במשך שבועות אנחנו שומעים באמצעי התקשורת השונים קולות של עיתונאים ואנשי ציבור, המשווים ללא הרף בין הפגנות לתפילות. אנסה להבהיר מהו ההבדל בין תפילה להפגנה, ועד כמה ההשוואה הזו מסוכנת ובעייתית. אנסה לחדד גם עד כמה הנסיון לעשות גזירה שווה בין אלה לאלה הוא חוסר הגינות וחוסר הבנה בסיסי לגבי מהות קיומה של המדינה הדמוקרטית, זכויות האדם וחרות האדם.

בתחילה ננסה להגדיר את שתי הפעולות על פי ההגדרות שהוצאו מתוך האתר של האקדמיה ללשון העברית:

תפילה – בקשה מאלוהים או אמירת שבח לאלוהים. טקס דתי שמתפללים בו.

הפגנה – יציאה של ציבור גדול אל המרחב הציבורי במטרה למחות על עניין כלשהו או לתמוך בו. מעשה ראוותני שיש בו כדי להביע כוח או כישרון וכדומה.

לאור ההגדרות המילוניות ניתן להבין שיש הבדל מהותי בין שתי הפעולות. תפילה במהותה היא אקט אישי של האדם בו הוא פונה לאלוהיו ומבקש עזרה ומחילה. תפילה במהותה היא ארוע רוחני שהשפעתו על המציאות החברתית נתונה בספק רב מאד מבחינה מדעית. ולראייה, בעת העתיקה ובימי הביניים מליוני אנשים נהגו להתפלל לאלוהיהם ועדיין מתו ילדים בלידה, מתו מליונים ממחלות ומגיפות, מתו רבים מזיהומים שהתפתחו כי לא היתה אנטיביוטיקה, ועוד ועוד. למרות תפילות מאד חזקות ומאד רוחניות אנשים מתו כמו זבובים לאורך כל ההסטוריה.

בעת העתיקה ובימי הביניים מליוני אנשים נהגו להתפלל לאלוהיהם, ועדיין מתו ילדים בלידה ומיליונים ממחלות ומגיפות וזיהומים. למרות תפילות חזקות ורוחניות אנשים מתו כמו זבובים לאורך ההסטוריה

עד שהמדע ניצח את הבורות ושינה את עולמנו בעקבות התפתחות הרפואה על תחומיה השונים. דוגמה נוספת, בימי הביניים רבים התפללו גם לשינויים חברתיים בכל הכוח, אבל שום דבר לא השתנה עד שאנשים קמו, עשו מהפכות ונלחמו על עצמאותם בעקבות תנועת ההשכלה והחילון באירופה. בקיצור, תפילות לא משנות מציאות, תפילות בהחלט יכולות לשנות את ההרגשה האישית של האדם, אבל לא משנות חברות של בני אדם, לא מפילות שלטון ולא עוזרות לאנשים לחיות ולהתרפא ממחלות.

תפילות אפשר לקיים בכל מקום ובכל פורום. לבד, בקבוצה קטנה, בקבוצה גדולה, בסתר או ברחוב מול אנשים, בבית כנסת, בבית, בחדר האישי, בסלון, בים ועוד ועוד ועוד. הנקודה היא שתפילה היא משהו אישי ופרטי ונמצאת בתוך מוחו של המתפלל.

בעיני רוחו של נושא התפילה, תפילה היא הפיתרון לכל החוליים וכל הצרות בעולם. תפילות נועדו להתמודד עם המציאות שאנו חיים בתוכה ולהשאיר בתוכנו תקווה ליום טוב יותר, ליום פחות סגרירי, ליום שבו מי שעושה לנו את העוול יבוא על עונשו מידי האלוהים. תפילות הן לא מתכון לשינוי המציאות, הן מתכון לעמידה חזקה מול קשיי המציאות.

המתפלל מאמין באמונה שלמה שהסוף לכל הצרות יגיע ממקור חיצוני ולא מתוכו ומעצמו. ככל שהאוכלוסיה יותר דתית ומאמינה, כך למעשה קל יותר ל"מתווכים של אלוהים" למיניהם לנווט אותה, להשפיע עליה, ולהמשיך לשלוט עליה לטובתם ולטובת מקורביהם. לדוגמה, הכנסייה הקתולית ששלטה באירופה במשך מאות שנים בימי הביניים ועד המאה ה-18.

תפילות הן המנוע הפנימי של אנשים רבים להמשיך ולקום כל בוקר ולהתמודד עם המציאות שמקיפה אותם תוך ידיעה ברורה שתפילות לא יעזרו באמת לשינוי המציאות אלא אם כן יתרחש נס, וידוע שאנשים דתיים וחרדים, במיוחד המאמינים והאדוקים שביניהם, רואים כל היום "ניסים גלויים". הם כמובן תמיד מתעלמים מאותם בני אדם שמבצעים את אותם "הניסים הגלויים" ומספרים לעצמם את המעשייה לפני השינה שאלוהים עשה את כל הניסים הללו.

תפילות לא משנות מציאות. הן בהחלט יכולות לשנות את ההרגשה האישית של האדם, אבל לא משנות חברות, לא מפילות שלטון ולא עוזרות לאנשים לחיות ולהתרפא ממחלות

ומהי הפגנה במהותה? הפגנה היא התגודדות של אנשים שרוצים לשנות את המציאות בה הם חיים. הפגנה במהותה היא הסתמכות של  האדם על עצמו. בהפגנה אנשים לא מתפללים, הם זועקים כנגד העוולות שנעשו להם על ידי מי שעשה להם את העוולה. בני אדם שמוחים כנגד מעשי עוולה של בני אדם, זו המהות.

הפגנה היא אקט חיצוני, היא אקט חברתי למען שינוי. לא ניתן להפגין בבית לבד בסלון או במקלחת. אין לאקט של ההפגנה שום משמעות אם ההפגנה לא נעשית בציבור, מול אנשים ומול התקשורת. ככל שההפגנה יותר גדולה ויותר מתוקשרת כך יש סיכוי שהיא תשנה את המציאות או תגרום לאנשים לחשוב.

תפילה לא גורמת לאנשים לחשוב, היא גורמת לאנשים לשמוח או להתנחם. עם שמחה והשלמה עם המציאות לא משנים שלטון ולא משנים מדינה. הפגנה היא תמצית החילוניות, תמצית הדמוקרטיה המודרנית ותמצית זכויות האדם באשר הוא אדם. הפגנות נועדו לשנות את המציאות ולבנות מציאות חדשה. במקרה הצורך, להעיף את השליט או לפחות להבהיר לו שהוא לא יכול לחשוב אפילו לשנייה אחת שהוא מורם מעם, ולעיתים, שהוא האלוהים או המשיח בכבודו ובעצמו. הפגנות נועדו להזכיר לשליטים שהם רק בני אדם, ושכולנו רק בני אדם, ושאלוהים בכלל מחוץ למשחק הזה.

כי אין קשר בין אלוהים לעושק האזרחים על ידי בעלי הון למיניהם. אין קשר בין אלוהים לבין הכבדת מיסים או התעמרות באזרחים על ידי השלטון. אין קשר בין אלוהים לבין מצב הכלכלה ושיקולים פוליטיים לטובת מגזר כזה או אחר. אין קשר בין אלוהים לבין שחיתות של ראש ממשלה ושרים. הפגנות הן המנוע לשינויים אזרחיים במדינה דמוקרטית. הן מניעות שינויי שלטון. הן מניעות רפורמות במדינה והן אלו שמניעות מהפכות.

הפגנה היא אקט חיצוני, היא אקט חברתי למען שינוי. לא ניתן להפגין בבית לבד בסלון או במקלחת. אין לאקט של ההפגנה שום משמעות אם ההפגנה לא נעשית בציבור, מול אנשים ומול התקשורת

לסיום, הנקודה היא שהפגנות ותפילות כל כך שונות במהותן ובמטרתן שאי אפשר בכלל להשוות ביניהן. אין קשר בין תפילות לבין חיי המדינה, ואין קשר בין הפגנות לבין חיי הדת. אפשר להפגין בשביל חופש דת, אבל גם כאן מהות האקט היא בדיוק העניין.

טוב יעשו אותם עיתונאים, פובליציסטים למיניהם ואנשי ציבור למיניהם, אם יפסיקו לעשות את ההשוואה הנלוזה, הבורה, השטחית, והמסוכנת – שהופכת את התפילות לכלי משחק פוליטי שנועד להפסיק את ההפגנות כנגד השלטון. השוואה שמעמיקה עוד יותר את השסעים בציבור הישראלי בימים אלו. בחברה חפצת חיים של חרות אישית וזכויות שוות לכל אדם הזכות להפגין היא עמוד השידרה המוסרי והמהותי ביותר, גם הזכות להתפלל בציבור חשובה, אבל פחות, הרבה פחות.

יונתן אורון הוא יליד 1977, גר בגליל, מורה להיסטוריה בדימוס, חושב שאין לנו מדינה אחרת ואין לנו ברירה אלא להילחם עליה ועל עקרונות מגילת העצמאות.