הסגר ברחבי ישראל מגביל תנועת אזרחים במידה דרסטית. במקביל ישנה התרופפות דרמטית בסגר אחר – המצור והחרם הערבי המסורתי על ישראל, בעקבות הסכמי השלום עם איחוד האמירויות הערביות ובחריין. התפתחויות דרמטיות אלו יאפשרו לישראל יותר חופש פעולה במרחב סביבה. כלומר יש סוג של פרדוקס: פריצה למרחב הערבי ובמקביל סגר מבפנים, אם כי זמני. לאור זאת אפשר לבחון מרכיבי סגר שונים בישראל לאורך השנים.

מדינות ערב תקפו את ישראל מיד עם הקמתה, על מנת להשמידה. הן נכשלו אבל המשיכו לשקול ולהיערך לאפשרות של מלחמה כוללת נוספת כדי למגר את ישראל. נקודות התורפה של מדינות ערב, כמו הפילוגים והסכסוכים ביניהן, והחשש מצה"ל, גרמו להן לנקוט בשיטות עקיפות, כשימוש בטרור והטלת סגר מדיני וכלכלי, כלומר חרם על ישראל.

הסגר במדינה מגביל תנועת אזרחים, ובמקביל מתרופף סגר אחר – המצור והחרם הערבי המסורתי על ישראל, בעקבות הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין. לאור זאת אפשר לבחון מרכיבי סגר שונים בישראל לאורך השנים

ישראל, המוקפת מדינות ערביות, היתה ונותרה תלויה בים על מנת לפרוץ את הסגר עליה ולנהל קשרים במישור הכלכלי, מה שאפשר לה לשרוד. הציים של מדינות ערב לא היו חזקים דייה על מנת לחסום את נתיבי השיט בים התיכון. בים סוף היה קל בהרבה למצרים לסגור את הגישה הקצרה ביותר של ישראל לאסיה, באמצעות חסימת מיצרי טיראן. צעד זה היה בשני מקרים אחת הסיבות למלחמה, ב-1956 ו-1967.

ישראל רקמה יחסים עם מדינות רבות בעולם, כחלק מהמאמץ לעקוף את הסגר הערבי ולהשיג בעלות ברית. הקשרים החשובים ביותר היו עם צרפת בשנות ה-60 ועם ארצות הברית מאז ועד היום. במזרח התיכון עצמו ניסתה ישראל לעקוף את הסגר הערבי על ידי "ברית הפריפריה". הכוונה היתה להדק קשרים עם מדינות לא ערביות גדולות ובעלות עוצמה ובראשן איראן (עד המהפיכה שם ב-1979) ותורכיה (עד לעשור האחרון). לכך היתה הצלחה מסוימת, אבל הסגר הערבי עדיין נותר.

למרות הקשרים שיצרה ישראל לעתים היתה בה תחושה חזקה במיוחד של מדינה בסגר, ואף תחת תחושת חנק, כמו בעקבות התרקמות הקואליציה הבין–ערבית נגד ישראל ערב מלחמת ששת הימים. העוצמה הערבית, שבדיעבד היתה על כרעי תרנגולת, וההצהרות המתהלהמות של הערבים – יצרו הרגשה בקרב ישראלים רבים שהם לכודים בסגר קטלני, עד שהושג הנצחון. היו גם מקרי מצור של ממש כמו המצור על ירושלים במלחמת העצמאות.

בתוך ישראל עצמה היו לעתים מגבלות תנועה שונות אבל זמניות מאד בעת תקיפות טרור. למשל ב-11 במרס 1978 אירעה ההתקפה הידועה כ"אוטובוס הדמים". אוטובוס נחטף על ידי מחבלים והגיע למרחב תל אביב. בעקבות הלחימה היה חשש שחלק מהמחבלים ברחו והסתתרו באזור, ולכן הוטל עוצר לילי על יישובים שם.

למרות הקשרים שיצרה ישראל, לעתים היתה בה תחושה חזקה במיוחד של מדינה בסגר, ואף תחת תחושת חנק, כמו בעקבות התרקמות הקואליציה הבין–ערבית נגד ישראל ערב מלחמת ששת הימים

ערביי ישראל, עם כל היותם אזרחי ישראל, היו תחת ממשל צבאי מ-1948 ועד 1966, שכלל הגבלות חמורות על תנועה שלהם. בעשורים האחרונים סגר היה נפוץ ביהודה ושומרון כצעד ענישה או כצעד מנע לפני אירועים חשובים כחגים.

חוזה השלום עם מצרים ב-1979 סדק לראשונה את הסגר הערבי, מה גם שההסכם היה עם מדינה גדולה וחשובה כמו מצרים. חוזה השלום עם ירדן ב-1994 גם תרם למגמה זו. אבל השלום עם מצרים וירדן היה ונותר קר, כולל במישור הכלכלי והחברתי. שלום חם עם בחריין ואיחוד האמירויות הערביות עשוי למוסס את השלום הקר עם מצרים וירדן ואף להוביל לקריסת הסגר הערבי כולו.

בשנות ה-90 נרקמו קשרים גלויים שונים עם מדינות ערביות אחרות הן במפרץ הפרסי, והן בקצה השני של העולם הערבי, כמאוריטניה, אבל מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008–ינואר 2009 שיבש ולעתים גדע חלק מקשרים אלו. כלומר תחושת הסגר על ישראל החלה להתרופף אבל תהליך זה נעצר, מה שעשוי לקרות שוב, בעיקר בגלל הפלסטינים.

כעת ישראל בסגר של שלושה שבועות. השלכותיו במישורים השונים, הכלכלי, החברתי, הפסיכולוגי וכדומה עשויים להשפיע על ישראל במשך השנים הקרובות. ייתכן כי הפירות הכלכליים של הפריצה למרחב הערבי יסייעו לאזן את ההשלכות השליליות של הסגר.

אבל התאוששות המשק הישראלי ממשבר הקורונה עשויה להיות מעוכבת אם יתרחש משבר חריף בין ישראל לערבים, למשל בגלל הפלסטינים. הפלסטינים לא הצליחו לסכל את השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות, אבל בהמשך עימות עימם עשוי לשבש את יחסי ישראל עם מדינות ערב.

אהוד עילם, חוקר של בטחון לאומי של ישראל, בעל דוקטרט בתחום. בעבר עבד בתחום עבור צה"ל, כאזרח, במשך מספר שנים. פרסם שבעה ספרים, רובם באנגלית. האחרון, מ-2019, היה על: צה"ל מול גרילה וטרור (הוצאת משרד הבטחון ומודן) https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=139278#.XUv3bPJKipo