נולדתי וגדלתי במחנה הפליטים ג'בלייה, מוקף בעוני ששרר בו, כמו גם בשאר מחנות הפליטים. גדלתי עם עוד שישה אחים, והייתי בן 14 כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה. אז גם נתקלתי לראשונה בחיילים ישראלים שפותחים באש ויורים בצעירים מתבגרים שזורקים אבנים ומבקשים את החופש שלהם.

ביקרתי הרבה בישראל. בכל חופשת קיץ הייתי נוסע לישראל למשך שלושה חודשים לחפש עבודה, כמו שעשו הרבה צעירים עזתיים אחרים כדי לעזור למשפחותיהם העניות.

פגשתי הרבה אזרחים ישראלים שלא ידעו על המציאות בעזה. הם לא ידעו מעבר למה שהתקשורת פמפמה להם, תקשורת שמעולם לא הביאה את העובדות ולא הסבירה על מה נאבקים הפלסטינים. התקשורת הציגה אותנו רק כ"טרבל מייקרס".

כשסיימתי את התיכון התאפשר לי ללמוד באוניברסיטה באירופה. שם נפגשתי לראשונה עם אנשים שונים מתרבויות שונות שחיים בחופש: חופש הדעה, חופש מכיבוש, ללא חיילים שיורים בך.

הכל היה חדש כל כך למישהו כמוני, שלראשונה יצא מעזה ומאזור הקונפליקט וטעם חופש. זה עיצב את התודעה שלי כאדם מתבגר.

זה העלה את המודעות שלי וגרם לי לחשוב כל הזמן מדוע אנחנו הפלסטינים תחת כיבוש, ואלה שצריכים לשלם עבור החופש של הישראלים. אני מקווה שיום אחד יהיה שלום ונוכל גם אנחנו לחיות חיים של חופש.

העוני רדף אחרי גם באירופה, ולא יכולתי לעמוד בהוצאות ולסיים את הלימודים. נאלצתי לחזור הביתה לעזה. זה היה בימי החתימה על הסכם אוסלו, ונמלאתי תקווה ושמחה שסוף כל סוף השלום שראיתי באירופה מגיע אלינו ונוכל לחיות בשלום.

חזרתי לסיים את התואר באוניברסיטה בעזה, כשהשלום גווע לאטו. אף אחת מההסכמות שהושגו והובטחו באוסלו לא מולאה, וזה כולל את ההבטחה לעצמאות שלנו שהופרה, והייתה אחת מהסיבות העיקריות לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

כתוצאה מכך, ישראל הציבה מגבלות נוספות על עזה והגדה. עכשיו היית צריך לחכות חודש, ולעתים שנים, עד שישראל – אם בכלל – תתן לך אישור מעבר לעבור דרך מחסום ארז, לצד האחר של ארצך, בגדה המערבית.

סיימתי תואר בלימודי שפות ולקח לי המון זמן למצוא עבודה. עברתי מעבודה לעבודה וצברתי ניסיון. התחתנתי ויש לי ילדים. אני מקווה שלהם יהיה עתיד טוב יותר. שהם יוכלו ליהנות מחופש בחייהם, חופש שלא היה לי.

ב-2006 חמאס ניצח בבחירות. ישראל והקהילה הבינלאומית החרימו אותו, וסירבו לדון עם חמאס, שהיה עכשיו אחראי על אוכלוסיה אזרחית, מה שהוביל למצור הישראלי על עזה.

המצור הזה נכנס לשנה ה-13 שלו וגורם לכך שיותר מ-50% אחוז מהאוכלוסייה בעזה מובטלת. 200 אלף בוגרי אוניברסיטאות נותרו ללא עבודה. רבים מהם האמינו שימצאו עתיד טוב יותר מחוץ לעזה, אך מצאו את מותם כשהסירות איתם נסו לשוט לעתיד טוב יותר טבעו.

ואלה שהצליחו להגיע לצד השני, לאירופה, החלו בחיים חדשים אבל הלב שלהם נותר קשור לעזה. למשפחות, לזיכרונות ולחברים שהשאירו מאחור.

בתי הבכורה לומדת עכשיו באוניברסיטה, אחותה תצטרף אליה בקרוב, בני הגדול יסיים בקרוב את התיכון וגם ילמד באוניברסיטה. עבוד ואחיו, בחייהם הקצרים, כבר היו עדים לשלוש מלחמות בעזה.

הם לא מבינים מדוע אם לישראל יש בעיה עם המנהיגים הפלסטינים, האזרח הפשוט צריך לשלם את המחיר? ולי אין תשובה בשבילם.

כאבא, הפחד היחיד שלי הוא לעתיד ילדיי ומהשפעת המצור על ילדיי.

בשנה האחרונה צעירים רבים מעזה יצאו להפגין בימי שישי בהפגנות לא אלימות על הגדר, כדי שהעולם יבין את הסבל שלהם. בתגובה, ישראל ירתה למוות בעשרות מהם, והותירה נפגעים ונכים רבים.

תושב עזה, איש עסקים בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשבעה