צפיתי בסרט "The Dissident" – "מתנגד השלטון", המוקרן בפסטיבל ירושלים, ואני לא רוצה להתייחס לערכו האומנותי הקולנוע כסרט דוקומנטרי, שהוא עשוי דווקא היטב, אלא לתכניו – והם מטרידים.

הסרט הוא על פרשת רציחתו הברוטלית של ג'מאל חשוקג'י, העיתונאי הסעודי מתנגד המשטר בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. ללא וויכוח רצח מזעזע הגורם קבס לכל מי שיודע איך הרצח הקניבלי הזה בוצע, ואחסוך לקוראינו את הפרטים.

הבעיה שלי היא עם היעדר הגילוי הנאות, עד כדי הולכת שולל.

הסרט הוא על פרשת רציחתו הברוטלית של חשוקג'י, העיתונאי הסעודי מתנגד המשטר בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. רצח קניבלי מזעזע. הבעיה שלי היא עם היעדר הגילוי הנאות, עד כדי הולכת שולל

אני לא מאשים את יוצרי הסרט בכוונת זדון דווקא, אלא בתמימות נוראה, בבחינת הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות.

ג'מאל חשוקג'י היה בכיר בתנועת האחים המוסלמים, כמה מן הדוברים לזכותו בסרט מוכרים כבכירים של תנועת האחים המוסלמים, כמו וודאח חנפר, מנהל אל-ג'זירה לשער, שבימיו ניהלה תחנת האחים המוסלמים מקטר תעמולת זוועה נגד ישראל.

בכל הסרט כולו אין סימן וזכר לאחים המוסלמים, לא היו ולא נבראו, רק לוחמי חירות ודמוקרטיה. גם תנועת חמאס בעזה נבחרה תחת ססמאות החירות והדמוקרטיה.

כאשר צופה מערבי מזהה את ג'מאל חשוקג'י כ-dissident, הוא משווה אותו למתנגדי שלטון אמיתיים כמו לך ולנסה ואחרים, שהביאו את מזרח אירופה לחירות ודמוקרטיה אמיתיים, ולא לתיאוקרטיה איסלאמית.

גרוע יותר. הסרט מגלה לנו טפח ממלחמת הסייבר בין סעודיה לאחים המוסלמים. שני האוייבים האלה משתמשים בשיטות הבוטים המוכרת לנו ממקומותינו. חשוקג'י היה ממנהלי מלחמת הבוטים של האחים נגד סעודיה, אבל בעוד מלחמת הבוטים הסעודית היא "רעה" מלחמת הבוטים של האחים היא "טובה". הצופה לא יודע שאלה האחים המוסלמים שמנהלים את המלחמה, אלא חושב שחשוקג'י האיש.

הרושם שלי היה שהאחים המוסלמים תמרנו אישים מערביים תמימים בדיבור מטעה, בנוסחים המדברים אל ליבם, ויש להיערך שתרגילים כאלה יתגברו אחרי הבחירות בארצות הברית.

בכל הסרט אין סימן וזכר לאחים המוסלמים, רק לוחמי חירות ודמוקרטיה. גם תנועת חמאס בעזה נבחרה תחת ססמאות חירות ודמוקרטיה. צופה מערבי ישווה אותו למתנגדי משטר שהביאו לחירות ודמוקרטיה ולא לתיאוקרטיה איסלאמית

הרצח של חשוקג'י ראוי לכל גינוי, וגם רצח של בכיר האחים המוסלמים ראוי לכל גינוי. לא היה צריך להסתיר זאת מן הצופים.

אמת בפירסום.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.

אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא  פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.

למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.

מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.