ושוב אנחנו בעיריית ת"א, העיר בה נולדנו, הרי אין אנו חולדאים כראש העיר הוותיק שלה, רון. אנא מן פלורנטין וש' מן שכ' התקווה ובעבר קיבל אבא שלו את את מפתח העיר מראש העיר המיתולוגי צ'יץ', לאות כבוד על עבודתו המסורה ורבת השנים כנהג משאית אשפה במחלקת התברואה של העיר העברית הראשונה בה התגורר מראשית המאה הקודמת עד שנפטר בה בתחילת המאה הזאת.

(בפוסט הזה משול חמי ז"ל לאקדח המופיע במערכה הראשונה ושב במערכה האחרונה, המתגלגלת חרף מותו לפני 14 שנה.)

קור נושב מקרביו של בניין העירייה הסובייטי למראה, אבל זה רק המזגן שמרעיף מקיפאונו על זוטרי העיר. המאבטח חפר בתיק שלי וניסיתי להיזכר בסיסמה כדי שלא ישיבני לרחוב המתעלף ואפסיד את הפגישה שנקבעה לי עם ראש מחלקת- נחשו איזה.

כל המחלקות בעולם דומות אבל כל מחלקה אומללה על פי דרכה, וזו מושלת על מסדרון ארוך שסופו מי ישורנו, ובצדיו רכבת קוביות שקופות ובהן נשים עמלניות טק טק טק רכונות על מחשבים טק טק טק ובחלונן נפרשת ככר רבין על מאות הפגנותיה ומנהיג אחד שנרצח על מדרגות העירייה, ולא כי הגיע להסדיר עניינים מוניציפאליים כאלה ואחרים, אלא בשל עניין שכוח.

שלום, כמדומני.

חפשו במילון. פעם זה תפס חזק.

בסוף המדרון – סליחה, שכחתי סמ'ך, התכוונתי למסדרון – שוכנים משרדי ראש המחלקה. ובינם לבין רכבת הפקידות הארוכה, טו.. טו.. טוווו.. מפרידים שלושה תאי שירותים.

בהמתנה הארוכה לפגישה גילינו שמתחם השירותים המפריד בין עליונים לתחתונים הוא הדמוקרטיה במלוא יפעתה, אין אדם שלא נצרך לנקביו, אביון כבן מלך, וזה המקום ההומה ביותר בקומה. מנהלים ופקידות ואזרחים שנקלעו לסיטואציה נכנסים דחופים ויוצאים כשעל פניהם הקלה, והכל שבים ומתפזרים לקרונותיהם ושבים ללבוש את מעמדם בסולם החשיבות העירונית.

זה כמו להשתתף בסרט 'תעלת בלאומילך'. קישון עוד חי בעירייה והדמויות שיצר עודן משייטות בחלל העירייה.

ישבנו והמתנו ארוכות מול פקידות כבות, הקשבנו לשיחות לא לנו ותלינו עיניים בתמונות שעל הקיר ובהם העיר תל אביב, הרם הראש וגע בה, ניבטת מהם יפה וגאה ומצולמת מלמטה למעלה כמצווה: עצור. הסדר את ענייניך שמא יבולע לחמותך וחמך מנוחתם עדן, ולבניהם ובנותיהם ולבני בניהם ולניניהם עשרה דורות קדימה שניים אחורה, סקובידו.

על קיר התמונות במסדרון חסר רק נואם חוצב להבות וריבית-נשך מעל המרפסת היפה מהקליפ של סטטיק, חולדאי ובן אל, בבניין העירייה הישן והטוב.

טודו בום.

עמיר פרץ, אתמול, ליד האנדרטה במקום הירצחו של יצחק רבין (צילום: Roy Alima/Flash90)

בתום הפגישה עברנו להגיד שלום ליצחק רבין. על אבני הבזלת היו פזורות שושנים אדומות כדם. בערב למדנו שעמיר פרץ הניח אותם כאות כבוד למנהיג השכוח, בטרם תסיים גם מפלגת העבודה את תפקידה ההיסטורי ותלך בדרך כל בשר.

ואז הבנו. רק הארנונה תיכון לעולם. תספורת זה לחזקים. חמי הטוב ז"ל אינו טייקון חי עם חוב מת, אלא מת עממי עם חוב חי, שנרשם על שמו בלא ידיעתו, ותפח על שמרי ריבית נשך למיליון ומאתיים. 1,200,000 שקל 14 שנה אחרי מותו. אין פרפרים בעירייה.

טודו בום.

(המשך יבוא. וגם אם יתמהמה)

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.

מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.

האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.