כאשר מבקשים לנתח את הפרספקטיבה של פעילי המחאה שמתמידים להגיע למעון ראש הממשלה בירושלים שבוע אחר שבוע מזה מספר חודשים, קל לטעון שלמפגינות ולמפגינים בבלפור יש סיבות טובות למחאה, על פי תפיסתם. אך לא די בכך. נסיונות העבר להגביל את ההפגנות על רקע ספק-בריאותי ספק-פוליטי, מצריכות להתייחס לשאלות שונות על מנת להבין לא רק על מה מפגינים בבלפור, אלא גם על אילו יסודות של סמכות והכרה בשלטון הם מערערים.

ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות אשר באה לידי ביטוי בהסכמה לפעול על פי המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה (או: תהליך של רכישת לגיטימיות) היא תהליך נרכש של קבלת סמכות. הלגיטימיות נרכשת כאשר מעשים, תהליכים או אידיאולוגיות נתפסים כמוסכמים באמצעות שיוכם לנורמות וערכים בחברה נתונה. זהו תהליך הפיכת דבר מה למקובל ונורמטיבי עבור קהל מסוים. לגיטימיות אפשר לשייך, בין היתר, למדינה כמכלול, למוסדות שלטוניים באופן נפרד, או, לפעולות והחלטות של המדינה והמוסדות השלטוניים.

ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות, שבאה לידי ביטוי בהסכמה לפעול עפ"י המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה היא תהליך נרכש של קבלת סמכות

במדינה דמוקרטית, סמכות המדינה מתבססת על שילוב של כפיה והכרה בזכות המדינה לכפות. חלק חשוב ממהות הדמוקרטיה – היכולת החברתית ליצור כוח פוליטי – נתפס כאשר האזרח מאמין בסמכותם של מנגנוני המדינה.

מדינה נתפסת בדרך כלל כלגיטימית כאשר היא פועלת בצורה הוגנת, לטובת האזרחים, וככזו המאפשרת להם להשפיע. חנה ארנדט מראה שכאשר תפיסה זו מתערערת, אזרחים עשויים לחרוג מכללי הדמוקרטיה ולפעול באופן מחאתי, ולעתים גם באופן אלים.

במילים אחרות, הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. כלומר, קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון.

כיצד משיגות מדינות שיתוף פעולה וציות של אזרחיהן? מדוע ומתי אזרחים בוחרים לפעול באלימות כלפי המדינה? איך אזרחים מסבירים תמיכה וכניעות, או מחאה אלימה? תחת אילו תנאים האלימות מוצדקת או לגיטימית, ומהן התרומות של המדינה מחד ושל האזרחים מאידך להתרחשותם?

שאלות אלה ועוד קשורות לסוגיית הלגיטימיות של המדינה, ועם חלקן התמודדו פילוסופים, סוציולוגים, חוקרי מדע המדינה, משפטנים, פסיכולוגים, קרימינולוגים, ועוד. היעדר הקונצנזוס בנוגע לממדים השונים של המושג, ומה מכיל כל אחד מהם, מוביל להגדרות רבות ולקשיים בבדיקתו.

בשיח הציבורי מקובל לדבר על דה-לגיטימציה כמצב חד-ערכי, המתייחס לשלילת לגיטימיות של מדינה. בדומה למינוחים לגיטימיות ולגיטימציה, גם דה-לגיטימציה הנו מושג רחב ונעשה בו שימוש רב בשנים האחרונות. בין היתר, בתחום הדיפלומטי, באקדמיה, ובתקשורת.

רעיון הדה-לגיטימציה מבטא יחס המבטל במידה רבה את המדינה. ככל שעמוקה יותר רמת הדה-לגיטימציה כלפי המדינה, כך תגבר הנכונות להפעיל נגדה אלימות. ומי שנשללת ממנו הלגיטימיות צפוי לא רק לפגיעה אלימה, אלא הוא גם מרגיש מאוים יותר, וכתוצאה מכך עשוי לפעול בעצמו באלימות.

הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון

בין יתר הקשריו השונים, מתייחס המושג גם לגורמים של הבניית התהליך הפסיכולוגי המביא לדה-לגיטימציה, וגם בהקשר של שלילתה הערכית והמוסרית של מדינה.

בהקשר הישראלי, העיסוק בדה-לגיטימציה נפוץ ונפיץ במיוחד, כיוון שעוסק לא רק במדינה כמבנה כללי לארגון הסדר החברתי, אלא גם ביחס לישראל כמדינת לאום יהודית באופן ספציפי. ככזה, הוא נוגע בנקודות רבות וטעונות כמו הקונפליקט בין ערכים יהודיים לבין ערכים דמוקרטיים, האבחנה בין דת לבין לאום, ייצוג מיעוטים, כיבוש ושליטה בגדה-המערבית, שואה ותקומה, ואנטישמיות.

לפיכך, אבקש לטעון שהשיח העוסק בדה-לגיטימציה – אם בשל העובדה שהוא כשלעצמו מציע פתרון דיכוטומי ולא מדרגי, ואם בשל המטען הפוליטי המורכב שהוא נושא עמו – אינו מבטא בצורה מדויקת את המצב של ערעור על סמכות המדינה או השלטון.

בעוד שלגיטימיות יכולה להיבחן הן כדרך בה המדינה או שלטון מנסים להצטייר בעיני אזרחים (וזרים) והן כדרך בה האזרח מעריך את המדינה או השלטון – ניתן לבחון לגיטימיות לא רק דרך מבנים תיאורטיים, פילוסופיים, משפטיים או שיפוטיים, כפי שהציע למשל מקס וובר, אלא דווקא, דרך בחינת השקפות ועמדות של אזרחים כלפי המדינה. כך, לגיטימיות היא תכונה המיוחסת למדינה (או לסוכניה) על ידי אזרחים, על בסיס הערכה של איכויותיהם הנורמטיביות, ואשר תוצאתה היא הכרה (מתוך הסכמה) של האזרח לקבל את הסמכות.

אזרחים ופעילי מחאה נוטים לשייך לגיטימיות למדינה ולשלטון על בסיס שישה רכיבים שונים: אמון, חוקיות, אפקטיביות, צדק תהליכי, צדק חלוקתי והזדהות. במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות בבירור כיצד פעילי המחאה מערערים על לגיטימיות השלטון על בסיס שלושת הרכיבים הראשונים, ובמידה פחותה יותר על הרכיבים האחרים.

במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות עירעור על לגיטימיות השלטון על בסיס אמון, חוקיות ואפקטיביות

1. ראשית לגבי אמון – ההשקפה לפיה השלטון פועל לטובת האזרח ומתוך כוונה טובה. מחקרים מראים שזהו הרכיב החשוב ביותר במערכת היחסים בין אזרחים לבין מוסדות המדינה. כאשר השלטון נתפס כפועל שלא לטובת האינטרסים של האזרח, ככזה הפועל לפי מניעים שנויים במחלוקת (לכל הפחות), או אפילו למען אינטרסים אנוכיים – האמון במוסדות השלטון מתערער, והתמיכה עליה נשען בהכרח שלטון דמוקרטי מאבדת את תקפותה.
2. תפיסת החוקיות היא השקפה לפיה המדינה ומוסדותיה פועלים במסגרת החוק, או, השקפה לפיה האזרחים מחויבים לציית לחוק. ביטויים אלה תלויים זה בזה: התנהלות שלטונית אותה יגדירו אזרחים כחוקית משפיעה על תפיסת הלגיטימציה, ולעתים משפיעה על ההשקפה של האזרחים לפיה יש לציית לחוק. מחקרים שמים דגש על היבטים חוקיים וחוקתיים של התנהלות מוסדות המדינה כבסיס לתמיכה בהם. שלושה כתבי אישום פעילים נגד ראש הממשלה, בהם אישומים חמורים בשוחד, מרמה והפרת אמונים הם היסוד בגינם יצאו המפגינים בבלפור לרחובות, ועלולים להביא להשקפה לפיה אין חובה אזרחית לציית לחוק. השקפה אשר כבר מאותגרת בעקבות מדיניות אכיפת הסגר וציות להנחיות ולהגבלות הקורונה.
3. אפקטיביות היא רכיב בתפיסת הלגיטימיות, לפיה המדינה או השלטון פועלים בצורה מתפקדת ומועילה לטובת האוכלוסייה הכללית בתחומי חיים שונים, כמו בריאות, כלכלה וחינוך. כלומר, ככל שהמדינה מתפקדת טוב יותר, כך אזרחים מעריכים את המדינה כלגיטימית יותר. האפקטיביות מוגדרת באופן רחב, כזו המסוגלת לספק את צרכיהם הבסיסיים של מירב האזרחים, ופחות בהתייחס לקבוצת הפנים של אזרח זה או אחר. המצב הבריאותי ההולך ומחמיר, המצב הכלכלי והמצוקה אליה נקלעו אזרחים רבים, השינוי התכוף בהנחיות הקורונה, וגם מינויי הבכירים במגזר הציבורי התקועים מזה זמן רב – מערערים באופן ברור על האפקטיביות הנתפסת של הממשלה.

שלושת הרכיבים האחרים של תפיסת הלגיטימיות השלטונית פחות דומיננטיים במחאת בלפור, למרות שההקשרים קיימים. תפיסה של צדק תהליכי, ההכרה של האזרחים בהוגנות ובשוויוניות של תהליכי העבודה והמנגנונים המוסדיים של המדינה ביחס לקבוצות שונות, נמצאת בהנחיות הקורונה הנתפסות כלא הוגנות. למשל לפיהן הרחצה בחופים ובבריכות אסורה אך התפילות בבתי-הכנסת מותרות.

בשונה מצדק תהליכי, תפיסות של צדק חלוקתי עוסקות בחלוקת המשאבים במדינה וכיצד הן מפוזרת ביחס לקבוצות שונות. בעניין זה, מצד אחד, למוחים בבלפור ובכיכר רבין הצטרפו קבוצות המחאה של נחל האסי בדרישתם לפתיחת הנחל לקהל הרחב (רובו בית-שאני) וכנגד הפריבילגיה של הקיבוצים הלבנים, אך מצד שני נטען כנגד השלטון כי המחאה על נחל האסי היא ספין שמקורו במסדרונות השלטון, ואשר מטרתו להסיט את תשומת הלב הציבורית ממחאת בלפור.

בהיבט אחר של צדק חלוקתי ניתן לראות שהממשלה דווקא כן היתה קשובה למחאת העצמאיים בגל הראשון של הקורונה, והגדילה עבורם את המענקים. על כן צריך לדון גם בנושא של סדר עדיפויות של הטיפול הממשלתי, כלומר אילו קבוצות זכו ליחס עדיף (האם יש או אין קשר למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית), ואילו זכו ליחס פחות מחבק (עובדים סוציאליים למשל).

הרכיב השישי והאחרון בתפיסת הלגיטימיות של השלטון עוסק בהזדהות. כלומר בהשקפה לפיה ערכים אידיאולוגיים-בסיסיים של אזרחים משותפים גם למדינה, וכן, בהכרה של האזרח בזהותו הלאומית. בעניין זה אין שום ספק – המפגינים בבלפור מזדהים עם המדינה באופן מלא, גם אם לא מזדהים עם השלטון הנוכחי. כמו במחאת יוצאי אתיופיה, ובשונה מהאופן בו אזרחים מצדיקים את מחאתם על בסיס הטיעון של שירות צבאי משמעותי (שאיננו תנאי לאזרחות שוויונית ולזכויות מלאות בדמוקרטיה), המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון.

כמו במחאת יוצאי אתיופיה, המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון

לסיכום, ובניגוד לדעה הפופולרית, בשעה קשה זו של הדמוקרטיה הישראלית בכל זאת נמצאת נחמה. כיוון שדמוקרטיה היא תהליך מתפתח ולא תמיד צפוי מראש, תהליכים חברתיים-פוליטיים ערים עשויים להועיל לה. יותר ויותר ישראלים מבינים שהן ההשפעה בדמוקרטיה והן הלגיטימציה לשלטון מוענקים לא רק מאחורי פרגוד הקלפי. עוד ועוד מחאות סוחפות המונים וצוברות תנופה – למשל המחאה נגד הסגר, נגד אלימות כלפי נשים, מחאות של חרדים, להט"ב, ועדי עובדים ומזרחים – וכן, ניתן לראות אותן דווקא ככאלה המחזקות את הדמוקרטיה.

ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה, בדגש על מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה. מאמר שלו פורסם לאחרונה בכתב העת Social Movement Studies. מאמין בג'ון לנון כי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים אחרים

מנועי התעמולה והספין של בנימין נתניהו השיגו התבטאות של גדי סוקניק באחד הראיונות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק הוא אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא.

מגיש החדשות לשעבר, גדי סוקניק: ״נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מהנבחרים של יש עתיד. רמה נמוכה של אינטלגנציה, של תרבות, של תרבות שיח״ pic.twitter.com/bYVX2NYBqh

— Ran Boker רן בוקר (@ranboker) June 27, 2022

נתניהו שיחרר גינוי רשמי, שם התייחס להתבטאות כאילו נאמרה על בוחרי הליכוד, כשבפועל היא נאמרה על חברי הכנסת של המפלגה, מירי רגב דחפה את "גזען", למרות שרוב נבחרי המפלגה גברים אשכנזים עשירים, ואמיר אוחנה כבר הביא נימוקים לספרים שכתב נתניהו כאילו הם מעידים על אינטליגנציה גבוהה (היי, ומה לגבי אינטליגנציה רגשית?). וכך הלך הספין ותפח.

מנועי התעמולה והספין של נתניהו השיגו התבטאות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא

הבה ננסה רגע לבדוק אינטליגנציה פוליטית. נניח בצד את מחקרים על מנת משכל וזיהוי גאונים לעומת אחרים.

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכיו של נתניהו? האם יש להם אינטילגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

"כושר אבחנה בין דבר לדבר". כותב מילון אוקספורד בהגדרת "אינטילגנציה".
האם ישראל כץ, לשעבר שר אוצר, יודע להבדיל בין מדינה עם תקציב חוקי מאושר לבין מדינה שאין לה תקציב מאושר אלא רק המשכי, והיא נאלצת לעצור פרויקטים, מינויים, חוקים, תשלומים ואת כל מערכותיה כיוון שהחוק לא מאפשר להוציא כספים שאין להם אישור בתקציב חוקי?

האם יואב גלנט, שר החינוך לשעבר, יודע להבדיל בין מערכת קורסת לבין רפורמה בשכר המורים?

האם שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן, יודע להבחין בין מצב המחסור בתקנים ומיטות בבתי החולים לבין הכאוס והסכנות הצפויות לציבור בשל כך?

האם השר לשעבר במשרד לביטחון פנים, אמיר אוחנה, הוא אדם תבוני המבין שהיעדר מפכ"ל קבוע במשך שנתיים וחצי פוגע במשטרה, בעצמאותה, בתפקודה המבצעי בלחימה בפשע, ביכולתה להתנגד לפרויקטים מסוכנים כמו החגיגות ההמוניות במירון, או אפשרותה לטפל בזמן במחדלי שב"ס שהובילו לבריחת אסירים מסוכנים?

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכי נתניהו? האם יש להם אינטליגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

אם להתבסס על עדויות השרים הללו, הם מצהירים שהם אינטליגנטים וכי סוקניק רק השמיץ. אם כך מהו ההסבר להתנהגותם שאינה מבחינה בסכנות שאליהן הוביל מנהיגם? חמש מערכות בחירות בתוך 3 שנים זה מהלך תבוני של מדינה המונהגת בידי שרים אינטליגנטים?

מהו ההסבר להתנהגות חסרת האחריות, שלפיה הם תומכים בסיפוח, ולמחרת בעסקת המאה שמעבירה שטחים לפלסטינים? מתנגדים למדינה פלסטינית, אבל אם נתניהו יאמר הם מיד יתמכו? תומכים בשת"פ עם רע"ם, אבל למחרת הקמת ממשלת השינוי מכנים את רע"ם תומכי טרור וממשיכים להסביר שאבו יאיר לא ניהל מו"מ עם רע"ם לכניסה לממשלתו?

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

בבקשה. לכל המכפישים את הממשלה הזו – אתם מוזמנים לשלוח פרחים למי שחיבל בכל החוקים שהיא ניסתה להעביר לטובת האזרחים.
הפרחים לביבי נתניהו וחברי הכת, מירי-אין כאבי בטן-רגב, עידית סילמן, שיקלי, אורבך וח"כ רינאווי.
מקווה שעכשיו אתם מרוצים מהכאוס הצפוי במדינה. pic.twitter.com/WAbtaNxU3f

— listein (@Lihistein) June 21, 2022

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

מה אינטליגנטי בהפלת חוק למען נאנסות? למען זוגות צעירים? למען המתנחלים ביו"ש – מצביעי הגוש שלהם? מה אינטליגנטי בהתנגדות לחוק המטרו שאמור לשרת את כל אזרחי המדינה ועלותו עשרות מיליארדים?

והדוגמה האחרונה בינתיים, שגריר ארה"ב נאלץ להתחנן בפני כנסת ישראל להצביע לטובת פטור מוויזות לישראלים לארה"ב, הטבה שהוא עומל עליה מאז שנכנס לתפקידו למען האזרחים ועומדת להידחות בגלל האופוזיציה?

תראו מה זה, שגריר ארצות הברית רוצה לעזור יותר לאזרחי ישראל מאשר הליכודניקים. איזה בושה, אין פה שום דבר שאיכפת להם ממנו. כלום https://t.co/gZ5gFkfCr6

— Roee Neuman???????????????? (@NeumanRoee) June 28, 2022

על פניו, גם לאיש שאינו מדען חוקר אינטליגנציה נדמה שאלה מהלכים מוזרים, מסוכנים, חסרי היגיון ובוודאי לא תבוניים.

נבחרי הליכוד סימנו את עצמם בנאמנותם הבלתי מסויגת לנתניהו כאנשים שהניחו בצד את תבונתם. את הכושר להבחין בין דבר לדבר.

יתכבדו נא כל הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויגידו: איזה מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה ביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור?

איזה פתרון שאיש לא חשב עליו קודם הם יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל: יוקר המחיה, הסכסוך עם הפלסטינים, שבריריות הדמוקרטיה והאיומים עליה ועוד?

מה?
לא שומעים.

יש דוגמה להצעה אינטליגנטית אחת שתמנע אסון במירון, תגרום לחרדים לצאת לעבוד ולהתגייס, תפחית את הביורוקרטיה והמיסים הגבוהים הממררים את חיינו?

יתכבדו הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויצביעו על מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה שביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור. איזה פתרון שאיש לא חשב עליו יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל?

האנשים האלה במשך שנים עסוקים רק בצרות של מנהיגם, במשפטיו הפליליים ובשרידותם בשלטון.

שום מעשה תבוני למען איכות חיי האזרחים הם לא עשו.
בכיינים חסרי תבונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צודקים חברי המחנה הדמוקרטי המצומק באמירתם שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד ושלילת הריבונות וזכויות האדם ממיליוני הפלסטינים.

אך צודקים גם חברי המחנה הדמוקרטי שמבהירים שאין להרפות מהמאבק באפרטהייד, אך בשום אופן אי אפשר להקטין או למזער את הסכנות העצומות והקיומיות שטמונות בשובו של המחריב הגדול להנהגה.

צודקים האומרים שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד. אך צודקים גם האומרים שאי אפשר למזער את הסכנות הקיומית שבשובו להנהגה

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה.

אני מבין כמובן את הצורך הנרקיסיסטי של לוי להתבדל מאיזה קולקטיב מדומיין בתוך ראשו כי הוא חושב שזה מגניב. אבל בשל הצורך הנרקיסי להתבדל ולהרגיש חתרן, שוכח העיתונאי שלצד זכותם של הפלסטינים לא לסבול ממשטר מדכא, גם לישראלים יש זכות לא לסבול ממשטר מדכא:

כשם שהפלסטינים אינם צריכים לסבול ממשטר הפרדה גזעני שמשליט על חייהם דיקטטורה צבאית, שולל מהם ריבונות ואזרחות ופוגע בזכויות האדם שלהם – גם הישראלים אינם צריכים לסבול ממשטר סמכותני, מריסוק שאריות המוסדות הדמוקרטיים ומעלייתו של דיקטטור מסית ומשסה שמקיים פולחן אישיות.

הישראלים אינם צריכים לסבול מהעדר אופק כלכלי, מריסוק השירות הציבורי, מקיום כלכלי רעוע, מפערים כלכליים עצומים וקיומיים שגוזרים במידה רבה את גורלו הקיומי הכלכלי של כל תינוק בהתאם ליכולתה הכלכלית של משפחתו, מחוסר יכולת לקנות דירה, מהשתעבדות איומה ומלחיצה לשכר דירה מופרך או למשכנתא לכל החיים, מתרבות כזב מחרידה, מתקשורת חנפנית שעוסקת בתעמולה ופולחן אישיות, משיסוי נגד האזרחים הערבים, מהסתה נגד אזרחים יהודים שמתנגדים לשלטון הריקבון, מהפיכת כל יריב פוליטי לבלתי לגיטימי, מהסתה כוזבת נגד מערכת המשפט, ממינוי שומרי סף נרצעים וחסרי חוליות, מהפיכת כל האזרחים לבני ערובה של נאשם שיודע שהוא יורשע ולכן ירתום את שלטונו לחילוצו ממשפטו הפלילי, ממשטרה גרועה ורקובה ואלימה במוקדים רבים בתוכה, מביזוי היהדות, מאפליית נשים, ממניעת תחבורה ציבורית בשבת (הנפגעים הם עניים ומעמד ביניים. רובנו), מריקון מוסדות דמוקרטיים מכל תוכן, ממינויים כושלים, מקידוש תרבות השקר והעילגות, מדריסת החלש בידי החזק, מהזנחת מערכות הבריאות והחינוך והרווחה, ממכירת נכסי ציבור בנזיד עדשים למתי מעט מקושרים ועשירים, מגזענות אתנוצנטרית כעורה וחמורה ומהעמקת השעבוד של הסוהר הישראלי כל עוד הוא משעבד את האסיר הפלסטיני.

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה

כן, צריך להיאבק בכל ממשלה שמותירה את האפרטהייד בגדה על כנו ואף מעמיקה אותו. וצריך גם לבלום את שובו של הנוכל המשסה שחולל חורבן עצום במדינת ישראל.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.