כאשר מבקשים לנתח את הפרספקטיבה של פעילי המחאה שמתמידים להגיע למעון ראש הממשלה בירושלים שבוע אחר שבוע מזה מספר חודשים, קל לטעון שלמפגינות ולמפגינים בבלפור יש סיבות טובות למחאה, על פי תפיסתם. אך לא די בכך. נסיונות העבר להגביל את ההפגנות על רקע ספק-בריאותי ספק-פוליטי, מצריכות להתייחס לשאלות שונות על מנת להבין לא רק על מה מפגינים בבלפור, אלא גם על אילו יסודות של סמכות והכרה בשלטון הם מערערים.

ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות אשר באה לידי ביטוי בהסכמה לפעול על פי המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה (או: תהליך של רכישת לגיטימיות) היא תהליך נרכש של קבלת סמכות. הלגיטימיות נרכשת כאשר מעשים, תהליכים או אידיאולוגיות נתפסים כמוסכמים באמצעות שיוכם לנורמות וערכים בחברה נתונה. זהו תהליך הפיכת דבר מה למקובל ונורמטיבי עבור קהל מסוים. לגיטימיות אפשר לשייך, בין היתר, למדינה כמכלול, למוסדות שלטוניים באופן נפרד, או, לפעולות והחלטות של המדינה והמוסדות השלטוניים.

ירגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות, שבאה לידי ביטוי בהסכמה לפעול עפ"י המרות של סמכות זו, ובהסכמה לציית לה. לגיטימציה היא תהליך נרכש של קבלת סמכות

במדינה דמוקרטית, סמכות המדינה מתבססת על שילוב של כפיה והכרה בזכות המדינה לכפות. חלק חשוב ממהות הדמוקרטיה – היכולת החברתית ליצור כוח פוליטי – נתפס כאשר האזרח מאמין בסמכותם של מנגנוני המדינה.

מדינה נתפסת בדרך כלל כלגיטימית כאשר היא פועלת בצורה הוגנת, לטובת האזרחים, וככזו המאפשרת להם להשפיע. חנה ארנדט מראה שכאשר תפיסה זו מתערערת, אזרחים עשויים לחרוג מכללי הדמוקרטיה ולפעול באופן מחאתי, ולעתים גם באופן אלים.

במילים אחרות, הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. כלומר, קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון.

כיצד משיגות מדינות שיתוף פעולה וציות של אזרחיהן? מדוע ומתי אזרחים בוחרים לפעול באלימות כלפי המדינה? איך אזרחים מסבירים תמיכה וכניעות, או מחאה אלימה? תחת אילו תנאים האלימות מוצדקת או לגיטימית, ומהן התרומות של המדינה מחד ושל האזרחים מאידך להתרחשותם?

שאלות אלה ועוד קשורות לסוגיית הלגיטימיות של המדינה, ועם חלקן התמודדו פילוסופים, סוציולוגים, חוקרי מדע המדינה, משפטנים, פסיכולוגים, קרימינולוגים, ועוד. היעדר הקונצנזוס בנוגע לממדים השונים של המושג, ומה מכיל כל אחד מהם, מוביל להגדרות רבות ולקשיים בבדיקתו.

בשיח הציבורי מקובל לדבר על דה-לגיטימציה כמצב חד-ערכי, המתייחס לשלילת לגיטימיות של מדינה. בדומה למינוחים לגיטימיות ולגיטימציה, גם דה-לגיטימציה הנו מושג רחב ונעשה בו שימוש רב בשנים האחרונות. בין היתר, בתחום הדיפלומטי, באקדמיה, ובתקשורת.

רעיון הדה-לגיטימציה מבטא יחס המבטל במידה רבה את המדינה. ככל שעמוקה יותר רמת הדה-לגיטימציה כלפי המדינה, כך תגבר הנכונות להפעיל נגדה אלימות. ומי שנשללת ממנו הלגיטימיות צפוי לא רק לפגיעה אלימה, אלא הוא גם מרגיש מאוים יותר, וכתוצאה מכך עשוי לפעול בעצמו באלימות.

הפעלת אלימות כנגד המדינה וסוכניה יכולה להתפרש כאבדן לגיטימציה למדינה במובנה הבסיסי ביותר. קריאת תיגר על המונופול של האלימות הנתון בידי כוחות הביטחון

בין יתר הקשריו השונים, מתייחס המושג גם לגורמים של הבניית התהליך הפסיכולוגי המביא לדה-לגיטימציה, וגם בהקשר של שלילתה הערכית והמוסרית של מדינה.

בהקשר הישראלי, העיסוק בדה-לגיטימציה נפוץ ונפיץ במיוחד, כיוון שעוסק לא רק במדינה כמבנה כללי לארגון הסדר החברתי, אלא גם ביחס לישראל כמדינת לאום יהודית באופן ספציפי. ככזה, הוא נוגע בנקודות רבות וטעונות כמו הקונפליקט בין ערכים יהודיים לבין ערכים דמוקרטיים, האבחנה בין דת לבין לאום, ייצוג מיעוטים, כיבוש ושליטה בגדה-המערבית, שואה ותקומה, ואנטישמיות.

לפיכך, אבקש לטעון שהשיח העוסק בדה-לגיטימציה – אם בשל העובדה שהוא כשלעצמו מציע פתרון דיכוטומי ולא מדרגי, ואם בשל המטען הפוליטי המורכב שהוא נושא עמו – אינו מבטא בצורה מדויקת את המצב של ערעור על סמכות המדינה או השלטון.

בעוד שלגיטימיות יכולה להיבחן הן כדרך בה המדינה או שלטון מנסים להצטייר בעיני אזרחים (וזרים) והן כדרך בה האזרח מעריך את המדינה או השלטון – ניתן לבחון לגיטימיות לא רק דרך מבנים תיאורטיים, פילוסופיים, משפטיים או שיפוטיים, כפי שהציע למשל מקס וובר, אלא דווקא, דרך בחינת השקפות ועמדות של אזרחים כלפי המדינה. כך, לגיטימיות היא תכונה המיוחסת למדינה (או לסוכניה) על ידי אזרחים, על בסיס הערכה של איכויותיהם הנורמטיביות, ואשר תוצאתה היא הכרה (מתוך הסכמה) של האזרח לקבל את הסמכות.

אזרחים ופעילי מחאה נוטים לשייך לגיטימיות למדינה ולשלטון על בסיס שישה רכיבים שונים: אמון, חוקיות, אפקטיביות, צדק תהליכי, צדק חלוקתי והזדהות. במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות בבירור כיצד פעילי המחאה מערערים על לגיטימיות השלטון על בסיס שלושת הרכיבים הראשונים, ובמידה פחותה יותר על הרכיבים האחרים.

במקרה של המחאה נגד השחיתות השלטונית בבלפור, ניתן לראות עירעור על לגיטימיות השלטון על בסיס אמון, חוקיות ואפקטיביות

1. ראשית לגבי אמון – ההשקפה לפיה השלטון פועל לטובת האזרח ומתוך כוונה טובה. מחקרים מראים שזהו הרכיב החשוב ביותר במערכת היחסים בין אזרחים לבין מוסדות המדינה. כאשר השלטון נתפס כפועל שלא לטובת האינטרסים של האזרח, ככזה הפועל לפי מניעים שנויים במחלוקת (לכל הפחות), או אפילו למען אינטרסים אנוכיים – האמון במוסדות השלטון מתערער, והתמיכה עליה נשען בהכרח שלטון דמוקרטי מאבדת את תקפותה.
2. תפיסת החוקיות היא השקפה לפיה המדינה ומוסדותיה פועלים במסגרת החוק, או, השקפה לפיה האזרחים מחויבים לציית לחוק. ביטויים אלה תלויים זה בזה: התנהלות שלטונית אותה יגדירו אזרחים כחוקית משפיעה על תפיסת הלגיטימציה, ולעתים משפיעה על ההשקפה של האזרחים לפיה יש לציית לחוק. מחקרים שמים דגש על היבטים חוקיים וחוקתיים של התנהלות מוסדות המדינה כבסיס לתמיכה בהם. שלושה כתבי אישום פעילים נגד ראש הממשלה, בהם אישומים חמורים בשוחד, מרמה והפרת אמונים הם היסוד בגינם יצאו המפגינים בבלפור לרחובות, ועלולים להביא להשקפה לפיה אין חובה אזרחית לציית לחוק. השקפה אשר כבר מאותגרת בעקבות מדיניות אכיפת הסגר וציות להנחיות ולהגבלות הקורונה.
3. אפקטיביות היא רכיב בתפיסת הלגיטימיות, לפיה המדינה או השלטון פועלים בצורה מתפקדת ומועילה לטובת האוכלוסייה הכללית בתחומי חיים שונים, כמו בריאות, כלכלה וחינוך. כלומר, ככל שהמדינה מתפקדת טוב יותר, כך אזרחים מעריכים את המדינה כלגיטימית יותר. האפקטיביות מוגדרת באופן רחב, כזו המסוגלת לספק את צרכיהם הבסיסיים של מירב האזרחים, ופחות בהתייחס לקבוצת הפנים של אזרח זה או אחר. המצב הבריאותי ההולך ומחמיר, המצב הכלכלי והמצוקה אליה נקלעו אזרחים רבים, השינוי התכוף בהנחיות הקורונה, וגם מינויי הבכירים במגזר הציבורי התקועים מזה זמן רב – מערערים באופן ברור על האפקטיביות הנתפסת של הממשלה.

שלושת הרכיבים האחרים של תפיסת הלגיטימיות השלטונית פחות דומיננטיים במחאת בלפור, למרות שההקשרים קיימים. תפיסה של צדק תהליכי, ההכרה של האזרחים בהוגנות ובשוויוניות של תהליכי העבודה והמנגנונים המוסדיים של המדינה ביחס לקבוצות שונות, נמצאת בהנחיות הקורונה הנתפסות כלא הוגנות. למשל לפיהן הרחצה בחופים ובבריכות אסורה אך התפילות בבתי-הכנסת מותרות.

בשונה מצדק תהליכי, תפיסות של צדק חלוקתי עוסקות בחלוקת המשאבים במדינה וכיצד הן מפוזרת ביחס לקבוצות שונות. בעניין זה, מצד אחד, למוחים בבלפור ובכיכר רבין הצטרפו קבוצות המחאה של נחל האסי בדרישתם לפתיחת הנחל לקהל הרחב (רובו בית-שאני) וכנגד הפריבילגיה של הקיבוצים הלבנים, אך מצד שני נטען כנגד השלטון כי המחאה על נחל האסי היא ספין שמקורו במסדרונות השלטון, ואשר מטרתו להסיט את תשומת הלב הציבורית ממחאת בלפור.

בהיבט אחר של צדק חלוקתי ניתן לראות שהממשלה דווקא כן היתה קשובה למחאת העצמאיים בגל הראשון של הקורונה, והגדילה עבורם את המענקים. על כן צריך לדון גם בנושא של סדר עדיפויות של הטיפול הממשלתי, כלומר אילו קבוצות זכו ליחס עדיף (האם יש או אין קשר למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית), ואילו זכו ליחס פחות מחבק (עובדים סוציאליים למשל).

הרכיב השישי והאחרון בתפיסת הלגיטימיות של השלטון עוסק בהזדהות. כלומר בהשקפה לפיה ערכים אידיאולוגיים-בסיסיים של אזרחים משותפים גם למדינה, וכן, בהכרה של האזרח בזהותו הלאומית. בעניין זה אין שום ספק – המפגינים בבלפור מזדהים עם המדינה באופן מלא, גם אם לא מזדהים עם השלטון הנוכחי. כמו במחאת יוצאי אתיופיה, ובשונה מהאופן בו אזרחים מצדיקים את מחאתם על בסיס הטיעון של שירות צבאי משמעותי (שאיננו תנאי לאזרחות שוויונית ולזכויות מלאות בדמוקרטיה), המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון.

כמו במחאת יוצאי אתיופיה, המפגינים עוטים על עצמם באופן סימבולי דגלי ישראל (לעתים לצד דגל מחאה נוסף, בצבע שחור או ורוד) כאומרים – זו המדינה שלנו, לא רק של השלטון

לסיכום, ובניגוד לדעה הפופולרית, בשעה קשה זו של הדמוקרטיה הישראלית בכל זאת נמצאת נחמה. כיוון שדמוקרטיה היא תהליך מתפתח ולא תמיד צפוי מראש, תהליכים חברתיים-פוליטיים ערים עשויים להועיל לה. יותר ויותר ישראלים מבינים שהן ההשפעה בדמוקרטיה והן הלגיטימציה לשלטון מוענקים לא רק מאחורי פרגוד הקלפי. עוד ועוד מחאות סוחפות המונים וצוברות תנופה – למשל המחאה נגד הסגר, נגד אלימות כלפי נשים, מחאות של חרדים, להט"ב, ועדי עובדים ומזרחים – וכן, ניתן לראות אותן דווקא ככאלה המחזקות את הדמוקרטיה.

ד"ר יאיר יאסָן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הוא חוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה, בדגש על מערכות היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה. מאמין בג'ון לנון כי החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכנונים אחרים

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30

משבר הקורונה הציף מספר סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך אם נתעלם מהתהליכים הפוליטיים המתקיימים בצילן, אנחנו עתידים לחזות בשינוי מהותי של המערכת, שאינו זוכה לדיון הציבורי הראוי לו. סוגיות אלו נוגעות לא רק לתפקידה הקריטי של המערכת בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל.

משבר הקורונה הציף סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך לא רק לתפקידה הקריטי בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל

השבתתה של מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה לא רק פגעה במסלול החינוכי, בתחושת הביטחון וביכולת הלמידה של תלמידי המערכת, אלא גם ביכולתם של הורים רבים לשוב אל מקום עבודתם במהלך אסטרטגיית היציאה, כל עוד אין לילדיהם האפשרות לחזור אל בתי הספר.

בנוסף, הרצון העז של גורמים שונים, ובראשם השלטון המקומי וועדי ההורים, להוציא את השליטה בחינוך ילדיהם ממערכת ממשלתית מרכזית ולהעבירה לניהול הרשויות המקומיות – גרם לניצול משבר הקורונה כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד.

בהשוואה שעשה פורום ארלוזורוב בין התנהלות ממשלת ישראל אל מול התנהלותן של ממשלות במדינות אחרות בעולם, עולה כי אחד הכשלים המרכזיים בניהול המשבר במערכת החינוך נשען על חוסר היכולת לייצר קונצנזוס בנוגע לממדי התחלואה בקרב ילדים. מגמה זו העמיקה בשבועות האחרונים, כאשר שר החינוך מציג נתונים הפוכים מאלו המוצגים מטעם משרד הבריאות.

כך, למרות הסגירה המהירה מאוד של המערכת שבוצעה בזמן הסגר הראשון, ישראל התעכבה בצורה משמעותית ביישום המגבלות אל מול נתוני התחלואה, והפעילה את מערכת החינוך למשך כמעט חודשיים (לא רצופים) במהלך שיאו של גל התחלואה השני. כעת, בשיאו של גל התחלואה השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים), מעמיקים עוד יותר השסעים ואי ההסכמה בין משרדי החינוך והבריאות בכל בנוגע לפתיחתה או סגירתה של המערכת. חשוב לזכור כי בכל רגע בו מקבלי ההחלטות מתווכחים על המתווה הנכון, מיליוני תלמידי ותלמידות ישראל נמצאים במצב של אי ודאות בלתי נסבל.

המורכבות של מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל בחודשים האחרונים בכל הנוגע להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח הם התגשמות חלום למנהלי בתי ספר רבים בישראל.

מורכבות מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל באשר להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח, קורצים למנהלי בתיה"ס רבים

למרות זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו הדגישה את מרכזיותה של מערכת החינוך בחיינו, ועל כן עלינו ללמוד מהשנה הזו ולייעל את המערכת, לא להפריט אותה. למרות שאין יחסי ציבור טובים למונח הריכוזיות, המצב ההיברידי בו נמצאת המערכת, בו חלקה מופרט וחלקה ריכוזי, רק פוגע בה.

הדרישה לעצמאות ניהולית, תקציבית ופדגוגית של בתי ספר בישראל אינה דרישה חדשה, אך משבר הקורונה, מסתבר, ליבה את האש מתחת לרגליהם של מנהלי בתי ספר והוליד מאבק מחודש לביזור סמכויות.

הרציונל נשען על ההנחה כי "השטח" (יהיה מונח מופשט זה אשר יהיה) מבין ויודע את כלל צרכיו ואין צורך במנגנון ריכוזי, איטי וביורוקרטי בכדי להוליד חינוך טוב ואיכותי לילדי ישראל. גם אם הנחה זו נכונה, והיא לא, הרי שהרצון לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות מהיסוד את מערכת החינוך הוא בעייתי.  המהלך הנכון יותר הוא שיפור ערוצי התקשורת בין השטח לבין משרד החינוך, ולא הפקעת סמכויות מידי המדינה.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתי ספר, אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו.

טוב יעשה משרד החינוך כולו אם יכניס לתוך תהליכי קבלת ההחלטות גם אנשי שטח. באופן זה, המדיניות תייצג נאמנה יותר את האינטרסים המקומיים, ובה בעת תיקח בחשבון סוגיות רחבות יותר אשר לא פעם מתעלמים מהן מתוך הרצון להתמקד במצוינות לימודית גרידא. המהירות בה מקבלי ההחלטות שוקלים הפרטה של שירותי החינוך במדינה מעידה יותר מכל על פזיזות מקבלי ההחלטות בהקשר זה.

השורה התחתונה אם כן, ברורה למדי. משרד החינוך צריך רפורמה, אך הפרטה, ביזור ואוטונומיה אינן הנחלה אליה הוא משווע. ריכוזיות הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות, אז ריכוז נכון, אשר משלב אנשי מקצוע רלוונטיים ומייצר מדיניות הוליסטית יותר, היא היא הרפורמה אותה משרד החינוך צריך.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתיה"ס אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו

הדרישות למתן סמכויות רחבות לבתי ספר צריכה להיענות בפריסת ידיים רחבה של משרד החינוך ובקריאת "ברוכים הבאים". רק ככה, משרד החינוך צריך להשתנות לאור המשבר הנוכחי.

טל חסדאי-ריפא הוא חוקר בכיר בפורום ארלוזרוב. טל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בן 31, נשוי, אבא טרי. נע על התפר שבין אופטימיות להרמת ידיים, אבל מאמין גדול שראוי שיהיה כאן יותר טוב.