צפיתי בסרט "The Dissident" – "מתנגד השלטון", המוקרן בפסטיבל ירושלים, ואני לא רוצה להתייחס לערכו האומנותי הקולנוע כסרט דוקומנטרי, שהוא עשוי דווקא היטב, אלא לתכניו – והם מטרידים.

הסרט הוא על פרשת רציחתו הברוטלית של ג'מאל חשוקג'י, העיתונאי הסעודי מתנגד המשטר בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. ללא וויכוח רצח מזעזע הגורם קבס לכל מי שיודע איך הרצח הקניבלי הזה בוצע, ואחסוך לקוראינו את הפרטים.

הבעיה שלי היא עם היעדר הגילוי הנאות, עד כדי הולכת שולל.

הסרט הוא על פרשת רציחתו הברוטלית של חשוקג'י, העיתונאי הסעודי מתנגד המשטר בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. רצח קניבלי מזעזע. הבעיה שלי היא עם היעדר הגילוי הנאות, עד כדי הולכת שולל

אני לא מאשים את יוצרי הסרט בכוונת זדון דווקא, אלא בתמימות נוראה, בבחינת הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.

ג'מאל חשוקג'י היה בכיר בתנועת האחים המוסלמים, כמה מן הדוברים לזכותו בסרט מוכרים כבכירים של תנועת האחים המוסלמים, כמו וודאח חנפר, מנהל אל-ג'זירה לשער, שבימיו ניהלה תחנת האחים המוסלמים מקטר תעמולת זוועה נגד ישראל.

בכל הסרט כולו אין סימן וזכר לאחים המוסלמים, לא היו ולא נבראו, רק לוחמי חירות ודמוקרטיה. גם תנועת חמאס בעזה נבחרה תחת ססמאות החירות והדמוקרטיה.

כאשר צופה מערבי מזהה את ג'מאל חשוקג'י כ-dissident, הוא משווה אותו למתנגדי שלטון אמיתיים כמו לך ולנסה ואחרים, שהביאו את מזרח אירופה לחירות ודמוקרטיה אמיתיים, ולא לתיאוקרטיה איסלאמית.

גרוע יותר. הסרט מגלה לנו טפח ממלחמת הסייבר בין סעודיה לאחים המוסלמים. שני האוייבים האלה משתמשים בשיטות הבוטים המוכרת לנו ממקומותינו. חשוקג'י היה ממנהלי מלחמת הבוטים של האחים נגד סעודיה, אבל בעוד מלחמת הבוטים הסעודית היא "רעה" מלחמת הבוטים של האחים היא "טובה". הצופה לא יודע שאלה האחים המוסלמים שמנהלים את המלחמה, אלא חושב שחשוקג'י האיש.

הרושם שלי היה שהאחים המוסלמים תמרנו אישים מערביים תמימים בדיבור מטעה, בנוסחים המדברים אל ליבם, ויש להיערך שתרגילים כאלה יתגברו אחרי הבחירות בארצות הברית.

בכל הסרט אין סימן וזכר לאחים המוסלמים, רק לוחמי חירות ודמוקרטיה. גם תנועת חמאס בעזה נבחרה תחת ססמאות חירות ודמוקרטיה. צופה מערבי ישווה אותו למתנגדי משטר שהביאו לחירות ודמוקרטיה ולא לתיאוקרטיה איסלאמית

הרצח של חשוקג'י ראוי לכל גינוי, וגם רצח של בכיר האחים המוסלמים ראוי לכל גינוי. לא היה צריך להסתיר זאת מן הצופים.

אמת בפירסום.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

לעתים התחלות טובות נגמרות רע והתחלות קשות נגמרות טוב. נראה שמה שקורה לאחרונה מבחינת ישראל, הוא מהסוג השני. תחילת התקופה שאנו עדיין מצויים בה, ה-7 באוקטובר, הייתה קשה מאד. גם ההמשך לא פשוט או קל. אך יש עתה סימנים להתפתחויות חשובות מבחינת מדינת ישראל, דהיינו קפיצת מדרגה בהשתלבותה במרחב סביבה.

מאז קמה מדינת ישראל, אחת ממטרותיה המרכזיות הייתה להיות משולבת באזור ולא להיות לנצח נטע זר בו. אבות הציונות היו ערים לפרובלמטיקה הזו וכאשר הגו את חזונם. ציפייתם הייתה שאף שההתחלה תהיה לוחמנית, הרי שעם הזמן אפשר יהיה להגיע ליחסים תקינים בין הגוף הלאומי היהודי שיקום פה לבין הארצות הערביות מסביב. וזה אכן מה שבהדרגה קורה.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94

מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.

בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.

חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.