הציבור החרדי והתנהלותו בתקופת הקורונה מעורר ברשתות תגובות אמוציונליות כלפיהם. הגדיל לעשות רוגל אלפר ב״הארץ״ שכתב:

״האמת בדבר אמונתם האמיתית תיחשף רק אם יופחדו עד מוות, וייאסר עליהם לקבל טיפול רפואי כל עוד יתמידו במריים. שיחיו עם התורה. שילכו עד הסוף עם אמונתם ויישמרו לנפשותיהם עמה״.

דבריו אלו ממחישים לי באיזה ניתוק תרבותי חיים פה האזרחים במדינה – הניתוק בין מאמיני ביבי למתנגדיו, כמו גם הניתוק של כמעט כלל האזרחים מן החרדים. דבריו הבוטים של מר אלפר, החושב שאם יפחידו את החרדים עד מוות הם יזנחו את אמונתם, הקפיצו אותי ממקומי, בתקווה ללמד את מר אלפר קצת תרבות יהודית, וליתר דיוק, תפיסת האמונה בשואה.

דבריו אלו ממחישים לי באיזה ניתוק תרבותי חיים פה האזרחים במדינה – הניתוק בין מאמיני ביבי למתנגדיו, כמו גם הניתוק של כמעט כלל האזרחים מן החרדים

כילד קראתי ושמעתי עשרות סיפורים על אותם צדיקים שנתנו את פירור לחם האחרון שלהם כדי לקיים מצוות תקיעת שופר במחנות ההשמדה, הניחו תפילין במסירות נפש, נטלו ידים לפני שהוצאו להורג, והלכו למות מתוך אמונה יוקדת, שאלוהים עמם גם בשואה.

כשששמעתי את השאלה 'איפה היה אלוהים בשואה?' ידעתי שהוא היה בשואה! זו היתה הגבורה עליה גדל כל ילד וילד במוסד החרדי: הגבורה לקרוא בהגדה של פסח, ליטול ידיים וכד׳ רגע לפני תאי הגזים, לכתוב דברי תורה על פיסות סיגריות בכתב צפוף ולהחביאם במסירות נפש, ועוד עשרות סיפורים הרואיים של קיום מצוות, כל זאת מתוך אמונה יוקדת שאלוהים עמם. אז כן, מר אלפר, הם הופחדו למוות, פשוטו כמשמעו, וקיימו את מצוותם בגבורה.

מצד שני, אני מבין את התפיסה של מר אלפר, שבא מהעולם הישראלי, הצברי, מהאתוס שקידש את יום השואה ״והגבורה״. לא הגבורה עליה דברתי קודם, אלא הגבורה של לוחמי גטו ורשה וכל לוחמי המחתרות.

בעשורים הראשונים לקום המדינה קידשו את הגבורה של לוחמי המחתרות, אלו שלא הלכו כצאן לטבח – ואילו לשארית הפליטה התייחסו באופן מתנשא, מזלזל ואטום ואף כינוי אותם בשם גנאי ״סבון״ (תום שגב, המליון השביעי, עמ' 163 – 168, ומחקר על עיצוב זכרונות השואה של ניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ)
כן. יש גבורה ״פיזית/כוח״ ויש גבורה ״רוחנית/אמונית״. שתי תרבויות. שתי תפיסות לגבורה.

כשששמעתי 'איפה היה אלוהים בשואה?' ידעתי שהיה בשואה! זו הגבורה עליה גדל כל ילד במוסד החרדי: לקרוא בהגדת פסח, ליטול ידיים רגע לפני תאי הגזים, לכתוב בצפיפות דברי תורה על פיסות ולהחביאם במסירות נפש

והיום נראה כאילו שתי הגישות האלו בהתנגשות. בין להיות בסגר לבין לימוד התורה, בין ציות לממשלה לבין ציות לאמונה, ופה חברים יקרים, אין שום סיכוי לנצח את רוח האמונה. שום סיכוי. לתפיסת החרדים ודי בצדק, 2000 שנים הם לומדים תורה ושרדו הכל, אז ישרדו גם את מדינת ישראל. אפילו ר׳ יוחנן אמר: "תנו לי את יבנה וחכמיה", וויתר בפועל על בית המקדש לשם לימוד התורה. כך שהדרך שמציע מר אלפר כל-כך מנותקת כאמור. כי הבחירה ברורה.

אז איך מגשרים על פער כזה?

כולנו רוצים לחיות. "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד", החיים הם ערך עליון. כשאנו מקיזים את דם הברית בגיל 8 ימים, מאותו רגע אנו מצווים על החיים. את הדם/הגשמי כבר הקרבנו, כמו שנאמר ״בדמייך חיי״. כמו גם הקביעה שפיקוח נפש דוחה תורה, והציווי של כל ישראל ערבים זה לזה, ציווי שהחרדים ממחישים בקהילתם בצורה מעוררת השתאות תמיד, ובתקופת הקורונה ביתר שאת.

וכן, החרדים בישיבות רבות הלכו באופן מושכל על הדבקה המונית של אלפי צעירים, בהנחה שתהיה חסינות עדר, ונראה שהם הצליחו בכך. אז אולי במקום לאיים – בואו נחפש את המחבר בינינו. נכיר את אמונתו של החרדי שאינה חיה בסתירה כלל עם המציאות, כי אפשר ללמוד תורה גם בימי קורונה ואפשר אף להתפלל ביחיד, במצבים מסויימים. הפתרון צריך לבוא מתוך שיח והכרה בתפיסת ״גבורה״ אחרת. אנחנו עם שורד, נשרוד גם את זה. והקרע? איך מאחים? יהודים אנחנו, אחים.

שתי הגישות בהתנגשות. בין להיות בסגר לבין לימוד התורה, בין ציות לממשלה לציות לאמונה, ואין סיכוי לנצח את רוח האמונה. לתפיסת החרדים, 2000 שנה למדו תורה ושרדו הכל, אז ישרדו גם את מדינת ישראל

ולסיום, תוך כדי כתיבה חלפה במוחי מחשבה טורדנית: האם יכול להיות שביבי מרוצה מהעליהום הכללי על החרדים? הרי כך הוא מרוויח שתי ציפורים במכה – מצד אחד מסכם עם החרדים על עצימת עינים והם מרוצים, אך מצד שני – מצביעיו לא מטומטמים. הם שומעים את הקולות מהשטח, את אחיהם המפגינים שרבים מהם מצביעי ימין, הם רואים את המשפט עומד בפתח והמצב הכלכלי שלהם לא טוב, את מי יאשימו? את משיחם? צריך לתת להם גם להוציא זעם. הנה פתרון, ישחקו הנערים לפנינו. הלוואי ואני טועה.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית

ב-17 ביולי איבדתי כל אמון בממשלת ישראל ובכך שהיא מנהלת את משבר הקורונה באופן ענייני ומקצועי. זה לא שהייתי חסר ספקות גם קודם לכן, אבל באותו יום שישי בדרך לשבת בבית קפה בירושלים יצאה הודעה מטעם ראשי הממשלה נתניהו וגנץ שסגירת המסעדות ובתי הקפה נדחית מאותו היום בצהריים ליום שלישי. בכך, ראשי הממשלה הפכו החלטה שהתקבלה בקבינט הקורונה רק כמה שעות קודם לכן.

באותו יום שישי בדרכי לבית קפה בירושלים יצאה הודעה מטעם ראשי הממשלה נתניהו וגנץ שסגירת המסעדות ובתי הקפה נדחית מאותו היום בצהריים ליום שלישי. בכך, הרה"מים הפכו החלטה שהתקבלה בקבינט הקורונה רק כמה שעות קודם לכן

הממשלה התגלתה במלוא מערומיה, תוך כדי ניהול חלטוריסטי ודחייני – בו ההחלטות מתקבלות ברגע האחרון. מקבלי ההחלטות מתפקדים בערך כמו סטודנט רשלן שהחל לכתוב סמיניריון כמה שעות לפני דד-ליין ההגשה ולא יספיק אפילו לכתוב הערות שוליים. זו מדיניות יו-יו. אנחנו, האזרחים, הופכים ללא יותר מכלי משחק שניתן להשתעשע בו ללא בקרה וללא הסברים.

דבר זה מעלה את השאלה למה, בכל הנוגע לטיפול בקורונה, נראה שנבצר מהממשלה לגבש מדיניות אחידה, ברורה ועניינית כפי שעשו במדינות בכל רחבי העולם.

ישנם הרבה גורמים לכך שנראה שהממשלה מתנהלת ללא אחריות כלפי הציבור הישראלי. תהליך דריסת נורמות השלטון הדמוקרטי בשנים האחרונות הוא חלק מזה. אבל ללא ספק, בהשוואה להתנהלות במדינות אחרות כמו קנדה, גרמניה וניו-זילנד, אחד הפקטורים המרכזיים הוא היעדר השקיפות של הממשלה והליך קבלת ההחלטות שלה ביחס לקורונה. חוסר השקיפות הזה, והזלזול בעצם הרצון של הציבור להבין מדוע מבקשים ממנו לוותר על חירויותיו בצורה כה נרחבת מביאים להידרדרות מסוכנת באמון הציבור במוסדות השלטון. אותו אמון שנדרש אף יותר בזמן מגפה.

זו לא בעיה חדשה. הממשלה שלנו עושה הכל כדי להקשות על הציבור לפקח על האופן בו היא מקבלת החלטות – בחסות אחד מחוקי היסוד של מדינת ישראל. סעיף 35 חוק יסוד: הממשלה, קובע הסדר בו הממשלה היא זו שמחליטה עבור עצמה אילו פרוטוקולים ייחשפו לעיני הציבור ואילו ישארו תחת חיסיון של לא פחות מ-30 שנים.

הממשלה שלנו עושה הכל כדי להקשות על הציבור לפקח אופן קבלת החלטות – בחסות סעיף 35 לחוק יסוד: הממשלה, היא זו שמחליטה לעצמה אילו פרוטוקולים ייחשפו או ישארו תחת חיסיון של לא פחות מ-30 שנים

קבוצה של עיתונאים.ות והתנועה לחופש המידע עתרו נגד הניסיון הספציפי הזה של הממשלה להסתיר את הפרוטוקולים של קבינט הקורונה. אבל המקרה הנקודתי הזה הוא תוצר של חוק יסוד שמקנה לממשלה סמכות לרמוס את זכות הציבור לדעת מבלי שהדבר יהיה תחת ביקורת של אף רשות אחרת.

זה בדיוק אותו המנגנון שמאפשר לממשלות ישראל להסתיר מהעין הציבורית את האופן שבו מתקבלות החלטות בועדת השרים לחקיקה – שקובעת על פי רוב אילו חוקים יעברו בכנסת ואילו יפלו.

לא רק שזה מצב לא תקין – אלא שהחודשים האחרונים מראים עד כמה המנגנון הזה מסוכן. אמנם לא כולם קשובים לפרוטוקולים של ועדות שרים אחרות, שעוסקות בנושאים מהותיים לא פחות על החיים שלנו, אך בזמן מגפה הערפל מסביב להחלטות הממשלה גורם לאובדן אמון בהנחיות שיוצר סכנה ממשית לבריאות הציבור. במיוחד בעידן רשתות חברתיות, יש חשיבות עצומה בממשלה שמנגישה את הנתונים לציבור, מקשיבה לדרג המקצועי, ודואגת לכך שהאזרחים והאזרחיות יבינו לעומק את הרציונל העומד בכל צעד וצעד.

השקיפות לא אמורה להיות דרישה מוגזמת, או כזו שצריך כדי לאכוף אותה באמצעות סוללת עורכי דין שיעתרו לבג"ץ. שקיפות אמורה להיות ה"דיפולט" – ברירת המחדל, והחשאיות של הפרוטוקולים היא זו שאמורה להיות יוצאת הדופן.

הפתרון לכך הוא בדיוק מה שהצענו במכון "זולת": שינוי של חוק היסוד כך שהסמכות להחליט על חיסיון פרוטוקולים של הממשלה – בתחומים שאינם קשורים בחוץ וביטחון – תינתן לכנסת ישראל. כך, נציגי הציבור, במעמד ציבורי וחשוף לציבור יצטרכו להסביר מדוע הם תומכים או מתנגדים לכך שועדת שרים מסוימת תהיה בחיסיון ממשלתי.

קבוצת עיתונאים והתנועה לחופש המידע עתרו נגד הסתרת הפרוטוקולים של קבינט הקורונה. אבל המקרה הנקודתי הזה הוא תוצר של חוק יסוד שמקנה לממשלה סמכות לרמוס את זכות הציבור לדעת

זהו הבסיס כדי לממש את זכות הציבור לדעת  ולמנוע מתן סמכות כללית כל כך נרחבת לממשלת ישראל שבחודשים האחרונים מביאה לסיכון ממשי  של חיי אדם.

אייל לוריא פרדס, פעיל חברתי ולשעבר יועץ פרלמנטרי לח"כ מיכל רוזין ומס' 2 ברשימת מרצ למועצת העיר ירושלים

עם התקרבות מועד הבחירות לנשיאות המדינה ביוני 2021, יש מי שכבר מנסים להפוך את תפקיד האזרח הראשון למטבע עובר לסוחר למימוש צרכים קואליציוניים ואישיים. חלק מייעדים את התפקיד לבני גנץ, אחרים לבנימין נתניהו, אבל המשותף לכל ההצעות האלו, שלא הרצון בטובתו של התפקיד, מעמדו והשפעתו עומד מאחוריהן, אלא צרכים ואינטרסים פוליטיים ומפלגתיים.

עם התקרבות מועד הבחירות לנשיאות המדינה ביוני 2021, יש מי שכבר מנסים להפוך את תפקיד האזרח הראשון למטבע עובר לסוחר למימוש צרכים קואליציוניים ואישיים

גם מערכת הבחירות הקודמת לנשיאות היתה רוויית משברים ושערוריות ואם נתאמץ, נזכר גם בדילים הפוליטיים של הרגע האחרון שהכריעו את הכף לטובת משה קצב על פניו של שמעון פרס ז"ל.

אז מה עושים? האם זו גזירת גורל שבחירתו של ראש המדינה, האיש שאמור לייצגה ולהוות מצפן ערכי לאזרחיה, תהיה נגועה בכל כך הרבה פוליטיקה קטנונית, אינטרסים ודילים? התשובה היא לא!

אין סיבה שתפקיד כל כך בכיר ייקבע באמצעות הצבעה של 120 אנשים, לחלקם הגדול אינטרסים אישיים, מפלגתיים ופוליטיים בנושא. כדי לצמצם את השפעת הדילים הפוליטיים ולאפשר הליך בחירות שיתרכז בערכים ולא באינטרסים, יש להעביר את זכות הבחירה לציבור, לאזרחי מדינת ישראל.

נכון, עריכת קמפיין בקרב האזרחים יקרה ומסובכת יותר מאשר שתדלנות בקרב 120 חברי כנסת, אבל ההליך יהיה נכון יותר וראוי יותר ויבטיח שהתוצאה וזהות הנשיא או הנשיאה לא יהיו תוצאה של אינטריגות פוליטיות, אלא של רצון העם.

במקום להחליט מי יהיה הנשיא בחדרי הכנסת, זהותו תיקבע ברחובות, בעצרות בעידן שלאחר הקורונה וברשתות החברתיות בינתיים. במקום לעשות שתדלנות בקרב חברי הכנסת והעסקנים, יפעלו המועמדים לנשיאות מולנו, אזרחי מדינת ישראל. יציגו את תוכניותיהם, את ערכיהם ואת החזון שלהם לתפקיד ולמדינה ואנחנו נחליט מי מהם שכנע אותנו יותר.

הליך הבחירות עצמו יכול להיות כפי שכבר נעשה במדינות שונות, דיגיטלי ברובו, כזה שיאפשר לאנשים להצביע בבטחה בבתיהם ויביא גם לחסכון ניכר בכספי ציבור. ומי שבכל זאת ירצה לצאת ולהצביע, יוכל גם כן לעשות זאת.

אז מה עושים? האם זו גזירת גורל שבחירתו של ראש המדינה, האיש שאמור לייצגה ולהוות מצפן ערכי לאזרחיה, תהיה נגועה בכל כך הרבה פוליטיקה קטנונית, אינטרסים ודילים? התשובה היא לא

נשיא מדינת ישראל הוא האיש שצריך לאחד אותנו, לשמש כותל למצוקות העם ועמוד אש מוסרי וערכי שאזרחי ואזרחיות ישראל ילכו לאורו. תפקיד כה רם ונישאא יננו יכול להיות תוצאה של דילים פוליטיים, אלא של רצון העם. העברת זכות בחירת הנשיא לאזרחי מדינת ישראל, תחזק את מוסד הנשיאות, את האמון במי שייבחר ותמנע ככל הניתן משיקולים לא ענייניים להשפיע על זהות הנשיא הבא של מדינת ישראל.

ציון זהבי הוא יו"ר תנועת "המפץ החברתי" למשילות חברתית. ייסד בשנת 2000 את עמותת על"י - עסקים למען ילדים. הוא יו"ר העמותה הארצית של העובדים הסוציאליים הקהילתיים למען הסדרת מעמדם המקצועי וחיזוק הפרופסיה המקצועית. סא"ל במיל' בצנחנים וקצין נפגעים של המשפחות השכולות בהתנדבות..