונה והשלכותיו הכלכליות, אולם ישראל היא המדינה היחידה שנכנסת לשנתה ה-3 ללא תקציב מדינה. אין תקדים בעולם לשערורייה שבה ממשלה מפזרת שרירותית וללא פיקוח כספי ציבור

כשאין תקציב חינוך אין טיפול בהכשרות מקצועיות להתאמת מערכת החינוך לחיים בתנאי קורונה, אין תשתית איתנה ויעילה ללימוד מרחוק, אין סיבסוד למחשבים לתלמידים מעוטי יכולת, ואין הכשרת מורים במדעים ואנגלית. עוד לפני מגיפת הקורונה מצב החינוך בישראל הגיע לשפל חסר תקדים עם מפולת בהישגים של תלמידי ישראל במבחני פיזה. למרבה המבוכה – ישראל היא הקהילה היהודית הנחשלת בעולם בחינוך.

כשאין תקציב תקשורת לא בונים ומפתחים את תשתית האינטרנט המהיר ולא את רשת ה-G5.

כשאין תקציב תחבורה – מיזם המטרו שהיה אמור להיטיב באופן ניכר את מצב התחבורה בישראל נעצר כליל, והבורות המיותמים במרכזי הערים שנחפרו כדי להיות תחנות, יוותרו כאנדרטאות שממתינות לעידן אחר.

כשאין תקציב בטחון צה"ל נאלץ לפעול ללא תכנית רב שנתית כשבאופן פרדוקסלי דווקא הסכמי ה"שלום תמורת חמקנים" יגדילו את תביעות מערכת הבטחון כדי שזו תוכל לתת מענה לנשק המתקדם שהנאשם הרעיף ועוד ירעיף על כל חבריו החדשים בשכונה.

השקעות במערכות נשק מתקדמות יבואו על חשבון המחקר והפיתוח ומי שיפגע זה אוניברסיטאות וגופי המחקר שמעצימים את היתרון הטכנולוגי והעסקי של ישראל.

הסיבה שהנאשם לא רוצה תקציב איננה קשורה לבחירות. היא קשורה לחרדים ולמתנחלים שלא יסכימו לתת לו חוקי שחיתות או את הנשיאות, היא קשורה לעצמאים שקיבלו כמה אלפי שקלים באפריל ועכשיו נדרשים להחזיר את הכסף עם הצמדה וריבית, ולא יסכימו לגזירות כלכליות נוספות שיחריבו את מפעל חייהם ואת עתיד ילדיהם. היא קשורה בזה שראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות שלו, ולא לפי האינטרס הלאומי.

הסיבה שהנאשם לא רוצה תקציב איננה קשורה לבחירות. היא קשורה לעצמאים שקיבלו כמה אלפי שקלים באפריל ועכשיו נדרשים להחזיר את הכסף עם הצמדה וריבית

הנאשם לא רוצה תקציב כי הוא מפחד מהאמת
הנאשם לא רוצה תקציב כי האמת הזו תגמור אותו.
האם מעניין אותו המחיר הכבד שמשלם הציבור?

תשפטו בעצמכם, רק אם לא קשה לכם, תעשו את זה בדרך לבלפור במוצ"ש עם שלט "לך!".

תודה ליעקב אשד על הסיוע.

לימור מויאל היא סופרת, אקטיביסטית ודוקטורנטית לפרשנות ותרבות. רעיה ואם לארבעה.

עד לא מזמן הייתה ההגמוניה מושג מוכר למעטים, בעיקר מי שעסקו בניתוח חברתי ביקורתי, או התיימרו לעשות כך. השימוש במושג בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבותן של תיאוריות חברתיות, אבל הוא בעיקר משמש מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית של המושג ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות.

השימוש במושג "הגמוניה" בשיח הפוליטי היום-יומי יכול היה להעיד על חשיבות תיאוריות חברתיות, אך משמש בעיקר מטרות פוליטיות, מתרחק ממשמעותו הביקורתית ובמידה רבה הופך אותו לחסר משמעות

ישראל היא חברה אי-שוויונית. יש בה הבדלים מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים. קבוצות כוח שכוחן לא פרופרציונלי, אליטות ותיקות המחזיקות במוקדי כוח, אליטות חדשות שצוברות עצמה ופערים בין קבוצות. לעיתים, מוקדי העצמה מחברים בין הזהויות, ולעיתים המציאות מורכבת יותר. סטאוטס, מעמד כלכלי ועצמה פוליטית לא בהכרח מתכנסים לאינטרס וזהות משותפת.

לעתים קרובות, השימוש בהגמוניה בשיח הציבורי מפשט מציאות מורכבת לטובת שרטוט של מבנה כוח, שלכאורה מסביר כמעט כל תהליך פוליטי. ההגמוניה, על פי הסבר זה, שולטת במוקדי הכוח (בתי המשפט והתקשורת), מאוחדת (כנגזר מזהותה האתנית המשותפת), ונחושה לשמר את כוחה. ובהתאמה, היא פועלת בהצלחה מתמדת לטובת עצמה וכנגד כל מי שמאיים עליה באמצעות המשאבים שברשותה. לפני הכל, זה טיעון מעגלי שאינו ניתן להפרכה. כל תוצאה פוליטית מוסברת ברצונה של ההגמוניה, של כוחה המאפשר לה להשיג את רצונה ויכולתה להכפיף אליו אחרים. שהרי אלמלא היה זה רצונה של ההגמוניה, מן הסתם התוצאה היתה שונה.

כאן הטעות הראשונה. אמירות כמו "ההגמוניה רוצה", "הגמוניה מונעת", או ההגמוניה מקדמת" מתייחסות כולן אל ההגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות. השימוש במושג הגמוניה כ"שם עצם" מדמה אותה למעין מפלצת בעלת כוחות על, ששולטת בכולנו, כפי שמפעיל בובות מושך בחוטים של בובותיו. גם מי שאינם משתייכים אליה, או מתנגדים לה, משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו היא ההפך הגמור למשמעות המקורית של המושג.

מי שטבע את המושג הגמוניה, ההוגה והפעיל הפוליטי האיטלקי אנטוניו גרמשי, ביקש להבין את מבני הכוח בחברות מערביות. לדידו, מבנה השליטה בחברות אלו לא היה מבוסס רק על שימוש במנגנוני הדיכוי המדינתיים (משטרה, בתי סוהר, צבא), אלא על ידי שילוב בין כוח ויצירת קונצנזוס סביב מודל מסוים של חברה, אותו הוא כינה "רצון עממי-לאומי". במובן הזה, המושג הגמוניה פועל יותר כשם תואר מאשר כשם עצם (ולעולם לא כנושא של פועל).

אמירות כמו "ההגמוניה רוצה" מתייחסות להגמוניה כאל יצור חי בעל רצונות, מעין מפלצת עם כוחות על ששולטת בכולנו, וגם מתנגדיה משרתים אותה בלית ברירה. באופן אירוני, תפיסה זו הפוכה למשמעות המקורית של המושג

כך, אפשר לדבר על  מצב הגמוני בו סדר חברתי מסוים – לדוגמא, כלכלת שוק – מחלחל לרבדים השונים של החברה: כלכלה, תרבות, חינוך. או, על תהליך הגמוני בו התפתחויות הפוליטיות-חברתיות, מאבקי הכוח שדרכם שילוב בין קבוצות חברתיות שונות, מצליח לקדם את מודל החברה שעונה לאינטרסים שלהן. גרמשי כינה את אותו שילוב בין קבוצות חברתיות שונות שהוא הסובייקט של המאבק ההגמוני, בלוק היסטורי.

וכאן, הטעות השנייה. הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כאשר הוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת לקחת בחשבון, לפחות באופן חלקי, את האינטרסים של כל הקבוצות שמרכיבות את הבלוק ההיסטורי. הקונצנזוס הוא תולדה של מאבקים בין הקבוצות השונות ושימוש במנגנונים שונים (בתי ספר, תנועות נוער, ישיבות, תקשורת, מוסדות מדינה שונים) לייצר "רצון עממי-לאומי". רצון זה הופך הגמוני כאשר הקונצנזוס סביבו רחב.

ההגמוניה באה לידי ביטוי כאשר סדר כלכלי-חברתי מסוים הופך "מובן מאליו". כך, הבלוק ההיסטורי מציג בהצלחה אינטרסים מסוימים כ"רצון הכלל" או כאינטרס קולקטיבי, למרות שבפועל הוא בדרך כל משרת ומשמר יחסי כוח. הטענה שרווחים של בעלי ההון טובים לכולם (מקומות עבודה או מיסים), לדוגמה, היא נכונה רק אם מקבלים את הסדר החברתי-כלכלי כמחויב מציאות.

הטעות השלישית היא הבלבול שבין עצמה והגמוניה. עצמה אינה בהכרח הגמוניה. קבוצות בעלות עצמה – בזכות שליטה במשאבים כלכליים, תרבותיים או פוליטיים – יכולות לעיתים להשיג את מטרותיהן. אבל מכיוון שאין סביבן קונצנזוס ההישגים האלה עשויים להיות מוגבלים לזירות מסוימות, הן עלולות להיכשל, ובעיקר לעמוד מול תחרות של קבוצות אחרות והתנגדות מצד מי שאינם את מטרותיהם כלגיטימיות.

הגמוניה אינה מניפולציה של מעטים על הרבים. מודל חברתי הופך להגמוני כשהוא מצליח לייצר סביבו קונצנזוס. והיות שאנשים אינם טיפשים, יצירת קונצנזוס מחייבת התחשבות באינטרסים של כל הקבוצות

הדיון בהגמוניה, כקבוצה או כאנשים המפעילים את החברה לטובתם שלהם, לא רק מוטעית תיאורטית, היא מונעת מאיתנו הבנה נכונה של יחסי כוח ותהליכי שינוי חברתיים פוליטיים. כאשר ההגמוניה מופשטת ממשמעותה התיאורטית, מחד, ו"מולבשת" על רוח רפאים העושה במדינה ובחברה כרצונה, מאידך, היא הופכת לחלק מרטוריקה פוליטית.

כך, אפשר לתאר את בנימין נתניהו כמי שנרדף בידי ההגמוניה. ובאותו הגיון, מתנגדיו של נתניהו מסומנים כחלק מההגמוניה מתוקף שיוכם הפוליטי והאתני ("האליטה המשפטית"). או, לחילופין, אם לא נתן לשייך אותם לאליטה (מנדלבליט או אלשיך), כמי שערקו או שבלית ברירה משרתים אותה.

ובכל זאת, האם יש בישראל הגמוניה? מערכי כוח הנסתרים מהעין השולטים לא רק במוסדות המדינה אלא גם מעצבים קונצנזוס?

הפרויקט ההגמוני של תנועת העבודה הוא נחלת העבר, כפי שציינו לפני שנים רבות חוקרים כגון ברוך קימרלינג ומנחם מאוטנר. בשלושת העשורים האחרונים פלחים נרחבים בקרב המעמד המקצועי-ניהולי, שרבים מהם זוהו בעבר עם תנועת העבודה, אימצו תפיסת עולם ליברלית. קבוצות אלו מחזיקות מוקדי כוח במקומות כגון האקדמיה ומערכת המשפט, ונהנות ממעמד כלכלי משופר, אך הם בוודאי לא הצליחו להפוך את הפרויקט הזה להגמוני.

האם יש הגמוניה אחרת? לשאלה זו שתי תשובות אפשריות:

1. התשובה הראשונה היא שבישראל, לפחות עד תחילת משבר הקורונה, התנהל מאבק הגמוני, אך הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון כבר תקופה ארוכה אבל מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית כמשתקף מתוצאות הבחירות וקשיי הרכבת הקואליציה.
2. התשובה שנייה היא שלפחות עד השנה האחרונה, היה רצון לאומי-עממי שחצה את גבול ה"גושים", ועמד על שתי רגליים. רגלו האחת, תפיסה כלכלית ניאו-ליברלית (על גרסותיה השונות). ורגלו השנייה, הדרת האזרחים הפלסטינים מסדר היום הציבורי, המתבטאת ברמה החוקתית בחוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אולם במהלך 2020, מסיבות שונות, עולות קריאות תגר על קונצנזוס זה.

בישראל התנהל מאבק הגמוני. הבלוקים ההיסטוריים המנוגדים לא הצליחו ליצור קונצנזוס רחב, "רצון לאומי עממי" שיהפוך פרויקט של חברה ל"מובן מאליו". אמנם הימין בשלטון זמן רב, אך מחלוקות עמוקות חוצות את החברה הישראלית

הניסיון לתאר את ההגמוניה כמושכת בחוטים אינו רק שגוי תיאורטית, הוא גם מחמיץ ניתוח מעמיק יותר של יחסי הכוח בחברה – מעמדיים, לאומיים, אתניים ומגדריים – ומסתיר יותר משהוא מגלה. מי שחפצים בשינוי אמיתי נדרשים להתמודד עם סדר פוליטי-חברתי אי-שוויוני המצוי בכל רבדי החברה – המוסדות, המוסר או מה שמתואר כ"שכל ישר" – ולא עם רוחות רפאים המפעילות בני אדם כבובות.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע