משבר הקורונה מלווה אותנו כבר שמונה חודשים, תקופה שכבר לא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי שמונה חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת שפועלת, כזו שמסוגלת לתת מענה גם אם לא מושלם, אבל מענה.

משבר הקורונה מלווה אותנו כבר 8 חודשים, תקופה שלא יכולה להיחשב כתקופת חסד לצורך עיכול, למידה, התנעה או תכנון. אחרי 8 חודשים היינו מצפים למצוא כבר מערכת פועלת, שמסוגלת לתת מענה

בזמן הזה, בו יש סגר אחרי סגר והרבה משפחות בבידוד, ילדים רבים ברחבי ישראל לא מגיעים למוסדות החינוך. רובנו עסוקים בניתוח הלמידה מרחוק ומקרוב, ניתוח המענים הרגשיים שמקבלים הילדים, בדיקת שיעורי תחלואה וסגירת עסקים, אבל לא רואים את אותם אלפי ילדים שנמצאים הרבה מאחור. ילדים שזכו לקבל ארוחה חמה ומזינה אחת ליום, בזכות הגעתם למערכת החינוך.

לאט לאט, כמו ניצנים שפרחו אחרי הגשם, עוד ועוד משפחות בישראל נכנסות למעגל העוני. מבלי ששמנו לב, רבים ממכרינו איבדו את מקומות העבודה שלהם ואינם מתפרנסים. למעשה, מעגל הילדים הרעבים גדל וגדל אבל אף אחד לא מודד אותו, טומנים את הראש בחול ומעדיפים לא לדעת את הנתונים.

תקציב משוריין קיים על פי חוק לטובת מפעל ההזנה של משרד החינוך. אך מאות אלפי ילדים שקיבלו ארוחה מזינה ולא מקבלים אותה עוד, אינם מקבלים את המגיע להם על פי חוק. משרד החינוך טוען כי הוא יודע לטפל רק במקרים בהם מוסדות החינוך פתוחים ולמעשה הכספים אינם מנוצלים, אינם עוברים לאף אחד וילדים רבים נשארים רעבים.

משבר הקורונה הביא איתו כידוע לא מעט יתרונות בייעול תהליכים, טכנולוגיות, חדשנות דיגיטציה, אבל לא – על משרדים ממשלתיים זה כנראה לא עובד. הייתכן שמאות מיליוני שקלים משוריינים לארוחות עבור ילדים שזקוקים לארוחה חמה ומזינה אך אין מי שיאסוף את הנתונים וינסה לחשוב מחוץ לקופסה איך להעביר אליהם את הארוחות?

הרי לא מדובר על מצב שצריך להשיג תקציב. התקציב קיים ומשוריין. הייתכן שמשרד החינוך לא מתעניין באותם ילדים וסבור כי זה מחוץ לגבולות הגזרה שלו? איך נכשלנו ככה בהבנת תפקידה של מערכת החינוך?

תקציב משוריין קיים על פי חוק לטובת מפעל ההזנה של משרד החינוך. אך מאות אלפי ילדים שקיבלו ארוחה מזינה ולא מקבלים אותה עוד, אינם מקבלים את המגיע להם על פי חוק

משבר הקורונה הביא איתו גם הרבה דינמיות. האם מערכת החינוך היא כה מיוחדת ויציבה, שאין מי שרואה כי ישנם מאות אלפי תלמידים נוספים שזקוקים לארוחה חמה ומזינה?

בשנת 2020 עם כל הטכנולוגיות הקיימות בעולם איסוף נתונים הוא תהליך פשוט. אולי סיזיפי מעט אבל פשוט. על מנת להגיע למיפוי של התלמידים הרעבים, הישנים והחדשים, צריך בסך הכל לפנות אל בתי הספר ברחבי הארץ ולבקש את הנתונים. משרד החינוך פונה אל בתי הספר השכם וערב, בנושאים שונים. מדוע במקרה זה, הדבר כה מסובך? כנראה שלעולם לא נבין זאת.

בסופו של יום מאות אלפי ילדים רעבים ברחבי הארץ נתמכים בעמותות שונות ובהורים נפלאים שמתרימים עבורם מזון. אנו ההורים יוצאים אל הרחובות ואוספים מזון יבש וטרי כדי לחלק לאותן משפחות שנקלעו למצוקה. אנו לגמרי לקחנו את המושכות של המבוגר האחראי, בזמן שמשרד החינוך מנסה לגלגל את האחריות אל משרדי ממשלה אחרים.

בינתיים מתקיימות ועדות כנסת כמעקב אבל אין על מה לעקוב כי לא קורה כלום. שמונה חודשים לא קורה כלום. כלום. מיליוני שקלים שוכבים בקופה, משרד החינוך לא מכיר באחריות שלו, משרדים אחרים לא מצליחים לקחת אחריות והילדים מה? הילדים נשארים רעבים.

מי מאיתנו יכול לסבול את המחשבה על ילד רעב? ילד שקם רעב. ילד שהולך לישון רעב.

אין פה מקום לסבלנות, אין פה מקום לאורך רוח. משרד החינוך צריך להתעורר ומהר. לאסוף את הנתונים תוך ימים ספורים. לפעול לאלתר להעברת הכספים לרכישת מזון לכל אותם ילדים רעבים, גם כאלו שלא היו מורגלים לקבל ארוחה במערכת החינוך. צריך למדוד את הנתונים ללא חשש, להראות תמונה לאומית אמיתית ומציאותית, קשה ככל שתהיה, אין לאן לברוח.

מתקיימות ועדות מעקב בכנסת אבל אין אחרי מה לעקוב כי לא קורה כלום. 8 חודשים לא קורה כלום. כלום. מיליוני שקלים שוכבים בקופה, משרד החינוך לא מכיר באחריותו, והילדים מה? נשארים רעבים

וכאילו שכל זה לא מספיק, כעת מחליטים שילדי הצהרונים, בעיקר כתות ג', לא יוכלו להמשיך בצהרון משיקולים כלכליים ולכן תלמידים רבים לא יוכלו עוד לקבל מסגרת המכילה ארוחה חמה ומזינה. במילים אחרות, המספרים שוב גדלים ואף אחד לא מודד, כי אף אחד לא רוצה לדעת. מקצצים – כי צריך, לא משנה על חשבון מה זה קורה.

אלו לא ימים של שגרה, אלו לא ימים שבהם ניתן לשקוט על השמרים. כל יום שעובר הוא חיים עבור ילד, עבור משפחה. אסור לזלזל בחיים האלו, אסור למנוע מהם את הדבר הכי בסיסי. מזון. הם זקוקים לזה בשביל לחיות, לתפקד.

הנהגת ההורים הארצית בשיתוף האוניברסיטה העברית ומשרד הבריאות הפיצו שאלון מחקרי בנושא שינויים בתזונה לאור משבר הקורונה אשר מטרתו לתת תמונת מצב לאומית על היקף הילדים אשר זקוקים נכון להיום לארוחה חמה ואינם מקבלים כזו. השאלון פתוח למענה, נודה להפצתו.

זה החיים של הילדים שלנו. הם חיים בשקט, בצללים, כי אף אחד לא רואה אותם. והם בשקט, רעבים, כבר שמונה חודשים. שמונה.

סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.