כל קרבן פוער חור בלב, אבל ההחמצה הגורלית משאירה גם טעם מר בפה. מהרהר בסיום תקופת הקורונה. הולך להיות קשה. קשה מאוד.

"על פארש" מקרקשות המילים בראש אז בהלוויה ושנים לאחר מכן.

זה הלם בי במפתיע אחרי שיחה ארוכה עם בתי מעין אי שם על כביש 6 בדרך דרומה לקמפינג. בת 20, אחרי צבא, היא מספרת על הרצון שלה לבקר את הוריי המבוגרים, אשר נאלצו לסרב תוך ייסורי מצפון. היא הבינה וקיבלה את החלטת סבא וסבתא, במיוחד לקראת האפשרות להצלה הממשמשת ובאה – חיסוני הקורונה.

Gaza Strip Pixabay.com

חוזרים שני עשורים אחורה. חברי נהרג בעוטף עזה דקות ספורות לפני הפסקת האש. בסך הכול הלך לעמדה, הרים קצת את הראש. זה הספיק למנוול מהצד השני לנצל את הרגעים האחרונים ולזרוע עוד זרע של מוות, שנאה וחוסר תוחלת בשדות הייאוש של עוטף עזה.

קשה שלא להרהר על מה שהולך לקרות בעוד מספר חודשים. בזמן שהחיסונים יהיו כבר כאן ובכל זאת עשרות, אולי מאות קורבנות עדיין יפלו קורבן לקורונה. אפשר בקלות להדהד את הסיפורים קורעי הלב של חולי קורונה שנפטרו כאשר היו במרחק יום אולי שעות מהחיסון הגואל. איזו נחמה למפרע ניתן להגיש לאבלים העתידיים האלו?

חוזרים שני עשורים אחורה. חברי נהרג בעוטף עזה דקות לפני הפסקת האש. בסך הכול הלך לעמדה, הרים קצת את הראש, וזה הספיק לצד השני לנצל את הרגעים האחרונים לזריעת מוות בשדות הייאוש של עוטף עזה

במלחמות, לפני כניסת הפסקת אש, הצדדים לקונפליקט נוהגים באיפוק מוגבר ומשתדלים להתכנס לאחור על מנת להימנע מקורבנות מיותרים של הדקה ה-90.

אין לנו באמת נחמה אל מול מה שיתרחש אבל יש לנו אפשרות לחזק את ידי אלו שינהלו את התהליך המורכב הזה, במיוחד לקראת סיומו. נראה לי כי כל שנותר לנו הוא להפגין סולידריות, להמשיך ולהישמע להוראות ולהילחם על כל אחד עד ההצלה שתגיע בהקדם.

זה בדיוק הזמן ללכת נגד האינסטינקט של "אווירת סיום קורס" ולא להיפגש עם ההורים, גם אם אנחנו, הנכדים או אפילו הם מאוד רוצים. זה הולך להיות קשה, ממש קשה. בארץ ובעולם, כל מכאובי הקורונה יתגמדו לעומת תקופת "חבלי הישועה" של משבר הקורונה.

מערכות הבריאות, לצד כל המערכות הציבוריות, יצטרכו להראות עוצמה, בגרות ושקיפות בטיפול בתקופה זו. אנחנו אלו שנצטרך לראות אם המערכות שלנו אכן התבגרו ויכולות לעמוד מול גלים של מקורבים ופונקציונרים שינסו להידחף בתור כדי להציל את יקיריהם.

היכונו למאני-טיים שלנו.

אלקנה פרסלר מתגורר בשוהם, נשוי בשנית +5 ילדים. מנהל חברת הזנק ומתמחה באסטרטגייה עסקית עמוקה. אוהב אדם וטבע, חוקר ומתקשר טכנולוגיה עבור חברה טובה יותר וסובלנית יותר.

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.