צבא זה מקצוע, אז למה לא צבא מקצועי?

רה"מ נתניהו מבקר בבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, בעת גיוס לחטיבת הצנחנים (צילום: לע״מ)
לע״מ
רה"מ נתניהו מבקר בבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, בעת גיוס לחטיבת הצנחנים

במצע שהציגה מפלגת "זהות" בבחירות האחרונות נטען כי צה"ל חייב לעבור למודל של צבא מקצועי. האם הם צודקים? לא בטוח. אבל "הצורך להיות רלוונטיים", כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, מחייב התאמה של הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. השינוי צריך להיות תולדה של דיון ציבורי, חוקתי וממשלתי. בהיעדרו, הצבא מחליט על כך, כמעט לבדו.

אם בתקופת הבחירות הקודמת עשיתם "שיעורי בית" וקראתם את מצע הבחירות של מפלגת "זהות" בראשות משה פייגלין (גם אם לא, תגידו שכן), ראיתם שבניגוד לרוב המפלגות היתה בו התייחסות לסוגיית מודל הגיוס של צה"ל.

צה"ל הוא צבא המבוסס על גיוס מנדטורי, שפירושו שכלל בני ובנות גיל ה-18 בקבוצות האוכלוסייה שלא זכו לפטור מגיוס (בהכללה גסה: כל מי שאינו ערבי או חרדי) מחויב בגיוס לשירות חובה שמשכו 24 חודשים לנשים ו-32 חודשים לגברים.

הרציונל לדבר נובע מכך שבראשית דרכה של המדינה לאויביה של ישראל היה יתרון מובנה בכוח האדם, וצה"ל היה בבחינת מעטים מול רבים. הצורך למצות עד תום את כוח האדם, הן מבחינת סדרי כוחות והן מבחינת איכות הכוח הלוחם, חייב גיוס מלא. השיטה עבדה, ומאז צה"ל נותר צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, המושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש".

אך האם זה כך מכוח האינרציה, או שזהו המודל הצבאי הטוב ביותר לישראל? כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. בראיון שערכתי בשעתו עם ח"כ עפר שלח, הוא ציין כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה.

יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות. ואם זה כך כשזה נוגע לנושאים הללו, סביר שגם בנוגע לרלוונטיות של מודל הגיוס, בחרה הממשלה להמשיך במדיניות ה"מה שהיה הוא שיהיה" בלי לבחון עד כמה זה מתאים למציאות העכשווית.

מה זה צבא מקצועי לפי זהות?

במצע של "זהות" נטען כי נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים במצב הביטחוני בעשורים האחרונים, נדרש שינוי במודל הגיוס לצה"ל. "כיום צה"ל זקוק לכוח אדם מצומצם יותר ואיכותי יותר שעבר הכשרה ממושכת. במצב הקיים, רבים מן המגויסים לצה"ל אינם באמת נצרכים", נכתב שם. ההצעה של "זהות" היא לקצר את שירות החובה למשך הטירונות בלבד, שלאחריה כל הרוצה "להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להגיש מועמדות, ומתוך המועמדים יבחר הצבא את מי שבאמת נצרך".

משכורתם של חיילים מקצועיים אלו תיגזר מהשכר הממוצע במשק והם יזכו לתנאים והטבות נוספות. הציוד והאימון שלהם יהיה חדיש ומתקדם והם ירכשו במהלך הדרך גם השכלה אקדמית. התהליך, מובטח במצע, יתקיים באופן הדרגתי תוך דיאלוג ושיתוף פעולה עם מערכת הביטחון.

המצע (כמו כל מצע) כולל גם הבטחות שאף מפלגה אינה יכולה לעמוד בהן, דוגמת מיצוב המשרתים במעמד חברתי גבוה "בזכות תרומתם לביטחון המדינה". מעמד שכזה הוא תוצר של תהליכים חברתיים שאת רובם אין מפלגה, חזקה פוליטית ככל שתהיה, יכולה ליצור בכוחות עצמה. מה גם שהעובדה שחל פיחות במעמד הקצונה והמשרתים בקבע בקרב החברה הישראלית, מלמדת שפחתה משמעותית תחושת האיום הקיומי שחשים האזרחים. זה כשלעצמו חיובי מאוד.

"זהות" טועה בנוגע לכמות ולאיכות

אבל ההבטחה שהמשרתים בצבא מקצועי יזכו למעמד גבוה בחברה הישראלית היא ככל הנראה הכי פחות בעייתית במצע של "זהות". ראשית ישנה שאלת הכמות. האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה וגיס, טוען באופן עקבי שהנחת העבודה שמשום ששדה הקרב השתנה והפך לרווי בטכנולוגיה נדרשים פחות חיילים, שגויה.

במזכר שכותרתו "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית" (הוצאת ממרכז בגין-סאדאת, ינואר 2019), כתב הכהן כי "זירת המלחמה הולכת ומועתקת אל המרחב הבנוי ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל מבוכי המרחב העירוני. בתנאים אלה תובעת הלחימה ברחובות העיר מהצד התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. טיהור בית רב קומתי אחד יכול להצריך כוח בסדר גודל פלוגתי, וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע" (עמוד 21).

בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחמים מבוצרים מעל ומתחת לקרקע. בכדי ללחום במרחב הזה צה"ל יזדקק לסדר כוחות גדול, בסדיר ובעיקר במילואים, המהווים את עיקר כוחו של צה"ל ביבשה. גם כשזה מגיע לעלות, מתברר שהמודל הקיים (על המשכורת המגוחכת שמשלמים בו לחיילי החובה) שכולל מערכי סדיר, קבע ומילואים, זול משמעותית מזה של צבא מקצועי קטן יותר, שחייליו משתכרים היטב.

ומה בדבר האיכות? רק לפני שבועיים ציין מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, כי צה"ל יכול להתגאות "ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". ברעם צודק, ומי שביקר בתרגיל הגדול שקיים צה"ל בשבוע שעבר, אכן ראה את מיטב ההון האנושי של ישראל (נשים וגברים) שמשרתים בתפקידי פיקוד ולחימה קשים, שוחקים ומאתגרים.

אבל בתרגיל השתתפו בעיקר כוחות מעוצבת האש ומחיל האוויר (החוד המושחז של הצבא) וכפי שציין בצדק ב"הארץ" הפרשן הצבאי עמוס הראל, אינם משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. צה"ל, קבע לפני כחצי שנה נציב קבילות חיילים לשעבר, האלוף (מיל') יצחק בריק, "נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, וישנו משבר מוטיבציה בדרגי הסרן ומעלה.

אין מדובר בתופעה חדשה, ונראה שהיא מתרחשת כל כמה שנים. ב-1986 פרסמו ב"מעריב" כתבה שכותרתה "המ"פ כפראייר לאומי". עול הביטחון השוטף השוחק בלבנון, הקיצוצים באימונים וגם מה שהמחבר, עמוס גלבוע, זיהה כנורמה חדשה: "ההגשמה האישית עדיפה על פני ההגשמה הלאומית", הביאו לירידה דרסטית במוטיבציה להישאר בקבע.

באופן לא מפתיע גם לפני 32 שנים שאלו את עצמם קצינים צעירים "למה "לקרוע את התחת" בגולני, למשל, ולא לחיות חיים נוחים? מדוע לא ללכת ללימודים". צה"ל זיהה את הבעיה זמן והקדיש משאבים ותשומות להיאבק בה, אז וגם בהמשך הדרך. כמה מהקצינים שהתראיינו לכתבה ההיא דווקא נשארו בצבא והגיעו למטכ"ל. אבל עצם פרסומה מראה שההנחה שהטובים יישארו אינה מובטחת ונדרשת תחזוקה מתמדת בכדי להבטיח זאת.

כשמסתכלים על צבאות מקצועיים, מגלים שלמרות שהם נראים לכאורה עדיפים על המיליציה שהיא צה"ל, הרי שבפועל, נתונים שהציג ד"ר יגיל הנקין במאמר שפרסם באתר "מידה" ב-2016, מלמדים שהם מתאפיינים בשיעור שחיקה גבוה, בעיקר במערך הלוחם. אחוז החיילים המשלימים שלוש שנות שירות נמוך יותר בצבא האמריקני מאשר בצה"ל. שיעורי העזיבה גבוהים גם בקרב קצינים, במיוחד אצל המצטיינים ביותר.

בניגוד לביקורת הרווחת על צבא מקצועי, ציין הנקין, הצבא האמריקני אינו נשען רק על מתנדבים שמגיעים בעיקר מהשכבות חלשות ולמיעוטים, אך "כאשר יש לצבא מתחרים מהיום הראשון, הוא עלול להתקשות למשוך אליו את הטובים ביותר. כך, למשל, במחקר שפורסם לא מזמן נטען כי מאז ביטול גיוס החובה ירדה איכות קציני המרינס". הסיבות לכך שקצינים אלו איכותיים פחות, לפי המחקר, היו "ירידת ערכו של התואר הראשון כתנאי קבלה, והעובדה שבהיעדר גיוס חובה, לצעירים מצטיינים יש אופציות קורצות יותר משירות צבאי".

השאלה כיצד להבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם לגדוד 605 בהנדסה, לגדוד 82 בשריון ולמקומות נוספים, צריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו.

התשובה, שאינה מלאה, מתחילה במודל גיוס החובה, שמבטיח שנוער איכותי (בין שמרקע סוציו-אקונומי נמוך או גבוה) יתגייס ליחידות השדה, המבוקשות והפחות מבוקשות. איך להשאיר את הטובים לשירות ארוך, זו כבר שאלה של מסלולי שירות (מסלול משולב שכולל תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות, הוא פתרון אחד), תחושת אתגר אישי ולאומי, ועוד. מיושן ככל שזה נשמע, הפתרון בטווח הזמן הנראה לעין הוא כנראה המשך שימור מודל צבא העם.

ועדיין דרוש דיון ציבורי ושינוי

כשזה מגיע לצורך בהכשרה ארוכה יותר, "זהות" דווקא צודקים. שדה הקרב המודרני הופך מורכב יותר ויותר. באסופת הציטטות של המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרט "איך לעשות מלחמה" (הוצאת נהר, 2019) נכתב כי "חיל הרגלים הוא נשמתו של הצבא" (עמוד 80), אך נפוליאון האמין שחיילי החי"ר שלו זקוקים רק לאימון בסיסי בן שבוע, ואת השאר ישלימו במהלך המסע הארוך לשדה הקרב.

מאתיים שנה עברו וחייל החי"ר נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת לאין ערוך. הקרב המשולב, לחימה בשטח בנוי ופתוח, לוחמה כנגד התווך התת-קרקעי, לוחמת סבך ולחימה בשטח הררי ומבולדר, הם רק חלק משלל הכשירויות הנדרשות מן הלוחם בשדה הקרב המודרני. למרות זאת הקיצוצים בתקציב הביטחון ועול הביטחון השוטף, גרמו לכך שבשני העשורים האחרונים חיילי החי"ר עברו הכשרה קצרה, הרבה מאוד פעילות מבצעית ומעט מאוד אימונים.

הבעיה מחמירה כשמגיעים להכשרת דרגי פיקוד. קצין צנחנים בכיר במילואים, טען בעבר שצה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות מקצועיים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי, המצביאים שלו.

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, וחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

קורסים כמו קורס מפקדי אוגדות וחטיבות אולי מכשירים לתפקיד ספציפי (גם זה במידה פחותה) אבל לא מכשירים את הקצינים כמי שאמונים על האסטרטגיה, אלא כדרג השדה הטקטי הבכיר. הבט"ש, כאמור, רק מחמיר את הבעיה. מח"ט שמבין שהוא נבחן בתפקוד הש.ג במחסום שבגזרתו, בדר"כ סותם את הפרצה באמצעות עשרים ומשהו שנות החיילות והניסיון שצבר ופשוט עומד שם במקומו. היעדר הכשרה ואימונים מביא את האל"מ לפעול כ"מ"כ כפול מאה" ולא כקולונל.

העובדה שצבא מקצועי אינו מתאים בעת הזו למדינת ישראל, אין בה בכדי לבטל את הצורך בדיון ציבורי בנושא ובבחינה מתמדת של ההתאמה של הצבא, על מודל הגיוס וההכשרה שלו, לאתגרי ההווה והעתיד. בהקדמה לגיליון החדש של כתב העת "בין הקטבים", כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי "המציאות סביבנו משתנה כל העת; איומים חדשים מתפתחים והזדמנויות חדשות נקרות בדרכנו. מסיבות אלו ומהצורך להיות רלוונטיים, חובה עלינו להשתנות. תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

השינוי הזה קורם עור וגידים. כבר כיום צה"ל עובר שינויים מהותיים במבנה שלו ובכלל זה הדיפרנציאציה בכשירות יחידות המילואים השונות, המעבר לאוגדות הכרעה רב-זירתיות וכן גם שילוב גובר של נשים במקצועות לחימה. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות אלא בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר".

הבעיה היא שבהיעדר דיון ציבורי ומעורבות משמעותית של הכנסת והממשלה, צה"ל (בין שיהיה צבא מקצועי או צבא מיליציוני), קובע את מגמות השינוי ואת התחומים שבהם עליו להשתנות לבדו. בהתחשב בגודל תקציב הביטחון והעובדה שחלק ניכר מן הציבור משקיע בו לא מעט שנים בסדיר ובמילואים, כדאי לגלות קצת יותר מעורבות.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,584 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 16 באוגוסט 2022
מה שחשוב ומעניין עכשיו

לא רק הסתדרות המורים: ארגון המורים ידון באפשרות שלא לפתוח את שנת הלימודים

צה"ל הודיע שאטם מנהרה שחמאס חפר מרצועה לכיוון ישראל ● בן גביר הודיע שעוצמה יהודית תתמודד בבחירות ברשימה עצמאית, אך הוסיף שהוא "לא טורק את הדלת" בפני אפשרויות אחרות; סמוטריץ' קרא לו לשוב למשא ומתן ● נדחתה בקשת סילמן להתפצל מימינה; תידרש להתפטר מהכנסת כדי להתמודד בבחירות ברשימת הליכוד ● איזנקוט הציע לרויטל סויד מקום ברשימת המחנה הממלכתי

עוד 49 עדכונים

מי אתה באמת, איזנקוט?

הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.

האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.

טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך

לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.

מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.

ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.

לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.

לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס

עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.

בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).

נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.

חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.

הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!

הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.

הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל

זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.

זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".

זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.

זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.

בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות

אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.

אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.

השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?

פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.

רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.

הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.

היא לא ממלכתית.

רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף

האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,014 מילים

מאבקי ההישרדות של הקהילה הקונסרבטיבית בניו יורק

קהילת בית הכנסת יריחו שבניו יורק קיוותה להתאחד עם הקהילה השכנה ולהציל את חבריה, אך מאבקים בנושא תפילות משותפות הסתיימו בהצבעה של הוועד המנהל נגד התוכנית ובעד מכירת בית הכנסת ● ראש הקהילה לשעבר הרב מאט אבלסון: "אני מדוכדך ועצוב בשבילי ובשביל הקהילה שלי"

עוד 1,326 מילים

בלעדי הזמן עובר, הזמן עבר, הזמן נגמר כמעט

לפני עשרה ימים התיישב בועז כהן, שדרן רדיו ועורך מוזיקה, עם צביקה פיק במטבח ביתו של המאסטרו, לשיחה על שיריו ("לי לא אכפת מה אומרים, אני יודע אם שיר הוא טוב או לא"), תהליך ההלחנה ("אני לא מסוגל לכתוב מוזיקה בלי מילים"), שירי משוררים ("מבחינתי אין הבדל בין יונתן רטוש לטקסט אחר") והחיים כאמן פורץ דרך ("אני די מרוצה ממה שקרה איתי") ● אתמול ליבו נדם

עוד 3,170 מילים ו-5 תגובות

למקרה שפיספסת

מני מזוז הוא האיש הנכון - ובזמן הנכון

אין שום היגיון בניסיונות לפסול את מני מזוז מלכהן כיו"ר ועדת המינויים ● למעשה, קשה לחשוב על אדם המתאים יותר לתפקיד ● גם הביקורת על העיתוי, כאילו מינוי שכזה במהלך ממשלת מעבר הוא פסול, נטולת היגיון: לא בכדי הוחלט כי יו"ר הוועדה ימונה לשמונה שנים - כדי שלא יהיה כל קשר בין תפקודו בוועדה לבין זהותן של הממשלות שיכהנו במהלך הכהונה הארוכה ● פרשנות

עוד 1,243 מילים

קריקטורה מחכים ל"חגיגה לדמוקרטיה" גם בגוש "הדמוקרטי"

עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

איזנקוט, אחד הרמטכ"לים הטובים שכיהנו כאן, הוא תוספת חשובה לפוליטיקה ● אבל כניסתו לא תשנה את תמונת המצב - ולא תהפוך את המחנה הממלכתי, המפלגה החדשה של גנץ וסער, לזו שתשנה את סדר הגושים ● דווקא לפיד עשה טעות שלא לקח את איזנקוט עם כל התנאים שזה הציב לו ● ואילו מתן כהנא פוגע בעיקר באיילת שקד - ובסיכוי שהחרדים יתמכו בגנץ ● פרשנות

עוד 596 מילים

תיעוד מהשטח חציית הדונץ

צבא אוקראינה נאלץ להרוס את הגשרים המובילים לכפר זדונצקה לאורך נהר הדונץ כדי להאט את הכוחות הרוסיים, מה שיצר בעיית אספקה חריפה ● סטארט־אפ של יזם ישראלי מצא דרך נוספת לחציית הנהר ● לייזר ברמן הצטרף למתנדבים מחארקיב כל הדרך עד לגדה השנייה ושמע על המצב במדינה: "האנשים האלה באמת צריכים עזרה"

עוד 1,213 מילים

כספים קואליציוניים חריגים הוקצו לחרדים שתומכים בקליש-רותם

תחקיר זמן ישראל חברי הקואליציה המצומקת של קליש-רותם מקבלים כספי תרבות תורנית עבור ציבור תומכיהם במקביל לנאמנותם הפוליטית – ללא קריטריונים ובגובה מיליוני שקלים ● ההקצבות כוללות ימי כיף מחוץ לעיר, הסעות והטבות ● אפילו נציגי המגזר הדתי־לאומי לא מודעים לאירועים המסובסדים ולא מוזמנים אליהם ● נציג דגל התורה במועצה: "העיסוק בכספים מהווה ניסיון לגזילת כבשת הרש"

עוד 1,546 מילים

איזנקוט: "איש ציבור לא יכול להתמודד לתפקיד ציבורי עם כתבי אישום"

מוקדם יותר היום הודיע הרמטכ"ל לשעבר על הצטרפותו לרשימתם של גנץ וסער, שתיקרא המחנה הממלכתי ● גם מתן כהנא הצטרף לרשימה המתגבשת ● סקרים חוזים למחנה הממלכתי 14-12 מנדטים ● הממשלה מינתה את מני מזוז ליושב ראש הוועדה המייעצת לעניין מינויים לתפקידים בכירים בשירות המדינה ● לפיד ספד לצביקה פיק: "אמן מהפכני בדורו, מעמודי התווך של הפופ הישראלי"

עוד 45 עדכונים

מדובאי לירושלים: איש העסקים שחצה את המזה"ת ברכב

38 שעות נהיגה, על פני 3,580 ק"מ: זה המרחק שגמע איש העסקים האמריקאי ברוס גורפיין מביתו בדובאי ועד שהגיע בסוף השבוע לירושלים ● המסע של גורפיין משיק את החממה האזורית שהקים, המיועדת לחבר בין עסקים בתחומי הפודטק, חקלאות ומידבור - ובפרט להביא חברות ישראליות לפעילות עסקית בערב הסעודית ● ובריאיון לזמן ישראל הוא מגלה: כבר יש חברות ישראליות שפועלות שם

עוד 1,026 מילים

לפיד: "תקיפת רושדי היא מתקפה על הערכים שלנו, וזו תוצאה של הסתה איראנית"

איימן עודה נבחר למקום הראשון בחד"ש, עאידה תומא-סלימאן - לשני ועופר כסיף - לשלישי ● הממשלה צפויה למנות מחר את מני מזוז ליושב ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה; שקד והנדל יתנגדו, לא ברור האם בנט יתמוך במינוי ● איזנקוט צפוי להודיע בתחילת השבוע האם יתמודד בבחירות לכנסת; ייתכן שמתן כהנא יצטרף יחד עימו אל המפלגה שאליה יחבור

עוד 16 עדכונים

"פורד, מה יש לך נגד יהודים?"

מאה שנים אחרי שתעשיין הרכב הנרי פורד פרסם את סדרת הספרים האנטישמית שלו "היהודי הבינלאומי", הקולנוען אנדי קירשנר החליט להעלות אותו באוב כדי לשאול אותו 10 שאלות קשות על קשריו עם הנאצים ● בריאיון לזמן ישראל מספר הבמאי: "לא הייתי מודע להשפעה שהייתה לו על הנאצים המוקדמים"

עוד 1,274 מילים

בריטניה מלכודת הממתקים של רחוב אוקספורד

בזמן סגרי הקורונה, שלל חנויות ממתקים נפתחו ברחוב הקניות המיתולוגי במקביל לסגירת חנויות ותיקות ● מדבריות הסוכר הענקיות, הניצבות שוממות במהלך רוב שעות היום, עומדות עתה במרכזן של חקירות פליליות ● במקביל, הניסיונות להחיות את האזור כשלו אבל עוד מוקדם להספיד את הרחוב שקם לתחייה פעמים רבות בעבר

עוד 1,066 מילים

מדינות האזור האמינו שהנורמליזציה תזרז את ההסדרה עם הפלסטינים אך התמונות של הילדים שנפגעו בעזה כבר הספיקו לאיים על המשך התהליך. ישראל חייבת לנצל את הרגיעה למטרות מדיניות ● דוח חמור בלבנון חושף כי הממשלה התנהלה בהפקרות עם כספי ציבור ● גם בעיראק אין עדיין ממשלה מתפקדת ● וגם: השבוע לפני כמאה שנה נחתמו הסכמי סוור ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזה"ת

עוד 1,211 מילים

המריונטה של היטלר

תערוכה חדשה חושפת את סיפורה של משפחת הבובנאים אוזנוביץ' ושל הצאצא המפורסם שלה – פרנק אוז, מי שהמציא, בין היתר, דמויות אייקוניות כמו מיס פיגי ופוזי הדוב ● המשפחה שברחה מהנאצים בשנות ה־30 קברה מריונטה סאטירית של היטלר, שעתה מוצגת בתערוכה מיוחדת במוזיאון ליהדות בת־זמננו בסן פרנסיסקו

עוד 1,315 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה