ישראל ניצבת בפני שני איומים אסטרטגיים שפתרון כל אחד מהם כרוך במחירים וסיכונים עצומים: כיבוש הפלסטינים ומלחמת התרבות עם החרדים.

המפה הפוליטית מונעת עיסוק בו-זמני בסוגיות: וויתורים לפלסטינים יגרורו כאן כאלה מהומות שלא תישאר אנרגיה לשום דבר אחר; ושינוי בסטטוס קוו עם החרדים מחייב שילוב ידיים בין מפלגות חלוקות בחריפות בעניין הפלסטיני.

ישראל ניצבת בפני שני איומים אסטרטגיים, שפתרון כל אחד מהם כרוך במחירים ובסיכונים עצומים: כיבוש הפלסטינים ומלחמת התרבות עם החרדים. המפה הפוליטית מונעת עיסוק בו-זמני בסוגיות

אולם הדמוגרפיה דוחקת והזמן אוזל בכל המישורים. חוסר מעש יגרום תוך שני דורות להמרתה של סטארט אפ ניישן במדינה דו-לאומית עם רוב חרדי בקרב היהודים. לא אותה גברת ולא אותה אדרת. עולם חדש, וקץ הציונות.

כל ממשלות ישראל העדיפו עד כה את הסוגיה הפלסטינית: הימין חתר ליישב את הגדה המערבית ביהודים כדי לבסס את השליטה שם; השמאל נאבק לחסום את זה ולקדם הפרדה, עם הסכם שלום אם אפשר.

כלום לא עבד, ובינתיים מפעל ההתנחלות צומח כל הזמן – פשע נגד הפלסטינים והתאבדות לאומית מצד ישראל.

בימים אלה כולם עוסקים בתרחישים לממשלה הבאה. משבר הקורונה לצד משפט השוחד של ראש הממשלה תורם לרושם ששינוי עומד בפתח. איזו מין ממשלה זו תהיה? אולי יש סיכוי למשהו חדש. כדאי לשקול שינוי פרדיגמה: שמאל וימין יסכימו להקפיא את המצב בגדה בזמן שהם ביחד משרטטים מחדש את יחסי המדינה עם החרדים. דעת הקהל, המומה מהמרד החרדי הנרחב סביב הנחיות מגפת הקורונה, מוכנה וחשה צורך בשינוי.

האם באמת ניתן להניח לנושא הפלסטיני לזמן מה?

אחרי הכל, אם ישראל לא תתנתק מהגדה, אחיזת העיניים שנקראת האוטונומיה הפלסטינית לא תמנע מהמדינה להפוך דה פאקטו לישות דו לאומית. כשיהיה ברור שהפרדה כבר לא תיתכן, מרוב מתנחלים, כבר אי אפשר יהיה להעמיד פני דמוקרטיה וגם שגשוג לא יהיה (כאשר מחשיבים גם את הפלסטינים. חשוב לזכור: 14 מיליון האנשים בישראל, בגדה המערבית ובעזה מתחלקים שווה בשווה בין פלסטינים ליהודים.

הכיבוש הוא סכנה וביזיון וחייב להסתיים, אך זה נראה כרגע בלתי אפשרי מכיוון שההנהגה הפלסטינית אינה מוכנה לנטוש עמדות בלתי מציאותיות והשמאל הישראלי אינו מסוגל לנצח בחירות באופן משכנע.

דעת הקהל הישראלית היהודית נדחקה ימינה על ידי האינתיפאדה השנייה, שכיכבו בה מחבלים מתאבדים באוטובוסים, בתי קפה וקניונים, והוריהם שחילקו ממתקים ודחקו מול המצלמות בילדיהם האחרים להפוך גם כן ל"שאהידים".

כדאי לשקול שינוי פרדיגמה: שמאל וימין יסכימו להקפיא את המצב בגדה ולשרטט מחדש את יחסי המדינה עם החרדים. דעת הקהל, המומה מהמרד החרדי  סביב הנחיות מגפת הקורונה, מוכנה וחשה צורך בשינוי

ההנהגה הפלסטינית זרעה ייאוש גדול כשהתעלמה משתי הצעות סבירות מטעם אהוד ברק ואהוד אולמרט. והעובדה שהחמאס השתלט על עזה בעקבות הנסיגה מהרצועה ב-2005, ומאז יש סיבובי מלחמה וטילים, גרמה גם להרבה אנשים סבירים להתנגד להימור דומה בגדה.

עוד כמה שנים לא ישנו הרבה, בתנאי שלא יוסיפו מתנחלים. אם כבר, זיכרונות האינתיפאדה השנייה יתפוגגו מעט, ומהלכים גדולים מול החרדים עשויים לשנות במשהו את המפה הגושית הדי מאובנת.

הנה, אם כן, תמונת מצב בסוגיה החרדית:

• החרדים חיים כקהילה נפרדת המקודשת כולה לפולחני דת ולימוד תורה בצורה פונדמנטליסטית ממש, ובמסגרתה דבר הרבנים הוא בפירוש מעל חוק המדינה.
• ההתנגשות התרבותית עם החילונים היא קולוסלית ולא בריאה. גם חילונים שהפכו את הסובלנות לדת אינם יכולים באמת להכיל את יחס החברה החרדית לנשים – דוגמא אחת מיני רבות.
• מרבית הילדים החרדים נידונים לחיי תלותיות בכך שהם נשלחים לבתי ספר שאינם מלמדים מתמטיקה, מדעים ואנגלית, וישראלים חילונים מממנים זאת.
• המפלגות החרדיות משבשות את חיי החילוניים, במיוחד בהתעקשותם לסגור עד כמה שאפשר את המדינה בשבת.
• הם מקבלים פטור לא רק משירות צבאי, אלא מרמה סבירה של השתתפות בכוח העבודה, כאשר ישראל הלא-חרדית משלמת סובסידיות לתלמידי ישיבות כמו גם קצבאות ילדים.
• הקצבאות מעודדות שיעורי לידה אדירים שמכפילים את האוכלוסייה החרדית כל 16 שנים, פי 4 מהשיעור הכללי במדינה. החרדים הם 12% מבין 9.4 מיליון הישראלים כעת, אך הם יהוו רוב בקרב היהודים בעוד שני דורות אם זה יימשך. זאת ועוד: חילונים יברחו ממדינה כזו.

אין חוק או עיקרון המחייבים את המישיגעס הזה. הליברליזם אינו מחייב סובלנות כלפי ממש כל דבר. די ברור מה צריך להתרחש:

• יש להפסיק לסבסד בתי הספר "עצמאיים" שאינם מלמדים תכנית ליבה ובהדרגה לאסור זאת.
• יש לדרוש שירות לאומי בלי קשר למגזר (כולל הערבים).
• יש להפסיק בהדרגה את קצבאות הילדים מעבר למספר ילדים סביר.
• הכפיה הדתית חייבת להפסק. שענייני השבת יועברו לעיריות.

בנוסף, המדינה והסקטור הפרטי צריכים לממן עזרה מקסימלית לצעירים שרוצים  לצאת מהגטו ולצאת לעבודה.

עוד כמה שנים לא ישנו הרבה בענין הכיבוש, בתנאי שלא יוסיפו מתנחלים. אם כבר, זיכרונות האינתיפאדה השנייה יתפוגגו מעט, ומהלכים גדולים מול החרדים עשויים לשנות במשהו את המפה הגושית הדי מאובנת

כל זה יגרום לסערה עצומה, כמובן. אך אין לחרדים דרך אמיתית להכריח את ישראל להמשיך ולממן את ההרס של עצמה. הם יסתגלו, כמו באנטוורפן או בברוקלין.

זה לא ייתכן כל עוד הליכוד בשלטון, כי רוב לגוש ימין תמיד תלוי בחרדים. אך למרבה המזל, בנימין נתניהו נחלש בעקבות הסתבכויותיו הקשים עם החוק, וכעת יש שתי התקוממויות שימושיות בימין.

הראשונה היא במפלגת ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן אשר שורשיה בקרב מהגרים חילוניים דוברי רוסית ואשר נפרדה מהגוש הימני-דתי בשנה שעברה, בעיקר בגלל החרדים. כעת עשויה להצטרף אליו מפלגת ימינה הדתית-לאומית של נפתלי בנט; זו מפלגת ימין קיצוני הכוללת אלמנטים פשיסטיים – אך היא אינה חרדית והיא פטריוטית, אם כי שוגה באשליות.

סקרים עדכניים מנבאים רוב לגוש המרכז-שמאל בתוספת שני אלה גם בלי להסתמך על הרשימה הערבית המאוחדת, שבנט פסל, באופן מביש (ולא רק הוא).

בנט מפחיד הרבה אנשים ואני מקווה שהוא לעולם לא יהיה ראש ממשלה. ישראל זקוקה נואשות לכך שלמרכז-שמאל ולערבים יהיה רוב ברור. עם זאת, כדאי לשקול קואליציה עם בנט כשר בכיר אם ממשלה כזו תתחייב לא לגרום נזק נוסף בגדה המערבית ולתתמודד במקום עם הנושא החרדי.

הסדר מתוקן עם החרדים לא רק יטפל בבעיה עצומה. הדבר יחזק רעיונות חשובים שנמצאים בסכנת הכחדה: שלא הכל זה נרטיבים ועדיין ישנן עובדות, ושההגיון עוד לא איבד כל יכולת השכנוע.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com