נולדתי וגדלתי במחנה הפליטים ג'בלייה, מוקף בעוני ששרר בו, כמו גם בשאר מחנות הפליטים. גדלתי עם עוד שישה אחים, והייתי בן 14 כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה. אז גם נתקלתי לראשונה בחיילים ישראלים שפותחים באש ויורים בצעירים מתבגרים שזורקים אבנים ומבקשים את החופש שלהם.

ביקרתי הרבה בישראל. בכל חופשת קיץ הייתי נוסע לישראל למשך שלושה חודשים לחפש עבודה, כמו שעשו הרבה צעירים עזתיים אחרים כדי לעזור למשפחותיהם העניות.

פגשתי הרבה אזרחים ישראלים שלא ידעו על המציאות בעזה. הם לא ידעו מעבר למה שהתקשורת פמפמה להם, תקשורת שמעולם לא הביאה את העובדות ולא הסבירה על מה נאבקים הפלסטינים. התקשורת הציגה אותנו רק כ"טרבל מייקרס".

כשסיימתי את התיכון התאפשר לי ללמוד באוניברסיטה באירופה. שם נפגשתי לראשונה עם אנשים שונים מתרבויות שונות שחיים בחופש: חופש הדעה, חופש מכיבוש, ללא חיילים שיורים בך.

הכל היה חדש כל כך למישהו כמוני, שלראשונה יצא מעזה ומאזור הקונפליקט וטעם חופש. זה עיצב את התודעה שלי כאדם מתבגר.

זה העלה את המודעות שלי וגרם לי לחשוב כל הזמן מדוע אנחנו הפלסטינים תחת כיבוש, ואלה שצריכים לשלם עבור החופש של הישראלים. אני מקווה שיום אחד יהיה שלום ונוכל גם אנחנו לחיות חיים של חופש.

העוני רדף אחרי גם באירופה, ולא יכולתי לעמוד בהוצאות ולסיים את הלימודים. נאלצתי לחזור הביתה לעזה. זה היה בימי החתימה על הסכם אוסלו, ונמלאתי תקווה ושמחה שסוף כל סוף השלום שראיתי באירופה מגיע אלינו ונוכל לחיות בשלום.

חזרתי לסיים את התואר באוניברסיטה בעזה, כשהשלום גווע לאטו. אף אחת מההסכמות שהושגו והובטחו באוסלו לא מולאה, וזה כולל את ההבטחה לעצמאות שלנו שהופרה, והייתה אחת מהסיבות העיקריות לפרוץ האינתיפאדה השנייה.

כתוצאה מכך, ישראל הציבה מגבלות נוספות על עזה והגדה. עכשיו היית צריך לחכות חודש, ולעתים שנים, עד שישראל – אם בכלל – תתן לך אישור מעבר לעבור דרך מחסום ארז, לצד האחר של ארצך, בגדה המערבית.

סיימתי תואר בלימודי שפות ולקח לי המון זמן למצוא עבודה. עברתי מעבודה לעבודה וצברתי ניסיון. התחתנתי ויש לי ילדים. אני מקווה שלהם יהיה עתיד טוב יותר. שהם יוכלו ליהנות מחופש בחייהם, חופש שלא היה לי.

ב-2006 חמאס ניצח בבחירות. ישראל והקהילה הבינלאומית החרימו אותו, וסירבו לדון עם חמאס, שהיה עכשיו אחראי על אוכלוסיה אזרחית, מה שהוביל למצור הישראלי על עזה.

המצור הזה נכנס לשנה ה-13 שלו וגורם לכך שיותר מ-50% אחוז מהאוכלוסייה בעזה מובטלת. 200 אלף בוגרי אוניברסיטאות נותרו ללא עבודה. רבים מהם האמינו שימצאו עתיד טוב יותר מחוץ לעזה, אך מצאו את מותם כשהסירות איתם נסו לשוט לעתיד טוב יותר טבעו.

ואלה שהצליחו להגיע לצד השני, לאירופה, החלו בחיים חדשים אבל הלב שלהם נותר קשור לעזה. למשפחות, לזיכרונות ולחברים שהשאירו מאחור.

בתי הבכורה לומדת עכשיו באוניברסיטה, אחותה תצטרף אליה בקרוב, בני הגדול יסיים בקרוב את התיכון וגם ילמד באוניברסיטה. עבוד ואחיו, בחייהם הקצרים, כבר היו עדים לשלוש מלחמות בעזה.

הם לא מבינים מדוע אם לישראל יש בעיה עם המנהיגים הפלסטינים, האזרח הפשוט צריך לשלם את המחיר? ולי אין תשובה בשבילם.

כאבא, הפחד היחיד שלי הוא לעתיד ילדיי ומהשפעת המצור על ילדיי.

בשנה האחרונה צעירים רבים מעזה יצאו להפגין בימי שישי בהפגנות לא אלימות על הגדר, כדי שהעולם יבין את הסבל שלהם. בתגובה, ישראל ירתה למוות בעשרות מהם, והותירה נפגעים ונכים רבים.

תושב עזה, איש עסקים בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשבעה

בתוך שנה, עשור, או אולי דור, עזה תשוקם בתמיכה ובמימון עולמיים. זה יקרה במסגרת שלום ישראלי-פלסטיני אשר עוד מוקדם לדעת מה יהיה טיבו, אבל הבסיס החוקי והבינלאומי שקיים עבורו בהחלטות בית המשפט הבינלאומי לצדק ובהחלטות האו"ם הוא הקמת מדינת פלסטין בגבולות 67 אשר בירתה ירושלים.

אחרי שזה יקרה ונסתכל לאחור על מעשה חורבן עזה בידי מדינת ישראל, מה יהיה מקומו בהיסטוריה? האם הוא יהיה רק עוד פרק במלחמות ישראל? אני חושש שלא. ייתכן שהחרבת עזה בידי ישראל תהיה אירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, העם היהודי, וגם של היהדות עצמה, כמו כיבוש הארץ על ידי יהושוע, חורבני הבית, הקמת הסנהדרין, השואה, והקמת מדינת ישראל. ואסביר.

אהוד שפירא הוא פרופסור למדעי המחשב וביולוגיה במכון ויצמן, יזם, פעיל פוליטי, ואמן. תרם לפיתוח למידה ממחושבת, שפות תכנות מתקדמות, מחשבים מולקולריים, שחזור עץ שושלת התאים האנושית, ובאחרונה חוקר תשתית חישובית לדמוקרטיה דיגיטלית. ב 1993 הקים את יוביק בע״מ, חברת תוכנת האינטרנט הראשונה בעולם לרשתות חברתיות ומטאוורס, עשר שנים לפני פייסבוק ושלושים שנה לפני מטא. ב 2020 הקים את המפלגה הדמוקרטית. זמר בס-בריטון, הקים והוביל את להקת בא-רוק.

הקבוצות ותתי הקבוצות בעם היהודי הן אינסופיות, וככל שיש יותר נישואי תערובת הן הופכות חסרות חשיבות. אך בפועל, פוליטיקת הזהויות עדיין חוגגת. בתוך כך, הגזענות וההתבדלות מהאחר מתקיימות גם בתוך העדות וקבוצות השיוך עצמן.

50 גוונים ואינסוף מוצאים התקבצו להם בעם היהודי: משחור דרך גוונים של חום, בז', אדמוני, ורוד ועד לבן בלונדיני. יהדות תבל, אשר התקבצה אל מדינת ישראל, לא מפסיקה לחלק ולפצל עצמה כמו אמבה בהתקף של ריסוק גנטי, ובמקביל דורשת ייצוג בממשלה ובעמדות מפתח לטובת האותנטיות וקידום אינטרסים סקטוריאליים. חלק בלתי נפרד מדרישת שוויון ותחושת ערך.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

עסקת החטופים הנוכחית מגיעה לאחר שמוצו כל האמצעים למען שחרור החטופים והחטופות שעדיין בחיים וגופותיהם של אלה שאינם עוד. ההפגנות לא הצליחו למלא את ייעודן. נראה כי בנימין נתניהו ועושי דבריו מתעלמים מהם ומהן ומתבצרים במושבי השרד.

חשוב להזכיר כי מדובר בעיקר באזרחים – נשים וילדים, מבוגרים וחולים, חיילות וצעירים – שנלקחו מביתם בתנאים המזכירים את השואה, ואף יותר, מאחר והפעם הם נחטפו במדינה שהקימו במטרה עליונה שכל יהודי יוכל לחיות בה בביטחון, ''לא עוד…" ידע רדיפה ובטח לא פוגרום.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.