מדינת ישראל, שהוקמה כבית לאומי לעם היהודי, מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו הגדרה שכל כולה פרדוקס, כי הדת מעצם טיבה איננה דמוקרטית. אני מניחה שהניסיון לפתור את הפרדוקס הזה הביא לידי כך שמדינת ישראל הדמוקרטית העניקה במתנה את הבעלות על הדת ליהדות האורתודוכסית. משמעות המתנה היא שהדת, האחריות על הדת, כולל סמכות השיפוט על כל ענייני הדת, ובפרט על ענייני הנישואים והגירושים העונקו לרבנות. ייתכן שהכוונה הראשונית היתה להעניק סמכות בנושאים דתיים הלכתיים לרבנים שממילא יש להם את הידע לעסוק בנושאים אלה ולכן הוענקה להם גם הסמכות לכך.

מדינה יהודית ודמוקרטית זו הגדרה שכולה פרדוקס, כי הדת מעצם טיבה איננה דמוקרטית. הניסיון לפתור את הפרדוקס הזה הביא לכך שמדינת ישראל הדמוקרטית העניקה במתנה את הבעלות על הדת ליהדות האורתודוכסית

בכל מקרה, מה שהחל כמחשבה תמימה, כמעט הייתי אומרת ילדותית, לנסות להפריד את הדת מהמדינה באמצעות הפרדת סמכויות שלטוניות, הפך לגולם שקם על יוצרו. החרדים לא הסתפקו בסמכות שניתנה להם והפכו את עצמם לכוח שלטוני רב עוצמה. כזה שבכוחו לקבוע האם תקום ממשלה. כוח שתרגם את זכות הבעלות למשמעות הכי טבעית שלה – לכסף, לעוצמה, לתקציבים.

ייתכן שהמטרה הראשונית של השתתפות בשלטון מצד החרדים היתה לשמור על הדת באמצעות שמירה על הקהילה החרדית ובאמצעות הטיפוח שלה. אלא שמהרגע בו הכוח השלטוני תורגם לכסף גדול, לשליטה על תקציבים, על משרות ועל כיבודים, הפך הכסף למטרה בפני עצמה.

המשמעות של זה היתה שהדת והשמירה על הדת הפסיקו לעמוד לנגד מנהיגי הקהילה החרדית כמטרה בפני עצמה. הדת הפכה למעשה לאמצעי להשגת התקציבים, לכלי לשליטה על הכסף. ומרגע שנוצרה ההתנגשות בין הרצון לקדם את הדת לבין השאיפה לרווח כספי, ומרגע שהדת הפכה לאמצעי לקבלת הכסף – נוצר מצב בו מנהיגי החרדים פעלו לא פעם בניגוד לטובת הקהילה שלהם. למעשה, הם פעלו במטרה לשמר את הכוח ואת הכסף של עצמם – פעולה בניגוד עניינים.

הפעילות כנגד טובתה של הקהילה התבטאה בסגירתה לעולם החיצון, סגירה כמעט טוטאלית, נאסרה כל טכנולוגיה שהיתה מביאה לקשר בין העולם החרדי הסגור לבין עולם החיצון. סגירה שהביאה גם לשחרור מחובות החלות על יתר האזרחים.

סגירה שהביאה לכך שהם פטורים מחובות כמו שרות בצבא. סגירה שהביאה לכך שהם פטורים מלימודי חול. סגירה שהביאה לכך שלמעשה ניטלה מהם היכולת שיש כל אדם לבחור בעבודה, במקצוע ולהתפרנס ממנו. מהחרדים ניטלה השליטה על החיים שלהם, השליטה האישית והפרטית הופקעה מהם והועברה להנהגה. הרבנים קובעים הכל, על פיהם יישק דבר.

ייתכן שמטרת ההשתתפות החרדית בשלטון היתה שמירת הדת והקהילה החרדית וטיפוחה. אלא שמרגע שהכוח השלטוני תורגם לכסף גדול, לשליטה על תקציבים, משרות וכיבודים, הפך הכסף למטרה בפני עצמה

כאמור ההתבדלות הקיצונית של החרדים הביאה לא פעם למתח עם המדינה הדמוקרטית ולעתירות לבג"ץ בשל פגיעה בזכות לשוויון, אבל למעשה לא התרחש שום אירוע שהוציא מידי ההנהגה החרדית את הסמכות לדון בעניינים שלהם. ייתכן שהסמכות הזו לא היתה נבחנת מעולם, אלא שאז הגיעה הקורונה.

הקורונה טרפה בבת אחת את הקלפים. מגיפה עולמית הביאה לכך שממשלות נוקטות בצעדים קיצוניים ובהם: סגר ומגבלות על החרות, מגבלות על הפרטיות, ומגבלות גם על חופש הדת של האזרחים. מגבלות שהמטרה שלהן היא להגן על האוכלוסייה מפני המגיפה. מגבלות שחלות על כלל הציבור וגם על הציבור החרדי – אלא שהציבור החרדי רגיל להישמע רק להוראות הרבנים.

מגבלות אלה וחוסר האפשרות והסמכות של הרבנים להחליט בעניינים הנוגעים לכלל החברה הביאו את ניגוד העניינים בו פועלת ההנהגה החרדית לשיא: על הכף האחת מונחת הטובה הבריאותית של הקהילה שלהם (ולא רק שלהם) ועל הכף השנייה מונח המשך השלטון שלהם כפי שהיה מוכר להם ולקהילה עד כה, שלטון ללא מיצרים. אם ההנהגה החרדית תוותר על הסמכות ההחלטה בענייני החרדים ולו באופן זמני, היא מסתכנת בכך שוויתור לא יהיה זמני, היא מסתכנת בראשה.

והמשך השלטון אכן מוטל על הכף. שכן המגפה הביאה לכך שהחברה החרדית, זו שנשמרה סגורה ומסוגרת – נחשפת בבת אחת לעולם החיצון. למשל הלמידה מרחוק באמצעות המחשב. למשל באמצעות האזנה לחדשות ולהוראות של השלטון החילוני, זה שהם הורגלו שלא להקשיב לו ושלא להתחשב בו. מדובר ברעידת אדמה עבור מנהיגי החרדים, רעידת אדמה שעלולה לשמוט את הקרקע מתחת ללגיטימציה של ההנהגה שלהם.

וההנהגה החרדית, החוששת מאיבוד השליטה, פועלת כנגד טובתה של הקהילה כולה. למשל בכך, שאיננה מונעת התקהלויות גם בימי החגים, ובכך גורמת לתחלואה רבה במגזר החרדי ואף למוות, בחברה שממילא חיה בצפיפות ועל כן רגישה יותרר להדבקה.

הקורונה טרפה את הקלפים וגרמה לממשלות לנקוט בצעדים קיצוניים ולהשית מגבלות, שמטרתן להגן על האוכלוסייה. המגבלות חלות על כלל הציבור, גם החרדי – אלא שהציבור החרדי רגיל להישמע רק להוראות הרבנים

פעילות ההנהגה החרדית נגד טובתה של הקהילה החרדית עצמה, בין אם זה על ידי התבדלות קיצונית ובין אם זה במניעת השכלה, אמנם פגעו באוכלוסייה החילונית – למשל בנטל השרות הצבאי הממושך, למשל בתשלום הקצבאות לתלמידי הישיבה להם לא זוכים הסטודנטים החילונים, וכן בשאר ההקלות שמקבל הציבור החרדי – אבל הפגיעה היתה כזו שהציבור החילוני למד לחיות עימה ולמד להבליג עליה.

אלא שהפעילות של ההנהגה החרדית כעת, זו שאינה פועלת חד משמעית למניעת התקהלויות אלא להיפך, מבקשת מהשלטון החילוני להתיר את ההתקהלויות ופוגעת בבריאות ובחיים – לא רק של האוכלוסייה החרדית, אלא של כלל האוכלוסייה במדינה. לכן ראוי היה לטפל בה ביד קשה ובלתי מתפשרת.

שישו ושמחו בשמחת תורה pic.twitter.com/MdVZPJa729

— ישראל פריי (@freyisrael1) October 10, 2020

למשל – אפשר היה וצריך היה להפקיע את הטיפול בכל הקשור למגפה מידי ההנהגה החרדית בשל ניגוד העניינים החמור בו הם פועלים. ניגוד עניינים בו טובת ההנהגה איננה מתנגשת רק עם טובת הקהילה שלהם, אלא גם עם זו של החברה כולה. הפגיעה היא בכלל האזרחים. מדובר בפגיעה כלכלית אנושה, בפגיעה בריאותית ובפגיעה חברתית. פגיעה בכל מארג החיים – פגיעה קשה ובלתי מידתית.

אלא שבמקרה שלפנינו אין מדובר רק בניגוד העניינים של ההנהגה החרדית, לניגוד עניינים זה חבר גם ניגוד העניינים האינהרנטי בו פועל נתניהו, מעצם היותו נאשם בפלילים. ניגוד עניינים אשר הביא לכך שההחלטות שהתקבלו על ידי המערכת הפוליטית בישראל הן החלטות לא תמיד רציונליות. החלטות ממניעים פוליטיים צרים. החלטות שאינן לטובת כלל הציבור. החלטות שהן בגדר שערורייה. החלטות שהביאו לסגר שני (והפכו אותנו למדינה היחידה בה יש סגר שני כללי) ולחורבן כלכלי. החלטות שהיו אמורות להביא גם לידי החלטה שההנהגה החרדית איננה יכולה למלא את תפקידה בשעת מגיפה עולמית הפוגעת בכלל האוכלוסייה.

פעילות ההנהגה החרדית נגד טובת הקהילה החרדית אמנם פגעו באוכלוסייה החילונית, אבל הפגיעה היתה כזו שהציבור החילוני למד לחיות איתה. אבל כעת היא פוגעת בבריאות ובחיים של כלל האוכלוסייה במדינה

הקורונה צריכה להביא להפרדת הדת מהמדינה, היא הוכיחה שהפרדוקס בהגדרתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית עלול להפוך לשאלה של חיים ומוות. בעיקר במקרים בהם כוח חיצוני פועל על כל החברה ואינו מפריד בין פרטיה, וכשניגוד העניינים בו פועלת ההנהגה של החברה החרדית אינו מוביל רק לחוסר שוויון כלכלי אלא שוחק גם את ערך קדושת החיים.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.

49 גברים, נשים, ילדים ועובר ברחם אמו נרצחו, כשפשעם היחיד הוא שחזרו מעבודתם וממסיק הזיתים לכפר שלהם, בשעה שמשמר הגבול הישראלי הטיל עוצר על הכפר, מבלי שהם ידעו על כך.

49 גברים, נשים, ילדים ועובר ברחם אמו נרצחו, כשפשעם היחיד הוא שחזרו מעבודתם וממסיק הזיתים לכפר שלהם, בשעה שמשמר הגבול הישראלי הטיל עוצר על הכפר, מבלי שהם ידעו על כך

זו הייתה שנת 1956, וביום האפל, ה-29 לאוקטובר, התרחש הטבח בכפר הקטן, כפר קאסם, שהתגוררו בו אז פחות מ-2000 תושבים, שרובם עבדו בחקלאות למחייתם.

לאחר שנפלה ההחלטה על עוצר על הכפרים הערביים באותו יום, עוצר אשר יתחיל בשעה חמש בערב, המפקד הצבאי הודיע על כך למוכתר של הכפר. והמוכתר דיווח למפקד הצבאי כי ישנם אנשים שנמצאים מחוץ לכפר אשר אין ביכולתו להודיע להם כי לא יספיק להגיע אליהם בזמן, אך המפקד הבטיח לו שיטפלו בהם.

כמובן שזה היה שקר וכזב. כשהחל העוצר ואנשים התחילו לחזור מעבודתם, רצחו אותם בקבוצות, ביצעו בהם וידוא הריגה, ולאחר מכן הסתירו את הגופות.

שמועות החלו להתפשט וחברי כנסת החלו לחקור. הניסיון למחוק עקבות נכשל. הביאו אנשים מהכפר הסמוך ג׳לג׳וליה כדי לחפור קברים, ואנשים מהכפר הגיעו לשם זיהוי הגופות.

ביום הטבח עלי הקטן חיכה לאמו פאטמה שתביא לו מחברת ללימודים כשהיא חוזרת הביתה, אך פאטמה מעולם לא חזרה. ביום שאחרי הטבח שאל עמר בן השנתיים על אביו יוסף, איתו היה רגיל לשבת בבוקר לפני שיוסף היה יוצא לעבודתו, אך עמר לא זכה לזה שוב.

עצב רב, שנמשך שנים ארוכות לאחר מכן ועדיין ממשיך, אפף את אנשי כפר קאסם, והעוול נחרט בתודעה של תושבי הכפר ולא נמחק. במשך שנים לא התקיימו בכפר חתונות ולא שמחות, ואנשים חיו באבל על האובדן הקשה.

״הטבח השני״ לתחושתם של תושבי הכפר, היה במשפט הנבזי ובפסקי הדין המופחתים של בית המשפט (אף אחד משלושת בעלי הדרגות הבכירות לא ריצה את מלוא תקופת מאסרו, אחרי שעונשם הומתק. שניים מהם זכו להמתקה כפולה בעונש), שנראו כזילזול עמוק בתוצאות הרצח הנוראי, ובכאבם וסבלם של משפחות הקורבנות.

ביום הטבח עלי הקטן חיכה לאמו פאטמה שתביא מחברת לימודים כשתחזור הביתה. פאטמה מעולם לא חזרה. למחרת שאל עמר בן השנתיים על אביו יוסף, שנהג לשבת איתו לפני צאתו לעבודה. עמר לא זכה לזה שוב

שנה אחרי הטבח הגיע ״הטבח השלישי״. כך מוגדרת ״הסולחה״ על ידי משפחותיהם של הנרצחים. "סולחה" שפירושה מפגש פיוס כפוי, שהתקיים בכוח ותחת איומים של המשטר הצבאי על האנשים בכפר, בנוכחות אורחים מחוץ לכפר ונציגים של הממשלה.

ביום זה קיבלה כפר קאסם את הכינוי ״בלד אלשוהאדא״, שפירושו ״ישוב החללים״. מאז כולם נאמנים לזכרם של הנרצחים החפים מפשע, ומציינים בכל שנה את התאריך הזה כיום הזיכרון לטבח כפר קאסם, ובו יוצאים מבוגרים וילדים לצעדה המונית למקום שמסמל את אזור הטבח, ובו האנדרטה עם שמותיהם של הנרצחים.

לאחר מכן, כולם מגיעים לבית הקברות, ובני המשפחות נפגשים סביב קברי הנרצחים ממשפחתם וחולקים סיפורים.

באותו יום המשפחות בכל כפר קאסם נפגשות סביב ארוחת ״מסאח׳אן״, מאכל פלסטיני שמכינים בתקופת מסיק הזיתים, ומשתמשים בהרבה שמן זית טרי בהכנתו. הארוחה הזאת הפכה למנהג בכל יום זיכרון, אשר מחבר את הכפר לשורשים ולנרטיב הפלסטיני שלו.

במהלך טקס הזיכרון נתקלו מארגניו לא פעם בהתנגדות מצד ממשלות ישראל בעבר, ובוצעו מעצרים על מנת למנוע אותו, אך אנשי הכפר לא ויתרו. אותם אנשים נלחמו גם על הקמת האנדרטה, אל מול הנסיונות למנוע את הקמתה.

64 שנים עברו מאז, ובהן הרבה כתבות, שירים ונאומים צונזרו. זה היה זלזול בכאבו של האחר, וחוסר הכרה בנרטיב השונה. ועדיין ממשלות ישראל מנסות להסתיר את הפשע.

שנה אחרי הטבח הגיע ״הטבח השלישי״. כך מוגדרת ״הסולחה״ ע"י משפחות הנרצחים: מפגש פיוס כפוי, שהתקיים בכוח ותחת איומי המשטר הצבאי על אנשי הכפר, בנוכחות אורחים מחוץ לכפר ונציגי הממשלה

לכן, אין זה מפתיע שחברי הכנסת מצביעים נגד הנצחת הקורבנות, בצל מדיניות העליונות הציונית, האפליה והגזענות הממושכת.

ובצל כל זה, ממשיכים ערבים, יהודים, פלסטינים וישראלים רבים, לציין ביחד את הזיכרון של טבח כפר קאסם בכל שנה, וגם השנה במסגרת מגבלות הקורונה.

רק שיקום מישהו ויסביר לי למה יש 50 ח"כים יהודים שמצביעים נגד הנצחת זכרם של קורבנות #טבח_כפר_קאסם #مجزرة_كفر_قاسم.
מבקשים מכל העולם ואחותו להכיר בפשעים שבוצעו נגד יהודים בעבר אך מסרבים לקחת אחריות על פשעים שבוצעו נגד אזרחי מדינה ערבים. תת רמה של ח"כים, אתם פשוט #גועל_נפש אחד גדול. pic.twitter.com/XnVIpLLWrM

— Afif Abu Much عفيف أبومخ (@AfifAbuMuch) October 28, 2020

אמנה עיסא בת 34, אם לשלושה ילדים, פעילה חברתית ומרפאה בעיסוק. כאשה מוסלמית וערביה בוחרת בקדושת האדם כאמונה, ובצדק כדרך חיים.

ביום הראשון ליציאה מהסגר המתח ברחובות טיפס ועלה. עשרות אלפי אזרחים יצאו שבת קודם לכן למחאה הגואה כנגד נתניהו והמשך אחיזתו במוסרות השלטון, ומה שפגשו שם זה גל גואה מנגד של אלימות, אלימות של תומכי נתניהו הקנאים.

אוכלוסיית המוחים היא מגוונת. החל מסולדי השחיתות, דרך נפגעי כלכלת הקורונה, ועד, כן, שרידי אנשי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – בהטלת האשמה והאחריות להשתלחות אלימה נגדם – על נתניהו.

וכולם טועים.

אוכלוסיית המוחים מגוונת. סולדי השחיתות, נפגעי כלכלת הקורונה ושרידי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – האשמה והאחריות שיש לנתניהו בהשתלחות האלימה נגדם. וכולם טועים

אין מי שאשם במצב יותר מגנץ והתנהלותו חסרת האחריות. גם ביחס לרצון בוחריו, אך בוודאי ביחס לטובת המדינה וגיבוש חוסנה החברתי. אנו הולכים כיום למקום רע.

הנוסחה שמובילה אותנו לשם היא נוסחה רבת גורמים. נוסחה זו כוללת מצד אחד נתונים אליהם צריך להתייחס אבל אי אפשר לשנותם, ומצד שני משתנים – אותם גורמים שבידינו לשנותם כדי לכוון אותנו לעתיד טוב יותר. כדי לנהל את העתיד צריך להבין מה הם הנתונים ומה המשתנים באותה נוסחה חברתית שגוררת אותנו למקום הרע אליו אנחנו הולכים.

למפגינים נגד נתניהו נדמה כאילו נתניהו הוא משתנה בנוסחה. כאילו אם רק נראה לו עד כמה אנו רוצים שהוא ילך, הוא יבין זאת ואכן יתפנה. לחלק גדול מהצופים באלימות הגואה נדמה כי אותם קנאים הם המשתנה, ואם רק נפעל בתקיפות נגדם נוכל לשנות את הגל. אך מבט מעמיק יזהה שלא זה ולא זה הם משתנים, אלא ששני אלה הם דווקא נתונים לנו, והמשתנה נמצא במקום אחר לגמרי.

הן נתניהו והן עדת קנאיו הם תוצרים של מגמה גלובלית מתמשכת של עליית הלאומנות, הנובעת משני מקורות עמוקים שמגיעים כריאקציה להשלכות מלחמת העולם ה-2. האחד הוא האכזבה שהנחיל ההומניזם הליברלי בהבטחת ההכלה והחיבוק לנידחי העולם ומודריו. והשניה היא השכחה בה נתקף העולם לגבי המקום הרע אליו מביאה אותנו הכניעה ללאומנות, ושל הדינמיקה שגררה את העולם למלחמה הנוראה ההיא.

עליית הימין, או יותר נכון לאמץ את הביטוי האמריקני – עליית המשטרים הסמכותניים – היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני.

עליית הימין, או, יותר נכון לומר: עליית המשטרים הסמכותניים, היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני

הליכים אלו נידונים להוביל למשבר, משום שבפועל, בעולמנו הצפוף בו כולם תלויים בכולם, ההתעלמות מכל זאת, כמו גם בנייה וטיפוח העויינות לזר, הן  דרך בטוחה לגהינום. המשבר יגיע ויאלץ אותנו לפקוח עיניים לדרישת האיזון ביחסנו אל הזר. השאלה היא רק עד כמה נחריף את המשבר בהעמקת וביצור הסמכותניות המשטרית.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש גלים מדהים – רק רוכב עליו. האמרה האומללה שלו באותו ריאיון שנתן בדבוס, על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, ויותר מכך, היעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה כל-כך אוטריטרית -מעידים היטב על הכיוון הזה עוד מ-2016. אך האם הגל הזה ישא אותו לדרגה ארדואנית, פוטינית, או אולי צ'אבסית בביצור הסמכותיות המשטרית? כאן נכנסת קבוצת המשתנים בנוסחת המשבר. מי ומה הם הכוחות העומדים מנגד וכיצד הם פועלים.

בעניין הכוחות – הרי הם שם. את זה שיקף התיקו הפוליטי של מערכות הבחירות האחרונות. אך בשאלת יכולת הפעולה, כאן העניין לא כל-כך פשוט. לערב הרב של החוששים מהעצמת הסמכותיות חסרה לכידות פעולה, ויותר מכך חסרה אלטרנטיבה אידאולוגית קוהרנטית שתבנה את אותה לכידות – החזון.

בגלל חוסר הגיבוש הזה יש ואקום ארגוני ואידאולוגי לקיבוץ האנטי סמכותניות, או כמו שהם מכונים קבוצת "רק לא ביבי", ולתוך הואקום הזה נשאבים גורמים כאלו ואחרים כדי לנסות ולייצר את האלטרנטיבה המיוחלת. כזה היה גם גנץ. תופעת גנץ היא תולדה של כוח מושך וכוח דוחף. הכוח המושך היה אותו גוש בוחרים גדול הכמה לנורמליות, והכוח הדוחף היה התדמית אותה הוא בנה. תדמית של ביצועיסט החלטי, לוחם לתיקון המדינה. גנץ נתפס כקדוש מושיע, אך מהר מאוד הוא הפך לחוטא.

הכלי הראשון והעיקרי נגד שלטון סמכותני הוא הגבלת משך הכהונה. הרציונל לזה הוא כפול – הן ראיית החזקת מוסרות השלטון כשליחות ולא כמקצוע, והן ההכרה כי החברה שלנו חזקה מספיק ומוסדות השלטון מבוססים מספיק, כדי לתפקד ולייצר יותר מאדם אחד המוכשר להוביל את המדינה.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש רק רוכב עליו. אמירתו האומללה בראיון על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, והיעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה האוטריטרית – מעידים על הכיוון עוד מ-2016

במציאות הפוליטית שלנו דרישה זו תורגמה לדרישה להחלפת נתניהו, וזה היה הכרטיס עליו רץ גנץ. הבעיה הייתה לאחר הבחירות, לאחר שכחול-לבן קיבלה את הקולות, היכן שהוא נראה כי גנץ חש כאילו השכינה משחה אותו למלוכה ולא הציבור, ותחת השכינה הזו אין הוא נזקק עוד לקרדיט הציבורי שהעלה אותו. כאן הוא חטא בפעם הראשונה. זה היה בתרגיל שעשה, אשר בעיניו כנראה היה מבריק, של השלכת החוק לאיסור כהונה תחת כתבי אישום, יחד עם רצון בוחריו. חוק שהיה אמור לבלום את הגלישה של נתניהו והמדינה לסמכותניות.

סיפור הכיסוי היה משבר הקורונה, אבל המציאות הוכיחה כי ניהול ממשלה הדו-ראשית לא תרם במשהו לטיפול במשבר הקורונה. יותר מכך – אותה דרישה סחטנית לרוטציה כאתנן לבגידה בבוחרים היא לא רק מבט חודר למניעיו של גנץ, אלא גם לחטא השני בו חטא – חטא היוהרה. מדוע אדם שואף להנהיג מדינה כשאין לו שום תמיכה משמעותית מהאנשים עליהם הוא מבקש לשלוט?

הקו הסחטני של גנץ אינו חד פעמי אלא חוזר על עצמו גם בכתיבת שורות אלו, בשימוש בו הוא עושה בפרשת הצוללות כחרב דמוקלס מעל ראשו של נתניהו. קשה להבין את הרעיון שנבחר ציבור שוקל נושא לא בכפוף לאינטרס הציבורי אלא בכפוף לאינטרס הפרטי שלו, אבל את זה בדיוק עושה גנץ בפרשת הצוללות.

הברית של נתניהו עם החרדים מוקעת תדיר על ידי מתנגדי נתניהו כברית סחטנית, בה החרדים דורשים לקהילותיהם הטבות הגבוהות ממשקלם האלקטורלי, רק בזכות עמדת המיקוח שלהם. זאת בעוד שהאמת היא כי בתוך הקהילות יש לנתניהו תמיכה רחבה ואמיתית, שאפילו כופה עצמה על דעת מנהיגיה, ונתניהו מודע לה ומשתמש בה. אז מה אם נניח כי דרעי היה משתמש בכוחו זה ודורש גם הוא להיות ראש ממשלה ברוטציה? מה היה לגנץ לומר על הלגיטימיות בזה?

החטא השלישי של גנץ, והוא אולי החמור מכולם, הוא חטא המחשבה שהוא יצליח להעביר אליו את רשות הממשלה בזכות כוחו של הסכם חתום. הסכמים נחשבים כעניין דו צדדי, אך למעשה הם תמיד עניין לשלושה צדדים. שני הנושאים והנותנים ובנוסף קיים השותף השקט הזה – הגוף האוכף.

בפוליטיקה אין גוף אוכף ואסור שיהיה כזה. פוליטיקה היא ממלכת האינטרסים של הציבור. פוליטיקאים אמורים להיות רק צינור לציבור שלהם ולא אדונו, ולכן הם אינם יכולים למנף את המנדט שניתן להם נגד רצון בוחריהם, ואם האינטרס של ציבור בוחריהם קובע כי טובתו מונחת בהפרת ההסכם הרי שנציגיו מחויבים לעשות זאת. כך, הניסיון המכוער הזה של גנץ לייצר בטחונות להסכם פוליטי ולהפכו לאיזה סוג של הסכם מסחרי הוא עצמו מייצר רמפה רעה להעלות את המשטר הסמכותני ולהעבירו מעל לחומות הדמוקרטיה.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, אז על מה הרביעי שעליו לא נשיבו? ובכן זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו להתמיד ולהמשיך לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו הוא יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה על-ידי סיוע לנתניהו לשמור על כסאו.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, מה הרביעי שעליו לא נשיבנו? זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה תוך סיוע לנתניהו לשמור על כסאו

המדינה (כנראה כחלק ממגמה עולמית) הולכת למקום רע, מקום של קרע חברתי עמוק והתגבשות סביב אידאולוגיה של שנאה. קרע שנדון להוביל למשבר חברתי ושעלול להתדרדר לאלימות אזרחית. את התהליך הזה לא ניתן לעצור משום שאי אפשר לפקוח בכוח את עיניהם של אותם שטופי שנאה, אבל אפשר היה לרכך אותו על-ידי הזזתו של נתניהו. את זה היה גנץ לעשות, והמחדל הזה רשום על שמו.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.