ארי נגל, 188 ס"מ, פרופסור למתמטיקה בן 45 בעל עיניים כחולות נוצצות ושיער חום מקורזל, שזור בדיוק בכמות הנכונה של אפור, הוא חלומה של כל אם יהודייה: גבוה, חכם, נאה וגם בן לעם הנבחר. הוא גם חלומן של אימהות לעתיד, יהודיות ולא יהודיות, כפי שמעידה העובדה שנגל הניו יורקי הוא אביהם של 69 ילדים (נכון להיום), שנותן את זרעו חינם אין כסף כמעט לכל מי שמבקשת: לפעמים בכוס סטרילית בתא שירותים, לפעמים בדרך ה"מסורתית" – אם אפשר לכנות כך יחסי מין עם אישה אקראית שמעוניינת בילדך. ב-2016, כשנגל היה אביהם של 22 ילדים בלבד, הניו יורק פוסט פרסם את הסיפור שלו, וכינה אותו "הספּרמינייטור".

שלוש שנים מאוחר יותר בג"ץ קבע כי הזרע שלו "בלתי חוקי", ואסר על רווקה בת 43 להשתמש בו. "עולה ספק ממשי ורב באשר ליכולת של העותר לשמש כאב בפועל", כתבו השופטים. על פי משרד הבריאות, תרומת זרע בארץ חייבת להיות אנונימית: "התורם אינו יודע את זהות מקבלות/מקבלי הזרע. מקבלות/מקבלי הזרע אינן/ם יודעות/ים את זהות התורם". על פי הקווים המנחים, תורם שאינו אנונימי מחויב לקבל על עצמו את מלוא הזכויות והחובות של הורה ביולוגי.

בג"ץ פסק כי יש להשמיד את מנות הזרע של נגל, שנשמרו במרפאה להפריה חוץ גופית עבור כמה נשים שביקשו להרות ממנו. "מדובר במקרה המבקש לרוקן מתוכן את מוסד ההורות", קבעו השופטים. פסיקה נאצלת מצד השופטים, אך חסרת תקדים. למעשה, ייתכן כי מדובר באחד המקרים הבודדים שבהם ישראל התערבה באופן רשמי בתעשייה הרחבה של תרומות תאי רבייה.

ארי נגל ואחת הצאצאים שלו, ארכיון (צילום: פייסבוק)

על פי רוב, בישראל אין כמעט אסדרה של תרומת זרע או ביצית – שלמעשה היא אינה "תרומה" אלא רכישת זרע או ביצית מאדם שאיננו אחד ההורים המיועדים (מונח מקובל בעולם הרבייה בסיוע צד שלישי, מצב שבו ההורים המיועדים זקוקים לעזרת גורם חיצוני: זרע, ביצית, עוברים, או במקרה של פונדקאות, רחם).

ישנם זוגות הזקוקים לתרומת זרע או לתרומת ביצית משום שתאי הרבייה שלהם עצמם אינם מאפשרים היריון מוצלח. כשמדובר בביציות, הגיל הוא לרוב גורם מפתח: לביציות של אישה צעירה יותר יש סיכוי גבוה יותר להביא להיריון מוצלח, משום שגיל האישה שמייצרת את הביצית, ולא גיל הרחם של האישה שנושאת את התינוק, הוא הגורם החשוב ביותר "בניבוי הצלחת הטיפול", כך על פי כתב העת למדעי הרבייה האנושית (Journal of Human Reproductive Sciences).

אחרים, כמו זוגות הומוסקסואליים או רווקים, אינם יכולים להוליד ילדים ללא עזרה. אף על פי שיש מי שנעזרים ב"תורם מוכר", כגון אח או אחות, חבר או חברה, או זוג הומוסקסואלי אחר שעשוי לחלוק הורות משותפת לאחר הלידה – רבים בישראל מעדיפים תרומה אנונימית כדי להימנע מסיבוכים רגשיים, ולכן רוכשים תאי רבייה מתורם או מתורמת אנונימיים.

הבה נחזור לרגע להליכים ה"רגילים" של הפריה חוץ גופית, כשזרע של גבר מפרה ביצית של אישה מחוץ לגוף, במעבדה, והעובר – שנוצר מהחומר הגנטי של שני הוריו – מוחזר אל רחמה של האם. תינוקת המבחנה הישראלית הראשונה, שנולדה ב-1982, הייתה החמישית מסוגה בעולם (תינוקת המבחנה הראשונה בעולם, לואיז בראון, נולדה בבריטניה ב-1978).

האימוץ המוקדם של טכנולוגיית הרבייה הזאת בארץ סימן את "תחילתה של תעשייה משגשגת של טיפולי פוריות: נשים ישראליות עוברות בממוצע יותר מחזורים של הפריה חוץ גופית מאשר נשים בכל מדינה אחרת", כפי שכתבה פרופ' דפנה בירנבוים כרמלי במחקרה מ-2016, "35 שנים של טיפולים בסיוע טכנולוגיות רבייה בישראל".

ישנה הסכמה רחבה כי ישראל היא מדינה "מעודדת ילודה". "בין אם בשל הציווי התנכ"י 'לפרות ולרבות' ובין אם בשל טראומות השואה והמלחמות המתמשכות, הרבייה היא מטרה מרכזית בישראל, יש שיאמרו עיסוק יתר, מאז היווסדה", כתבה בירנבוים כרמלי.

עטיפת ספרה של איימי קליין (צילום: יח"צ)

ישראל מממנת מספר בלתי מוגבל של מחזורי הפריה חוץ גופית לכל אישה בגילאי 18 עד 45 עבור שני ילדיה הראשונים עם בן זוגה הנוכחי. טיפולי פוריות מהווים לפחות 2% מתקציב הבריאות בארץ. מספר הלידות החיות בארץ מהפריות מבחנה גדל מ-1.7% מכלל הלידות החיות בישראל ב-1995 ל-4.3% ב-2013.

ואולם, ההיסטוריה של רבייה בסיוע צד שלישי היא מעט מורכבת יותר.

בתחילה, תרומת זרע נועדה להתגבר על בעיות פוריות אצל גברים. אבל בשני העשורים האחרונים, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המאפשרת הזרקת זרע ישירות לביצית, הזרעה בסיוע תורם משמשת בעיקר נשים רווקות ולסביות בארץ. משרד הבריאות מעריך כי מדי שנה נולדים בארץ 1,200 תינוקות מתרומת זרע.

אחד המשתנים החשובים בהליך הזה הוא מקור הזרע. "חלק משמעותי מתרומות הזרע בארץ מיובא כיום מחו"ל", כתבה בירנבוים כרמלי במחקרה מ-2016.

וזה דבר טוב, שכן על פי בדיקה שערך מבקר המדינה ב-2006, בנקי הזרע בארץ לא מיישמים את ההמלצות להגביל את מספר תרומות הזרע מאותו אדם לפי שיקול דעתם. חלק מהתורמים, התברר, עשויים להיות אבותיהם של עד 25 ילדים.

שערוריות דומות נוגעות לתרומות ביצית בארץ. בשנת 2000 משטרת ישראל פתחה את תיק "פרשת הביציות", שבו נחקרו שני רופאים בולטים בחשד כי ביצעו גירוי יתר שחלתי של מטופלות לצורך ייצור ביציות עודפות – ואז מכרו אותן למטופלות אחרות, ללא ידיעתן של בעלות הביציות.

מאז צמחה תעשייה מבוזרת של תרומת ביציות מחו"ל, שבה רופאים ישראלים רוכשים ביציות מנשים במזרח אירופה. ב-2005 משרד הבריאות אישר שש מרפאות זרות שעובדות בשיתוף עם בתי חולים ומרכזים רפואיים בארץ ומספקות שירותי תרומת ביציות ללקוחותיהם – שאיבת ביציות, הפרייתן בזרע שמסופק להן והעברת העוברים שנוצרו לרחמן של המטופלות הישראליות.

המרכז הרפואי הדסה בירושלים, לדוגמה, שולח את הנשים הישראליות למרפאת ריפרופיט בצ'כיה. מרפאת "ל.ב. הפריה חוץ גופית", מרפאה פרטית שנפתחה בתל אביב ב-2003, עובדת עם מרפאת איסידא באוקראינה.

המרכז הרפואי הדסה בירושלים, לדוגמה, שולח את הנשים הישראליות למרפאת ריפרופיט בצ'כיה. מרפאת "ל.ב. הפריה חוץ גופית", מרפאה פרטית שנפתחה בתל אביב ב-2003, עובדת עם מרפאה באוקראינה

"הייתי אומר שיש לנו כ-20 תורמות ו-200 נשים בחודש", אומר פרופ' יעקב לברון ממרפאת ל.ב., ומציין כי אף על פי שחוק תרומת ביציות שאושר בארץ ב-2010 מאפשר לנשים ישראליות לתרום ביציות עד שלוש פעמים, "התקנות לגבי תרומת ביציות הופכות את זה לכמעט בלתי אפשרי ליישום".

לדוגמה, על פי משרד הבריאות, ב-2013 וב-2014, רק 16 ו-19 ישראליות, בהתאמה, תרמו ביציות. עד 2018 המספר גדל ל-50 בלבד, ציין ד"ר איתי גל, מומחה לטיפולי הפריה חוץ גופית, במאמר שפורסם באותה שנה בידיעות אחרונות. לגל יש רשימת המתנה של שנתיים, המורכבת ממטופלות שמקוות לקבל תרומת ביצית ישראלית.

"לא מגיעות הרבה פניות מתורמות", אומר פרופ' לברון.

נדמה שהמדינה מפקחת על תרומות המתבצעות בארץ, באמצעות חוקים הקובעים מי יכולה לתרום, איזה סינון עליה לעבור וכמה פעמים תורמת יכולה לתרום את החומר הגנטי שלה להורים העתידיים. אולם החוק עדיין משאיר למרפאות לקבוע בעצמן את מספר הפעמים שגבר רשאי לתרום זרע.

מרפאות מסוימות, כמו במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ממליצות שגברים יתרמו לא יותר מ-10-7 פעמים; אחרות מגבילות זאת לעשר משפחות. אבל אין שום ערובה לכך שתורם לא ילך לבנקי זרע שונים ויתרום שוב לאחר שהגיע למכסה של בנק אחד, כשהוא מקבל כמה מאות שקלים בכל פעם (הצעת חוק תרומת זרע מ-2017 עדיין ממתינה לקריאה טרומית בכנסת).

ותורמות הביציות עשויות לא להיות מי שהן טוענות שהן. למרות שהמידע שניתן להורים המיועדים על התורמת הוא מינימלי – גיל, גובה, משקל ומקצוע לכל הפחות – התורמת אמורה למסור למרפאה את תיקה הרפואי והפסיכולוגי המלא.

אבל תחקיר של ידיעות אחרונות מ-2018 חשף כי חלק מתורמות הביציות בארץ היו בעלות עבר של בעיות פסיכיאטריות, מכורות לאלכוהול ולסמים ועובדות מין, ושתהליך הסינון ה"קפדני" כביכול שהממשלה דורשת הכליל נשאיות של מחלות גנטיות. בחלק מהמקרים, התורמות אף לא נדרשו לספק תיק רפואי מלא.

תאי הרבייה (זרע וביצית) שהמרפאות רוכשות מחוץ לישראל עבור הורים מיועדים בארץ נתונים לעוד פחות פיקוח מצד הממשלה (או אפילו התקשורת), אשר אינה יכולה לבדוק את אותם תורמים זרים, שכולם נותרים אנונימיים.

תאי הרבייה (זרע וביצית) שהמרפאות רוכשות מחוץ לישראל עבור הורים מיועדים בארץ נתונים לעוד פחות פיקוח מצד הממשלה (או אפילו התקשורת), אשר אינה יכולה לבדוק את אותם תורמים זרים, שכולם נותרים אנונימיים

למען ההגינות, הבעיה הזו אינה ייחודית לישראל. תורמים רבים מסביב לעולם מדווחים למרפאות בעצמם על העבר הרפואי והפסיכיאטרי שלהם, אף על פי שהמרפאות מבצעות לכאורה בדיקות גנטיות והערכות פסיכיאטריות משלהן.

בכל מקרה, העבר הבריאותי, הרפואי והפסיכיאטרי של התורמים הוא לא הדבר המדאיג ביותר בעיניי, אלא השימוש הלא מפוקח בחומר גנטי אנונימי כדי לייצר ילדים – מבלי להביא בחשבון את רווחתם של הצאצאים. קחו לדוגמה את חוק תרומת הזרע הישראלי: "התורם חותם כי הוא מנוע מלקבל מידע על הריונות ולידת חי, כמו כן בנק הזרע מתחייב לשמור לעד על חיסיון של התורם".

איימי קליין (צילום: Charlotte Crawford)

זה רחוק מלהיות נושא אקדמי עבורי. התחלתי לכתוב על מסע ההפריה החוץ גופית האישי שלי עבור הניו יורק טיימס ב-2013 – כאשר כמעט אף אחד מחוץ לעולם הרפואה לא דיבר על הנושא בפורום ציבורי.

מכיוון שנכנסתי שוב ושוב להיריון – תחילה באופן טבעי, לאחר מכן באמצעות הפריה חוץ גופית, אבל איבדתי את ההריונות האלה – הייתי בטוחה שבסופו של דבר זה יעבוד בשבילי ובשביל בעלי, שנינו אזרחים ישראלים (הוא מלידה, אני התאזרחתי). מעולם לא דמיינתי שאזדקק לתרומת ביצית – אף על פי שהייתי בת 41 כשהתחלתי בניסיונות להרות.

אחרי שנתיים של טיפולי פוריות והפלות בארה"ב החלטנו לבוא לארץ ולנצל את הטיפולים החינמיים לאזרחים. שמונה חודשים נוספים של טיפולים בירושלים – הפעם עם אבחון גנטי של העוברים טרום השרשה, כדי לקבוע אם ההפלות שלי היו תוצאה של אי תקינות כרומוזומלית – העלו שהביציות שלי אינן תקינות.

"אני לא אומרת שיש לך אפס אחוז סיכוי ללדת תינוק מביצית שלך", אמרה הרופאה המקסימה שלי בירושלים בעודה דוחפת לעברי קופסה של טישו על פני השולחן. "אני רק אומרת שהסיכוי שלך הוא פחות מאחוז אחד".

"אני לא אומרת שיש לך אפס אחוז סיכוי ללדת תינוק מביצית שלך", אמרה הרופאה המקסימה שלי בירושלים בעודה דוחפת לעברי קופסה של טישו על פני השולחן. "אני רק אומרת שהסיכוי שלך הוא פחות מאחוז אחד"

בקצרה, החלטנו לפנות לתרומת ביצית. למען האמת, לא הייתי בהלוך נפש מיטבי באותה תקופה. בדיוק סיימתי ארבעה סבבים של תרופות מסחררות לגירוי שחלתי במינון גבוה, הייתי מדוכדכת מכך שהניסיון הנואש האחרון שעשיתי ללדת ילד מהחומר הגנטי שלי כשל, והשתוקקתי כבר לילד. אז לא הייתי האני העיתונאית החוקרת הרגילה שלהוטה להבין עד הסוף את נושא תרומת הביציות ואת ההשלכות האפשריות של ההליך הזה.

"אפשר שלתורמת יהיה שיער מתולתל?", שאלתי את האחות בזמן שמילאתי את שאלון ההעדפות. היו שם כמה שאלות פשוטות, כגון "איזה צבע עיניים את רוצה שיהיה לתורמת" ו"איזה צבע שיער"; רוב הסוכנויות מנסות להתאים את התכונות הפיזיות של התורמת לאלה של ההורים המיועדים. "מה זה משנה איזה סוג שיער יש לתורמת? העיקר שהיא תהיה בריאה מבחינה גופנית ונפשית!", היא אמרה. "זה בדיוק כמו תרומת איבר".

האמנתי לה. רציתי להאמין לה. אז הצטרפתי לקבוצה של שמונה נשים אחרות ועליתי על טיסה לאוקראינה, שהייתה מלאה בקבוצה של נשים דתיות שעלו לרגל לאומן ולקברו של רבי נ-נח-נחמן הנערץ מברסלב. חלק מהאימהות המיועדות האחרות באותה טיסה כבר ניסו תרומת ביצית חמש או שש פעמים, במדינות שונות. כמה מהן נראו מבוגרות מספיק כדי להיות סבתות (ישראל מאפשרת הפריה מתרומת ביצית לנשים עד גיל 54), אם כי לא הייתה לי זכות לשפוט מכיוון שהייתי בעצמי כמעט בת 44, בסוף תקופת הפוריות הטבעית שלי, ובאופן תיאורטי, מבוגרת מספיק כדי להיות סבתא בעצמי.

למחרת בבוקר נסענו למרפאה המצוחצחת, הריקה, שהייתה סגורה לקהל האוקראיני, לצורך העברת העוברים. הזרע של בעלי נשלח לשם מראש כדי להפרות את הביציות של התורמת; שלושה ימים אחר מכן הרופא עמד להעביר את העוברים שנוצרו אל הרחם שלי.

היות שתרומת הביציות היא אנונימית הן בישראל והן באוקראינה, לא ידעתי הרבה על התורמת. רכשתי שש ביציות, כפי הנראה ממקורות שהיו משותפים גם לנשים אחרות (אפשר לרכוש אוסף ביציות "אקסקלוסיבי", אבל רק ממחזור אחד של שאיבה. בישראל תורמות רשאיות לתרום שלוש פעמים, ובחו"ל יש הגבלה דומה, אבל בכל הנוגע לתרומות ביצית או זרע, אף אחד לא באמת יכול לדעת אם התורמת או התורם הולכים למרפאה נוספת).

כשישבתי בכיסא הגינקולוגי, ברגליים פשוקות, מחכה להעברת העוברים שלי, הרופא נכנס לחדר והראה לי פתק דביק – פתק דביק! – שעליו נכתבה הצהרת התורמת: גילה, גובהה, משקלה, המקצוע שלה, צבע השיער וצבע העיניים שלה.

כשישבתי ברגליים פשוקות, מחכה להעברת העוברים שלי, הרופא נכנס לחדר והראה לי פתק דביק – פתק דביק! – שעליו נכתבה הצהרת התורמת: גילה, גובהה, משקלה, המקצוע שלה, צבע השיער וצבע העיניים שלה

ונחשו מה? לבת שלנו אכן יש שיער מתולתל. שיער חום מתולתל, סבוך, לא ממושמע, כמו שלי ושל אביה. האחות צדקה. זה לא חשוב איך היא נראית; יפה, אבל לא מאוד דומה לנו. זה כן חשוב שהיא בריאה לחלוטין, וגם מאוד חכמה, מצחיקה ובעלת כישרון אמנותי – בדיוק כמונו.

אבל בעוד היא הולכת וגדלה (היא בת 5), אני לא יכולה שלא לחשוב שהאחות, וכל מי שהיה מעורב בתרומה האנונימית – גם טעו. בתי אולי תרצה לדעת מהם המקורות הגנטיים שלה, מהי היסטוריית המחלות של אותה משפחה, אם נולדו עוד ילדים מהביציות של אותה תורמת ומי עשויים להיות האחאים למחצה שלה.

אולי היא גם תרצה להכיר את התורמת עצמה. זו מחשבה שמפחידה אותי ומאיימת על עצם הזהות שלי כאם – משהו שלא ממש חשבתי עליו כשהחלטתי בייאושי להשתמש בתרומת ביצית.

הרופאים הישראלים נתן לויט וגניה זיסקינד, שהואשמו בסחר ביציות ברומניה, 2019 (צילום: Marko / FLASH90)

"אין דבר כזה אנונימיות"

כשתרומות זרע או ביצית הפכו לנפוצות בעולם טיפולי הפוריות, אף אחד כנראה לא חשב על בדיקות הדנ"א הביתיות הזמינות – והלא יקרות – של היום.

כיום, חברות כמו 23AndMe ו-Ancestry.com יכולות לספק רמזים גנטיים על התורמים או על צאצאיהם האחרים, ואפילו את זהותם. האתר והארגון ללא מטרות רווח "מרשם האחאים מתרומות" (Donor Sibling Registry), שהוקם בשנת 2000, עזר עד היום לקשר בין כמעט 20 אלף בני אדם.

"אין דבר כזה אנונימיות", אמר פרדריק אנדראסון, מנהל בכיר בבנק הזרע של סיאטל, להפינגטון פוסט ב-2019, וציין כי מרפאות רבות מתקנות את הסכמי הסודיות שלהן: במקום להבטיח אנונימיות, הן מבטיחות רק שלא לחלוק מידע.

"אנשים עושים בדיקות דנ"א סתם בשביל הכיף, ומקבלים את השוק של החיים שלהם. הייתה כזאת תרבות של סודיות. לפעמים האם מספרת רק אחרי שהאב מת. לפעמים משאירים מכתב בכספת", כך מצוטטת מייסדת "מרשם האחאים מתרומות", ונדי קרמר, בספרה רב המכר של דני שפירו Inheritance: A Memoir of Genealogy, Paternity and Love, שבו שפירו מספרת כיצד בשנות החמישים לחייה היא גילתה כי היא נולדה מתרומת זרע.

גם בארץ יש שפע סיפורים על אנשים שנולדו מתרומות זרע ומחפשים את האחאים למחצה שלהם: גבר שמצא את אחיו התאומים מאותו תורם, אחיות שהתאחדו אחרי עשרים שנה הודות לבדיקת דנ"א. אחד מרופאי הפוריות אפילו הפציר בנשים רווקות שילדו מתרומת זרע, "תפסיקו לחפש את אבי הילדים", כאילו ישראל אינה מודעת לזמינותן של בדיקות הדנ"א. אבל זה בבירור לא נכון.

גם בארץ יש שפע סיפורים על אנשים שנולדו מתרומות זרע ומחפשים את האחאים למחצה שלהם: גבר שמצא את אחיו התאומים מאותו תורם, אחיות שהתאחדו אחרי עשרים שנה הודות לבדיקת דנ"א

רק השנה בג"ץ פסק כי הרבנות רשאית להשתמש בבדיקות דנ"א כדי לקבוע את יהדותו – או אי יהדותו – של אדם. היות שיהדותו של אדם נקבעת לפי האם, לרבנות יש קיבעון לגנאלוגיה. כפועל יוצא מכך, רוב הדיונים בישראל על רבייה באמצעות צד שלישי, תרומות ביצית וזרע ופונדקאות מתמקדים בשאלה מי צריכה להיחשב לאם ההלכתית של הילד (והאם הילד צריך לעבור גיור).

מבלי להיכנס לניואנסים, יש לי רק שאלה אחת: מדוע מדינה מעודדת ילודה, שיש לה אובססיה לגנאלוגיה של הילדים, לא מוטרדת לגבי החומר הגנטי של הילדים?

"זה מאוד מפתיע", מודה פרופ' יערה בוקק-כהן, מרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, שמתמחה ביחסי משפחה ובטכנולוגיות פוריות. "המערכת לא מאורגנת כל כך טוב". היא מבהירה כי נחוצה רפורמה דחופה ויסודית של האסדרה הקיימת (בקושי) בנוגע לילדים שנולדו באמצעות תרומות. "יש צורך באסדרה ובמרשם מרוכז" של ילדים שנולדו מתרומות, היא אומרת.

אף על פי שיש בישראל מרשם אוכלוסין חדש, שמציין את השימוש בתרומה, המידע הזה רלוונטי רק אם השימוש בתרומה נעשה בארץ. מרפאות שרוכשות תרומות מחוץ לישראל מנהלות רישומים משלהן.

"יש הרבה אינטרסים כלכליים", אומרת בוקק-כהן. "הם (המרפאות) לא רוצים אסדרה או פיקוח, כי הם מקבלים הרבה כסף".

על פי החוק הנוכחי, ילדים שנולדו באמצעות תרומות אינם זכאים לקבל מידע על זהות התורם; אבל בגיל 18 הם יכולים להגיש בקשה לרשם האוכלוסין כדי לברר אם הם נולדו באמצעות תרומה. בני זוג ששניהם נולדו באמצעות תרומות יכולים גם לבדוק כך אם יש ביניהם קשר גנטי.

ילדים אינם זכאים למידע על התורם; אבל בגיל 18 הם יכולים להגיש בקשה לרשם האוכלוסין כדי לברר אם הם נולדו באמצעות תרומה. בני זוג ששניהם נולדו באמצעות תרומות יכולים לבדוק כך אם יש ביניהם קשר גנטי

"אשתי היא אחותי" הייתה הכותרת של מדור הייעוץ "פרודנס היקרה" במגזין האמריקאי סלייט מ-2013. לגבר הפונה כבר היו שלושה ילדים מבת זוגו' כשהשניים גילו במהלך הגירושים כי הם אחים למחצה – שניהם נולדו לאימהות לסביות מאותו תורם. הכותרת הסנסציונית של הסאן הבריטי מ-2019, "שומרים את זה במשפחה", מתייחסת לגילוי של גבר כי אשתו ההרה היא אחותו למחצה מאותו תורם (הטור דן בסיכון הגבוה יותר למחלות גנטיות ברבייה בין אח ואחות).

פרופ' לברון מעריך כי לידות מתרומות ביצית מסתכמות ב-1% בלבד מתוך כ-180 אלף הלידות בישראל מדי שנה (הוא לא יודע בוודאות כמה מהמטופלות שלו ילדו בסופו של דבר, מכיוון שהן חוזרות לגינקולוגים או למיילדים שלהם להמשך מעקב ההיריון וללידה). "הסיכוי נמוך מאוד", הוא אומר ביחס להיכרות והתאהבות בין אחים למחצה מתרומות. חוץ מזה, הוא מציין, הסיכוי הזה נמוך יותר מאשר מה שהוא מכנה "שיעור ההפקרות", כשכוונתו לנשים שיולדות לאחר שהרו לגבר מחוץ לנישואים (ועשויות שלא לדעת מיהו אביו האמיתי של הילד).

"תראי, אני לא יכול להגיד לך שזה בלתי אפשרי: קורה שאחים למחצה נפגשים ומתחתנים", הוא אומר. אבל למרות שהחשש מקרבת דם, כלומר מהיות צאצאים לאותו אב או אם, עושה כותרות גדולות, הדבר החשוב יותר, בישראל ובעולם כולו, צריך להיות הילדים שנולדו באמצעות תרומות. מתי תהיה להם גישה למידע הגנטי שלהם – לתיק הרפואי, לאחאים ולתורמים שלהם?

ארי נגל (צילום: רנה גרט-זנד)

הלוואי שיכולתי לא לדעת

התחקיר הזה על התעברות מתרומות הותיר אותי מוטרדת. היום הייתי רוצה לחזור לאותם ימים מאושרים במרפאת הפוריות, כשקיבלתי ללא הסתייגות את קביעתה של האחות שלא חשוב מי התורמת "כל עוד היא בריאה".

הלוואי שיכולתי לא לדעת את מה שאני יודעת עכשיו: שכמה ילדים שנולדו באמצעות תרומה חשים ממורמרים לגבי מוצאם, בייחוד אם הם נחשפים לכך בשלב מאוחר או בטעות; ויותר מכך, אם הוריהם לא היו מודעים לכך, כמו במקרים המזעזעים שבהם רופאים החליפו את זרעו של תורם לא קיים בזרעם שלהם.

קחו לדוגמה את דונלד קליין, רופא פוריות באינדיאנפוליס, שהזריע לפחות 50 אימהות בזרעו שלו, והביא כך ללידתם של לפחות 50 ילדים. זה לא נדיר כמו שהייתם חושבים – או מקווים. סקר שנערך ב-1987 בקרב רופאי פוריות בארצות הברית דיווח כי 2% מהם הודו כי השתמשו בזרעם שלהם להפריית מטופלות.

קחו לדוגמה את דונלד קליין, רופא פוריות אמריקאי באינדיאנפוליס, שהזריע לפחות 50 אימהות בזרעו שלו, והביא כך ללידתם של לפחות 50 ילדים. זה לא נדיר כמו שהייתם חושבים – או מקווים

זה גם גורם לי לתהות לגבי ארי נגל, שנקבע כי השימוש בזרעו אינו חוקי בישראל, אך הוא ממשיך לתרום אותו מסביב לעולם: בהתחשב בכך שכ-12 נשים הרות ממנו כרגע, עד סוף השנה הוא צפוי להיות אביהם של 80 ילדים. "אני מתקשה להחליט אם אתה כוח מיטיב או החלאה הכי גדולה בעולם", אמר לו פירס מורגן, שראיין אותו בתוכנית "בוקר טוב אמריקה" ב-2017. "אף אחד לא קורא לך חלאה אם אתה עושה את זה בתרומה אנונימית", השיב נגל.

כששוחחתי עם נגל בטלפון באוגוסט, הוא מיהר לברית המילה של התאומים החדשים שלו – תינוקות מספר 68 ו-69. שאלתי אותו מה הוא חושב על הפסיקה של בג"ץ נגד הזרע שלו. "אני חושב שזה לא הגיוני", הוא השיב. הוא אמר שהוא מרגיש רע בשביל הנשים שנאסר עליהן להשתמש בזרע שלו. "בסופו של דבר הן רכשו זרע אנונימי קפוא – איך הם בדיוק הולכים לשמש כאבות?", הוא שאל ביחס לתורמים האנונימיים. "אבל הדבר הזה לגמרי מותר ומקובל".

נגל אמר שהוא שומר על קשר עם צאצאיו ככל שהאימהות מאפשרות. בנו הבכור הוא כיום בן 16. הוא מכיר בכך שפסיקת בית המשפט הישראלי אינה מנותקת לגמרי ממציאות חייו. "אני לא יכול לשמש אב במשרה מלאה לכל הילדים האלה", הוא אמר. ועדיין, לא משנה מה אני חושבת על הבחירות שלו, עם זה אני מסכימה: "אני חושב שכל תפקיד שאני ממלא הוא טוב יותר מאשר תורם זרע אנונימי".

איימי קליין כתבה את הטור "יומן פוריות" לבלוג Motherlode של הניו יורק טיימס במשך שלוש שנים. היא כותבת על בריאות ופוריות לכלי תקשורת כמו ניוזוויק, סלאט, וושינגטון פוסט, והיא המחברת של הספר The Trying Game: Get Through Fertility Treatment and Get Pregnant Without Losing Your Mind. הכתבה התפרסמה במקור באתר Tel Aviv Review of Books (באנגלית).