לקראת שידור הסדרה "לבנון – גבולות הדם" פוסט ראשון של איתי לנדסברג נבו, מיוצרי הסדרה.
כאשר הרמטכ"ל רפאל איתן אמר, עם פרוץ המלחמה בלבנון, שהיא "המלחמה על ארץ ישראל", רבים לעגו לטיפשותו. אבל הוא אמר את האמת הפשוטה. הקשה. האמת הפוליטית. לא הצבאית.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
בזמן שמספר האזרחים הישראלים החיים שנחטפו על ידי חמאס לעזה הולך ופוחת, נחטפה גם מדינת ישראל על ידי ממשלת יהודה. זה לא רק העימות הבלתי נתפס עם האמריקאים של ראש הממשלה שמקריב את הנכס המדיני החשוב ביותר שלנו כדי להחזיק בשלטונו, או המסמוס המכוון של עסקאות החטופים, זו גם הנכונות למלא כל גחמה של שותפיו הקיצוניים ולהחדיר את המשיחיות באופן עמוק אל תוך משרדי הממשלה.
* * *
ביולי האחרון הוצגו לראשונה באתר הארכאולוגי תל שילה שבגדה המערבית, הפרות האדומות שהוטסו לארץ מטקסס. תחקיר של "עיר עמים" דגל אדום חשף אז את מעורבות רשויות המדינה בהבאתן של הפרות האדומות לארץ.
אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים "עמק שווה".
זה לא פשוט להיות מיעוט. במיוחד מיעוט לאומי במדינה שנמצאת במלחמה עם העם שלך. למשל מי שנקראים "אזרחי ישראל הערבים". מצד אחד יש שאלה של זהות. האם הם "יותר ישראלים" או "יותר ערבים"? והאם השיוך הכללי ל"ערבים" הוא נכון בכלל, או שהם בעצם פלסטינים? מצד שני יש את שאלת הנאמנות. כשזה מגיע לכדי התנגשות, וזה מגיע, הם יותר נאמנים למדינה שהם חיים בה או לעם שהם שייכים אליו? אלה שאלות ששואלים עליהם, וגם שהם שואלים בעצמם.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מקיים סקר שנתי שנקרא "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמסתכל בין היתר גם על סוגיות טעונות כמו אלה. הסקר הזה מתבצע בחודש יוני בכל שנה. אחת השאלות הבסיסיות ביותר היא השאלה "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?". השאלה נשאלת את כל משתתפי בסקר, יהודים וערבים, אבל ניתוח התשובות כולל גם פילוח לפי מגזר.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה הייתי ילד בן 16 שראה יותר מדי פעמים את הסרט וודסטוק, זוכר וזוכרים לי אמרתי לחברי לכיתה שלבנון תהיה ויאטנם של ישראל.
שלוש שנים לאחר מכן גם אני כבר הייתי כבר בין אותם שהתמודדו עם הסוריאליזם הלבנוני, הפחדים, המוות, הטירוף, ולאחר מכן מייד האינתיפאדה הראשונה שאתמול היה 33 שנה לתחילתה, ראיתי את הפרק הראשון והבנתי שישראל היא תושבת של כבוד בשכונה המפוקפקת הזו שנקראת המזרח התיכון.
הדהים אותי הקשר הישיר בין הנוצרים לבין ממשלות ישראל השונות עוד בטרם מלחמת לבנון, הקשר הזה מהדהד לי חזק את היותנו חלק מהטרוף הזה של המזרח התיכון.
כשפרצה המלחמה בלבנון, היה לי ברור ש-40 הק"מ הם שקר. היו לי ויכוים איומים, כולל עם מי שהיה חבר שלי אז והיום בעלי. שבועיים אחרי החתונה, נקרא בעלי למילואים בלבנון. גרתי אז בתל אביב והנתק בין החזית לעורף היה גדול מנשוא. הוא שירת באזור צור וצידון. לא היהו אז פלאפונים. שלושה שבועות לא שמעתי ממנו ובעיקר שמעתי על הרוגים ופצועים. לא ישנתי, לא אכלתי ובעיקר זעמתי. חברתי שלחה את החבר שלה לטיול באירופה אחרי שחזר מזועזע כשראה את ההתגרות בסורים. מלחמת יש ברירה שפילגה את החברה הישראלית. לעולם לא אשכח את יעקב גוטרמן האצילי , שאיבד את בנו רז על הבופור (עם הופעה מבישה של ראש הממשלה דאז מנחם בגין) ,שהפגין נגד המלחמה וזכה לנאצות. גם הוויכוחים שניהלתי עם ארז גרשטיין, בן קיבוץ של בעלי, בהם תמך תמיכה מוחלטת במלחמה הארורה הזו ומה היה הסוף כולם יודעים. במלחמה הזו והמשכה איבדנו את מיטב בנינו, הצמחנו את חיזבאללה ולא פתרנו את הבעיה הפלסטינית. חור שחור ונורא.