בתקופה זו מציינים את מלחמת יום הכיפורים שנצרבה בזכרון הישראלי כטראומה לאומית אדירה. היא זכורה בין היתר כמחדל בגלל הטעויות הרבות של ישראל. יש גם מי שמדגישים כי היה זה נצחון מרשים של ישראל בגלל שעלה בידה להתאושש ובמידה לא מבוטלת להפוך את הגלגל לטובתה. בכל מקרה ברור שהיו טעויות, כמו בכל מלחמה, אם כי בגלל המחיר הגבוה וההפתעה בתחילת המלחמה עדיין מלחמת יום הכיפורים זכורה כמחדל.

ביקורת נוקבת נמתחת על כך שצה"ל נצמד לקו תעלת סואץ ולא ניצל את העומק שעמד לרשותו בסיני, מה שיצר קשיים רבים והסב אבידות כבדות. ישראל, גם במהלך מלחמת ההתשה ב-1967-1970, התעקשה לאחוז בקו תעלת סואץ. בדיעבד זה נראה כטעות אבל יש לראות זאת מנקודת מבט של אותה תקופה.

צה"ל התמודד בהצלחה עם הצבא המצרי מאז מלחמת העצמאות ובעיקר במלחמת ששת הימים, שהיתה תבוסה מצרית מוחצת. לאחריה אפשר להבין מדוע היה זלזול בצבא המצרי. גם אם זה לא היה מוצדק בדיעבד, יש להסתכל על כך מנקודת מבט של אותה תקופה של טרום מלחמת יום הכיפורים, ולא לאחריה.

צה"ל התמודד בהצלחה עם הצבא המצרי מאז מלחמת העצמאות ובעיקר במלחמת ששת הימים, שהיתה תבוסה מצרית מוחצת. לאחריה אפשר להבין מדוע היה זלזול בצבא המצרי. גם אם זה לא היה מוצדק בדיעבד

באותה עת רבים בצה"ל חשבו שהוא יכול לסכל צליחה מצרית ולמנוע מהצבא המצרי אחיזה בגדה המזרחית של תעלת סואץ. כלומר קו החשיבה הדומיננטי בצה"ל היה שיש לפעול מיידית כדי להחזיר לישראל כל שטח שיאבד לה ליד תעלת סואץ, היות והצבא המצרי נחות ולא מסוגל לעצור את המתקפה הישראלית. בתרגילי מלחמה של צה"ל אמנם עלה בידי הצבא המצרי לחצות את תעלת סואץ אבל הוא סולק משם עד מהרה, בעוד במלחמת יום הכיפורים זה היה אחרת. זו היתה טעות חמורה של ישראל אבל אפשר להשוות זאת לתרחישים כיום. למשל צה"ל שואף שהמלחמה הבאה עם חיזבאללה תהיה קצרה ככל האפשר, כדי לחסוך באבידות ובנזק שיגרם לעורף הישראלי מטילים של החיזבאללה.

העימות האחרון של ישראל, מבצע "צוק איתן" ב-2014, נמשך 50 יום ונחשב לארוך יותר מדי. אם המלחמה הבאה עם חיזבאללה תימשך חודשיים זה נחשב כעת כמעט בלתי מתקבל על הדעת, כי צה"ל אמור להיות חזק ויעיל מספיק למנוע זאת, אבל זה עלול לקרות. עם אותו קו מחשבה – בישראל לא הניחו ב-1973 שהצבא המצרי יכול להדוף את צה"ל אבל זה קרה. אמנם יש הבדלים בין שני המקרים אבל המכנה המשותף הוא שתרחיש לא צפוי עשוי לקרות כי הן היריב היה טוב יותר מאשר הוערך מראש, והן כי צה"ל לא היה ערוך כיאות.

סוגיה נוספת היא טענה ידועה, לפיה אם לפני מלחמת יום הכיפורים צה"ל היה זונח את קו תעלת סואץ זה היה חוסך לו בעיות. אבל כאמור באותה עת רבים בישראל העריכו שישראל חזקה דייה והם היו מוכנים לבצע ויתורים על שטח רק בלית ברירה. לכן, בשביל מה לוותר על הפריסה בתעלת סואץ שהניבה לישראל יתרונות שונים?

בלי נוכחות ישראלית בתעלת סואץ הצבא המצרי היה צולח אותה, ולו תחילה רק בנקודה אחת באופן מצומצם. אז על צה"ל היה להדוף אותו אבל הצבא המצרי היה מנסה שוב ושוב, בעוצמה משתנה, בנקודות שונות לאורך התעלה ותוך נקיטת תחבולות. ישראל היתה מסתבכת בלחימה מתמדת. ייתכן כי בהדרגה ואף מלכתחילה ישראל היתה משלימה עם הפריסה המצרית בגדה המזרחית של תעלת סואץ, שבהדרגה כמובן היתה מתחזקת ומתרחבת באופן משמעותי. לבסוף הצבא המצרי היה יכול לתקוף את צה"ל בסיני מעמדה נוחה בהרבה, בהשוואה לזו שהיתה לו ב-1973, כלומר כאשר היה עליו לחצות מכשול רציני, תעלת סואץ. אם זה היה המצב – רבים היה מוחים על המחדל של זניחת קו תעלת סואץ.

מלחמה ארוכה עם חזבאללה אמורה להמנע, אבל עלולה לקרות. ב-1973 לא הניחו שהצבא המצרי יכול להדוף את צה"ל. תרחיש לא צפוי עשוי לקרות כי היריב טוב יותר משהוערך מראש, או כי צה"ל לא נערך כיאות

על צה"ל נמתחת ביקורת שהוא לא ניהל הגנה לעומק בסיני, כלומר לא ניהל נסיגה מסודרת על מנת למשוך את הצבא המצרי לעומק סיני ושם להשמידו. היתה זו תוכנית טובה, שהלמה את היתרון של צה"ל על הצבא המצרי בלוחמת תמרון. אבל בגלל הכרה ביתרון הזה של צה"ל הצבא המצרי מלכתחילה לא תכנן לחדור לעומק סיני אלא רק לנגוס בשוליים שלה. כלומר צה"ל היה נסוג ומטמין מלכודת שהיתה נותרת ריקה.

לאחרונה ישנן ידיעות כי אסד עשוי לרצות לחדש את המשא ומתן עם ישראל, מה שמעלה שוב זיקה מסוימת למלחמת יום הכיפורים. לפני אותה מלחמה מצרים בהנהגת סאדאת היתה עשויה להגיע להסכם כלשהו עם ישראל, כהסדר ביניים או אחר, שהיה עשוי למנוע את המלחמה. אבל אין לדעת אם הצדדים היו מגיעים להבנה ובכלל מה היה קורה, כולל אם זה היה מונע מלחמה, היות שסאדאת רצה את כל סיני וספק אם ישראל היתה נותנת לו את זה. סאדאת היה עשוי לקבל חלק מסיני בהסדר ביניים ולאחר מכן, אם הוא לא היה מקבל את יתר חצי האי, לנצל את עמדתו בסיני כדי לתקוף את ישראל בקלות רבה יותר, בהשוואה לפריסה בגדה המערבית של תעלת סואץ בלבד.

חשוב לזכור כי עד מלחמת יום הכיפורים ישראל לא חשבה כי עליה לוותר יותר מדי בגלל שצה"ל הצטייר כעדיף לאין שיעור על צבאות ערב. היות שלא נראה כי יש לצבאות ערב, כמו למצרים, אופציה צבאית, זה העניק לישראל יותר חופש תמרון מדיני ולו בעיני עצמה. זה אפשר לה מבחינתה לוותר אולי על חלק מסיני אבל לא על כולו. ישראל העריכה כי גם אם בגלל סירובה תהיה מלחמה – היא תהיה נסבלת. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים שכנעה את ישראל כי על מנת להימנע מעימות נוסף, שמחירו עשוי להיות אף גבוה יותר, עדיף להחזיר את כל סיני, עם כל הסיכון הטמון בכך.

לגבי אסד כיום ספק רב אם יש לו כוונות רציניות לחתום על שלום עם ישראל. אישית יש לו חשבון ארוך עם ישראל, ובעיקר השמדת הכור הגרעיני שלו ב-2007. מעבר לכך איראן לא תאפשר זאת. איראן העניקה לאסד סיוע עצום שהציל אותו למעשה בעת מלחמת האזרחים בסוריה והוא הפך להיות די תלוי בה. אמנם כעת אסד מנסה להפגין עצמאות אבל יש גבול עד כמה האיראנים ישלימו עם צעדיו, ושלום עם ישראל יהיה יותר מדי מבחינת איראן. אסד יחשוש לחייו.

מעבר לכך אסד לא יסתפק בפחות מקבלת כל רמת הגולן, כמו שמצרים קיבלה את כל סיני בזמנו. יש סיכוי קלוש שישראל תסכים לכך. ישראל כידוע כבשה את רמת הגולן ב- 1967, וסיפחה אותו ב- 1981. הכרה בריבונות של ישראל ברמת הגולן על ידי ממשל טראמפ מחזקת את ישראל מבחינה זו, גם אם יתר העולם לא מכיר בסיפוח רמת הגולן.

אין לדעת אם אפשר היה למנוע מלחמה. סאדאת רצה את כל סיני וספק אם היה מקבל. אולי היה מקבל חלק בהסדר ביניים, ובהמשך אולי מנצל את עמדתו בסיני כדי לתקוף את ישראל בקלות רבה יותר

בסך הכל יש להסתכל על מלחמת יום הכיפורים מנקודות מבט שונות, עם כל המשקעים והתסכול שיש מאותה מלחמה. יש לזכור  כי גם מה שנראה לאחר המלחמה כרעיון טוב, כזניחת קו תעלת סואץ או לנהל משא ומתן עם מצרים, באותה תקופה זה לא נראה בהכרח כקונספציה רצויה והיו עלולות להיות לה השלכות שליליות מאד לגבי ישראל.

אהוד עילם, חוקר של בטחון לאומי של ישראל, בעל דוקטרט בתחום. בעבר עבד בתחום עבור צה"ל, כאזרח, במשך מספר שנים. פרסם שבעה ספרים, רובם באנגלית. האחרון, מ-2019, היה על: צה"ל מול גרילה וטרור (הוצאת משרד הבטחון ומודן) https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=139278#.XUv3bPJKipo