לפני למעלה מעשור הוסיפה סוכנות הפיתוח הבינלאומית האמריקאית USAID דרישה מארגונים לא-ממשלתיים להתחייב בחוזי המימון כי לא יעסקו בפעילות עם קבוצות המוגדרות כארגוני טרור. באיחור אופנתי, האיחוד האירופי הציב לארגונים לפני כשנה תנאי דומה. היום כמו אז, מהלך זה נתקל בהתנגדות עזה מצד ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית שנהנים מהכסף.

באיחור אופנתי, לפני כשנה הציב האיחוד האירופי לארגונים לא ממשלתיים את תנאי אי העיסוק בפעילות עם אירגוני טרור. כמו בעבר, מהלך זה נתקל בהתנגדות עזה מצד ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית שנהנים מהכסף

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בחודש שעבר התקיימה פגישה ברמאללה בין בכירי הרש"פ לארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בנושא. פגישה זו היוותה שלב נוסף במאבק נגד התנאי שהציב האיחוד האירופי, כי על ארגונים המקבלים מימון לוודא שהם אינם עובדים עם גורמים הנמצאים ברשימת הטרור של האיחוד.

ברשימות אלו נמצאים, בין היתר, החזית העממית לשחרור פלסטין וחמאס. בתקשורת הפלסטינית אף צוין כי ראש ועדת ארגוני החברה האזרחית ברש"פ הבהיר לארגונים כי חתימה על חוזים אלו תהווה "בגידה לאומית" ותענה בענישה.

התנאי שהציב האיחוד האירופי הוא גלובלי ותקף בכל אזור בעולם בו האיחוד משקיע את כספו בחברה האזרחית. הפלסטינים מאידך, הם היחידים המתנגדים לחתום על סעיף זה בטענה כי לאירופאים אין זכות להתנות את הכסף שהם עצמם תורמים.

לא קשה להבין מהיכן נובעת התנגדות זו. מכון המחקר NGO Monitor  מתריע מזה שנים על קשר מבני בין ארגוני טרור לארגונים פלסטיניים, הטוענים לקידום זכויות אדם וסיוע הומניטרי. תופעה זו הוצגה במהלך השנים בפני הממשלות האירופאיות המממנות את הארגונים ואף גרמה במקרים אחדים להפסקת המימון.

המקרה שממחיש את הסוגיה הוא פענוח הרצח של רנה שנרב ז"ל. ב-2019 נעצרו בגין מעורבות ברצח שנרב שלושה מנהלי כספים בארגונים המקבלים מיליוני אירו מהאירופאים. הכתובת הייתה על הקיר. אותם בכירים היו במשך שנים קשורים לארגון הטרור החזית העממית, הורשעו כבר בעבר וריצו עונשי מאסר לתקופות ממושכות. במקביל, המשיכו לעבוד כבכירים בארגוני 'זכויות אדם' ו'סיוע הומניטרי', כאשר אף נורה אדומה לא נדלקה בקרב מקבלי ההחלטות בממשלות אירופה שהמשיכו לממן את אותם ארגונים.

הארגונים שסירבו לחתום אינם עוסקים באמת בסיוע הומניטרי או זכויות אדם. מדובר למשל בארבעת הארגונים המובילים את התביעה נגד ישראל בהאג, בבדיל – ארגון אנטישמי, ובעוד מספר ארגונים הקשורים לטרור. במקביל החלו הללו להפעיל לחץ על האיחוד האירופי להסיר מרשימת ארגוני הטרור את ה"מפלגות הפוליטיות הפלסטיניות" כהגדרתם. משמע, להסיר ארגונים כמו חמאס והחזית העממית מהרשימה, כך שיוכלו לחתום על התנאי ועדיין לשתף עמם פעולה.

ברשימות הטרור נמצאים, בין היתר, החזית העממית לשחרור פלסטין וחמאס. בתקשורת הפלסטינית צוין כי ראש ועדת ארגוני החברה האזרחית ברש"פ הבהיר לארגונים שחתימה על חוזים אלו היא "בגידה לאומית" ותענה בענישה

לפני מספר חודשים חשפנו כי מטעם נציגות האיחוד האירופי ברמאללה נשלח מכתב פיוס לארגונים המסרבים לתנאי. במכתב הובהר שהתנאי רלוונטי רק ליחיד ששמו מופיע ברשימה שמית של האיחוד כמחבל (רשימה שאינה קיימת), ואין לאיחוד בעיה עם זה שתומך טרור, או חבר בארגון טרור, ישתתף בפעילויות הממומנות על ידו. תוכן המכתב גרר תגובות נזעמות מממשלת ישראל ואף הוביל גורמים באיחוד לקרוא לפתיחת חקירה בנושא

אין ספק שהאיחוד צריך לעמוד בצורה נחושה מול ניסיונות הארגונים והרש"פ לעקר את מהות התנאי, אך האחריות אינה מוטלת רק עליו. גם על ממשלת ישראל לוודא שהתנאי המובן מאליו של אי מתן מימון לארגונים עם קשרים כאלה ואחרים לטרור, אכן נאכף בצורה אמיתית. רבות כבר נכתב על כך שהאיחוד וממשלות אירופה השונות מממנות ארגוני 'זכויות אדם' ו'סיוע הומניטרי' שאינם אלא ארגונים פוליטיים קיצוניים. הגיע הזמן שהסוגיה תזכה להתייחסות רצינית.

ליאורה הניג-כהן, בעלת תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר-אילן, היא חוקרת בכירה במכון המחקר NGO Monitor. המכון מספק מידע וניתוח על הדוחות והפעילות של ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים בתחום זכויות האדם והסיוע ההומניטרי, במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי. במחקריה מתמקדת בתופעת קשרי ארגונים לגורמי טרור ובפעילות ומימון הארגונים תחת מסגרות האו"ם.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.

מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".

וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

ייתכן שביום א', ה-19 בינואר 2025, הסתיימה המלחמה בעזה, אם כי אנחנו עדיין לא יודעים זאת בוודאות. מלחמות בדרך כלל מסתיימות ב"הפוגות" וב"הסכמי הפסקות אש".

כחוקר שלום, אני יכול להרשות לעצמי לדמיין מתווה אפשרי לסיום המלחמה, הממלא את ה"חורים" של נספח א' (הסכם להפסקת האש) אשר נחתם בדוחה ב-17 בינואר 2025. נספח המבוסס בחלקו הגדול על התכנית הישראלית של מאי 27, 2024, נאום הנשיא ג'ו ביידן של ה-31 במאי 2024, והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2735 מיוני 10, 2024.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").