במצע שהציגה מפלגת "זהות" בבחירות האחרונות נטען כי צה"ל חייב לעבור למודל של צבא מקצועי. האם הם צודקים? לא בטוח. אבל "הצורך להיות רלוונטיים", כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, מחייב התאמה של הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. השינוי צריך להיות תולדה של דיון ציבורי, חוקתי וממשלתי. בהיעדרו, הצבא מחליט על כך, כמעט לבדו.

אם בתקופת הבחירות הקודמת עשיתם "שיעורי בית" וקראתם את מצע הבחירות של מפלגת "זהות" בראשות משה פייגלין (גם אם לא, תגידו שכן), ראיתם שבניגוד לרוב המפלגות היתה בו התייחסות לסוגיית מודל הגיוס של צה"ל.

צה"ל הוא צבא המבוסס על גיוס מנדטורי, שפירושו שכלל בני ובנות גיל ה-18 בקבוצות האוכלוסייה שלא זכו לפטור מגיוס (בהכללה גסה: כל מי שאינו ערבי או חרדי) מחויב בגיוס לשירות חובה שמשכו 24 חודשים לנשים ו-32 חודשים לגברים.

הרציונל לדבר נובע מכך שבראשית דרכה של המדינה לאויביה של ישראל היה יתרון מובנה בכוח האדם, וצה"ל היה בבחינת מעטים מול רבים. הצורך למצות עד תום את כוח האדם, הן מבחינת סדרי כוחות והן מבחינת איכות הכוח הלוחם, חייב גיוס מלא. השיטה עבדה, ומאז צה"ל נותר צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, המושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש".

אך האם זה כך מכוח האינרציה, או שזהו המודל הצבאי הטוב ביותר לישראל? כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. בראיון שערכתי בשעתו עם ח"כ עפר שלח, הוא ציין כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה.

יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות. ואם זה כך כשזה נוגע לנושאים הללו, סביר שגם בנוגע לרלוונטיות של מודל הגיוס, בחרה הממשלה להמשיך במדיניות ה"מה שהיה הוא שיהיה" בלי לבחון עד כמה זה מתאים למציאות העכשווית.

מה זה צבא מקצועי לפי זהות?

במצע של "זהות" נטען כי נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים במצב הביטחוני בעשורים האחרונים, נדרש שינוי במודל הגיוס לצה"ל. "כיום צה"ל זקוק לכוח אדם מצומצם יותר ואיכותי יותר שעבר הכשרה ממושכת. במצב הקיים, רבים מן המגויסים לצה"ל אינם באמת נצרכים", נכתב שם. ההצעה של "זהות" היא לקצר את שירות החובה למשך הטירונות בלבד, שלאחריה כל הרוצה "להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להגיש מועמדות, ומתוך המועמדים יבחר הצבא את מי שבאמת נצרך".

משכורתם של חיילים מקצועיים אלו תיגזר מהשכר הממוצע במשק והם יזכו לתנאים והטבות נוספות. הציוד והאימון שלהם יהיה חדיש ומתקדם והם ירכשו במהלך הדרך גם השכלה אקדמית. התהליך, מובטח במצע, יתקיים באופן הדרגתי תוך דיאלוג ושיתוף פעולה עם מערכת הביטחון.

המצע (כמו כל מצע) כולל גם הבטחות שאף מפלגה אינה יכולה לעמוד בהן, דוגמת מיצוב המשרתים במעמד חברתי גבוה "בזכות תרומתם לביטחון המדינה". מעמד שכזה הוא תוצר של תהליכים חברתיים שאת רובם אין מפלגה, חזקה פוליטית ככל שתהיה, יכולה ליצור בכוחות עצמה. מה גם שהעובדה שחל פיחות במעמד הקצונה והמשרתים בקבע בקרב החברה הישראלית, מלמדת שפחתה משמעותית תחושת האיום הקיומי שחשים האזרחים. זה כשלעצמו חיובי מאוד.

"זהות" טועה בנוגע לכמות ולאיכות

אבל ההבטחה שהמשרתים בצבא מקצועי יזכו למעמד גבוה בחברה הישראלית היא ככל הנראה הכי פחות בעייתית במצע של "זהות". ראשית ישנה שאלת הכמות. האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה וגיס, טוען באופן עקבי שהנחת העבודה שמשום ששדה הקרב השתנה והפך לרווי בטכנולוגיה נדרשים פחות חיילים, שגויה.

במזכר שכותרתו "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית" (הוצאת ממרכז בגין-סאדאת, ינואר 2019), כתב הכהן כי "זירת המלחמה הולכת ומועתקת אל המרחב הבנוי ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל מבוכי המרחב העירוני. בתנאים אלה תובעת הלחימה ברחובות העיר מהצד התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. טיהור בית רב קומתי אחד יכול להצריך כוח בסדר גודל פלוגתי, וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע" (עמוד 21).

בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחמים מבוצרים מעל ומתחת לקרקע. בכדי ללחום במרחב הזה צה"ל יזדקק לסדר כוחות גדול, בסדיר ובעיקר במילואים, המהווים את עיקר כוחו של צה"ל ביבשה. גם כשזה מגיע לעלות, מתברר שהמודל הקיים (על המשכורת המגוחכת שמשלמים בו לחיילי החובה) שכולל מערכי סדיר, קבע ומילואים, זול משמעותית מזה של צבא מקצועי קטן יותר, שחייליו משתכרים היטב.

ומה בדבר האיכות? רק לפני שבועיים ציין מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, כי צה"ל יכול להתגאות "ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". ברעם צודק, ומי שביקר בתרגיל הגדול שקיים צה"ל בשבוע שעבר, אכן ראה את מיטב ההון האנושי של ישראל (נשים וגברים) שמשרתים בתפקידי פיקוד ולחימה קשים, שוחקים ומאתגרים.

אבל בתרגיל השתתפו בעיקר כוחות מעוצבת האש ומחיל האוויר (החוד המושחז של הצבא) וכפי שציין בצדק ב"הארץ" הפרשן הצבאי עמוס הראל, אינם משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. צה"ל, קבע לפני כחצי שנה נציב קבילות חיילים לשעבר, האלוף (מיל') יצחק בריק, "נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, וישנו משבר מוטיבציה בדרגי הסרן ומעלה.

אין מדובר בתופעה חדשה, ונראה שהיא מתרחשת כל כמה שנים. ב-1986 פרסמו ב"מעריב" כתבה שכותרתה "המ"פ כפראייר לאומי". עול הביטחון השוטף השוחק בלבנון, הקיצוצים באימונים וגם מה שהמחבר, עמוס גלבוע, זיהה כנורמה חדשה: "ההגשמה האישית עדיפה על פני ההגשמה הלאומית", הביאו לירידה דרסטית במוטיבציה להישאר בקבע.

באופן לא מפתיע גם לפני 32 שנים שאלו את עצמם קצינים צעירים "למה "לקרוע את התחת" בגולני, למשל, ולא לחיות חיים נוחים? מדוע לא ללכת ללימודים". צה"ל זיהה את הבעיה זמן והקדיש משאבים ותשומות להיאבק בה, אז וגם בהמשך הדרך. כמה מהקצינים שהתראיינו לכתבה ההיא דווקא נשארו בצבא והגיעו למטכ"ל. אבל עצם פרסומה מראה שההנחה שהטובים יישארו אינה מובטחת ונדרשת תחזוקה מתמדת בכדי להבטיח זאת.

כשמסתכלים על צבאות מקצועיים, מגלים שלמרות שהם נראים לכאורה עדיפים על המיליציה שהיא צה"ל, הרי שבפועל, נתונים שהציג ד"ר יגיל הנקין במאמר שפרסם באתר "מידה" ב-2016, מלמדים שהם מתאפיינים בשיעור שחיקה גבוה, בעיקר במערך הלוחם. אחוז החיילים המשלימים שלוש שנות שירות נמוך יותר בצבא האמריקני מאשר בצה"ל. שיעורי העזיבה גבוהים גם בקרב קצינים, במיוחד אצל המצטיינים ביותר.

בניגוד לביקורת הרווחת על צבא מקצועי, ציין הנקין, הצבא האמריקני אינו נשען רק על מתנדבים שמגיעים בעיקר מהשכבות חלשות ולמיעוטים, אך "כאשר יש לצבא מתחרים מהיום הראשון, הוא עלול להתקשות למשוך אליו את הטובים ביותר. כך, למשל, במחקר שפורסם לא מזמן נטען כי מאז ביטול גיוס החובה ירדה איכות קציני המרינס". הסיבות לכך שקצינים אלו איכותיים פחות, לפי המחקר, היו "ירידת ערכו של התואר הראשון כתנאי קבלה, והעובדה שבהיעדר גיוס חובה, לצעירים מצטיינים יש אופציות קורצות יותר משירות צבאי".

השאלה כיצד להבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם לגדוד 605 בהנדסה, לגדוד 82 בשריון ולמקומות נוספים, צריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו.

התשובה, שאינה מלאה, מתחילה במודל גיוס החובה, שמבטיח שנוער איכותי (בין שמרקע סוציו-אקונומי נמוך או גבוה) יתגייס ליחידות השדה, המבוקשות והפחות מבוקשות. איך להשאיר את הטובים לשירות ארוך, זו כבר שאלה של מסלולי שירות (מסלול משולב שכולל תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות, הוא פתרון אחד), תחושת אתגר אישי ולאומי, ועוד. מיושן ככל שזה נשמע, הפתרון בטווח הזמן הנראה לעין הוא כנראה המשך שימור מודל צבא העם.

ועדיין דרוש דיון ציבורי ושינוי

כשזה מגיע לצורך בהכשרה ארוכה יותר, "זהות" דווקא צודקים. שדה הקרב המודרני הופך מורכב יותר ויותר. באסופת הציטטות של המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרט "איך לעשות מלחמה" (הוצאת נהר, 2019) נכתב כי "חיל הרגלים הוא נשמתו של הצבא" (עמוד 80), אך נפוליאון האמין שחיילי החי"ר שלו זקוקים רק לאימון בסיסי בן שבוע, ואת השאר ישלימו במהלך המסע הארוך לשדה הקרב.

מאתיים שנה עברו וחייל החי"ר נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת לאין ערוך. הקרב המשולב, לחימה בשטח בנוי ופתוח, לוחמה כנגד התווך התת-קרקעי, לוחמת סבך ולחימה בשטח הררי ומבולדר, הם רק חלק משלל הכשירויות הנדרשות מן הלוחם בשדה הקרב המודרני. למרות זאת הקיצוצים בתקציב הביטחון ועול הביטחון השוטף, גרמו לכך שבשני העשורים האחרונים חיילי החי"ר עברו הכשרה קצרה, הרבה מאוד פעילות מבצעית ומעט מאוד אימונים.

הבעיה מחמירה כשמגיעים להכשרת דרגי פיקוד. קצין צנחנים בכיר במילואים, טען בעבר שצה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות מקצועיים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי, המצביאים שלו.

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, וחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

קורסים כמו קורס מפקדי אוגדות וחטיבות אולי מכשירים לתפקיד ספציפי (גם זה במידה פחותה) אבל לא מכשירים את הקצינים כמי שאמונים על האסטרטגיה, אלא כדרג השדה הטקטי הבכיר. הבט"ש, כאמור, רק מחמיר את הבעיה. מח"ט שמבין שהוא נבחן בתפקוד הש.ג במחסום שבגזרתו, בדר"כ סותם את הפרצה באמצעות עשרים ומשהו שנות החיילות והניסיון שצבר ופשוט עומד שם במקומו. היעדר הכשרה ואימונים מביא את האל"מ לפעול כ"מ"כ כפול מאה" ולא כקולונל.

העובדה שצבא מקצועי אינו מתאים בעת הזו למדינת ישראל, אין בה בכדי לבטל את הצורך בדיון ציבורי בנושא ובבחינה מתמדת של ההתאמה של הצבא, על מודל הגיוס וההכשרה שלו, לאתגרי ההווה והעתיד. בהקדמה לגיליון החדש של כתב העת "בין הקטבים", כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי "המציאות סביבנו משתנה כל העת; איומים חדשים מתפתחים והזדמנויות חדשות נקרות בדרכנו. מסיבות אלו ומהצורך להיות רלוונטיים, חובה עלינו להשתנות. תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

השינוי הזה קורם עור וגידים. כבר כיום צה"ל עובר שינויים מהותיים במבנה שלו ובכלל זה הדיפרנציאציה בכשירות יחידות המילואים השונות, המעבר לאוגדות הכרעה רב-זירתיות וכן גם שילוב גובר של נשים במקצועות לחימה. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות אלא בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר".

הבעיה היא שבהיעדר דיון ציבורי ומעורבות משמעותית של הכנסת והממשלה, צה"ל (בין שיהיה צבא מקצועי או צבא מיליציוני), קובע את מגמות השינוי ואת התחומים שבהם עליו להשתנות לבדו. בהתחשב בגודל תקציב הביטחון והעובדה שחלק ניכר מן הציבור משקיע בו לא מעט שנים בסדיר ובמילואים, כדאי לגלות קצת יותר מעורבות.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.