מדיניות ממשלת ישראל ומשרד הבריאות בהתמודדות עם הקורונה התאפיינה עד כה ביכולת לקויה לרתום את הציבור וליישם צעדים הגיוניים ומידתיים, ומנגד בהטלת סגרים כוללים ואגרסיבים.

לצערנו, נסיונותינו לאתגר את מדיניות משרד הבריאות בהתמודדות עם הקורונה, ולהציג אלטרנטיבות מעשיות לפעולה, נתקלו עד עתה בחומה אטומה שמנעה דיון ענייני ופתוח. זאת חרף העובדה שאנחנו קבוצה של רופאים ומדענים בכירים עתירי נסיון וידע, ושהמניע היחיד לפעילותנו הוא דאגה כנה לציבור, למדינת ישראל ולמצב אליו נקלענו.

נסיונותינו לאתגר את מדיניות משרד הבריאות בהתמודדות עם הקורונה, ולהציג אלטרנטיבות מעשיות לפעולה, נתקלו בחומה אטומה שמנעה דיון ענייני, חרף העובדה שאנו קבוצת רופאים ומדענים בכירים עתירי נסיון וידע

מטרת רשימה זאת היא להציג תוכנית פעולה מעשית, המציעה שורה של צעדים חיוביים ובוני אמון על מנת לאפשר לנו לעמוד בהצלחה באתגרים שמציבה בפנינו המגיפה עכשיו ועל מנת שנוכל גם לעמוד באתגרים דומים בעתיד. קודם לכל יש להדגיש את הנחות היסוד ואת העקרונות שהינם יסוד דיון שכזה.

עקרונות היסוד לדיון:

• המחלה מסוכנת ופוגעת בעיקר בקבוצות הסיכון (גיל מתקדם ומחלות רקע).
• החיסון מגן על קבוצות הסיכון ולכן הסכנה למוות ולפגיעות קשות באוכלוסיה זאת כבר פחותה ותהיה עוד יותר כזאת בעתיד הקרוב.
• למדינת ישראל תנאים בסיסיים מצוינים להתמודדות עם הקורונה – מדינת אי עם שער כניסה אחד, אוכלוסיה צעירה, ומערכת בריאות מצוינת.
• סגר מלא אינו יעיל בהורדת תחלואה ותמותה לאורך זמן. גם אם הוא ממתן תחלואה לזמן מוגבל נזקיו העקיפים לבריאות, לחברה ולכלכלה עצומים.
• מערכת הבריאות נמצאת כעת בעומס משמעותי, אך עומס זה דומה לעומסי החורף המוכרים מדי שנה, והמערכת איננה קרובה לסכנת קריסה.
• אמון הציבור חיוני להתמודדות עם מגיפה, והאמון בממשלה ובהנהגתה נשחק מאד מאז פרוץ המשבר.
• מערכת הבריאות הוזנחה שנים רבות ולא תוגברה כנדרש מפרוץ המגיפה.

מצב החרום מחייב הגדרת הקדימויות, והקדימות הראשונה צריכה להינתן לשיקום ולחיזוק מערכת הבריאות על מנת שתוכל להתמודד עם מכלול המשימות העומדות בפניה כעת ועם אלה שעלולות לעמוד בפניה בעתיד.

מטרת רשימה זאת היא להציג תוכנית פעולה מעשית, המציעה שורה של צעדים חיוביים ובוני אמון על מנת לאפשר לנו לעמוד בהצלחה באתגרים שמציבה בפנינו המגיפה עכשיו ועל מנת שנוכל גם לעמוד באתגרים דומים בעתיד

הצעדים המתבקשים מיד:

הכשרת צוותים נוספים ליחידות לטיפול נמרץ, אחיות וכוח עזר בנוסף על רופאים

במקביל יש להבטיח הוספת תקנים ותוספת מיטות וציוד למחלקות הפנימיות ולמחלקות הקורונה הנושאות בעיקר הנטל.

הקצאת התקציבים הדרושים לשיפוי מיידי של בתי החולים בגין אובדן הכנסה הנובע מצמצום הפעילות הבלתי דחופה בשל הקורונה.

במקביל יש להקים מערך אשפוז בית לחולי קורונה בינוניים על בסיס אשפוז וניטור בבית, באחריות משותפת של קופות החולים ובתי החולים, ובתוספת התקנים והאמצעים הדרושים לכך ובדגש על רפואת המשפחה. מערך כזה יקטין את העומס מבתי החולים ותועלתו תהיה גם בעיתות שגרה ולא רק בעיתות חירום.

ביטול תהליכי עבודה מיותרים:

1. בידוד בבית ולא במלוניות לחולי הקורונה הקלים או האסימפטומטים שיש להם האפשרות לבידוד בבית.
2. צמצום המיגון המלא והמכביד של הצוותים בבתי החולים (כפי שנהוג בארה"ב).
3. העברת חולי קורונה שאינם מדבקים עוד לטיפול במחלקה פנימית רגילה בחדרים נפרדים עם מיגון פשוט על ידי צוותים מחוסנים.
4. הפעלת מרפאות יעודיות/ קדם מיון לחולי קורונה בינונים מהקהילה כדי לחסוך את הצורך להפנותם למלר"דים לכל בדיקה ובירור.
5. יישום תוכניות לטיפול ממוקד בשחיקה הגבוהה של צוותי הרפואה, בקופות החולים ובבתי החולים. הטיפול בעובדים הוא המרכיב החשוב ביותר בחיזוק מערכת הבריאות.
6. ביטול הדרישה המכבידה של משרד הבריאות מקופות החולים שכל חולה קורונה קל בבית יעבור תהליך של קבלה ושחרור.

מיקוד המאמץ בקבוצות הסיכון מאחר שעיקר הסיכון לתחלואה קשה ולתמותה הוא באוכלוסייה זאת, יש לרכז בה את המאמצים המניעתיים  המירבים. כל הקטנה בתחלואה של אוכלוסייה זאת תקטין אשפוז ותמותה באופן משמעותי.  עד להשלמת החיסון יש לתת עדיפות מירבית להגנה וטיפול באוכלוסייה הזאת ולמניעת הדבקה בתוכה או בהעברה אליה. יש להעניק עדיפות ולהקצות שעות יעודיות לאוכלוסיה הזו בקבלת שירותים, בצרכנות ובפעילויות תרבות ופנאי. יש להעניק פיצוי מלא על היעדרות הכרחית מעבודה לצורך מניעת הדבקה.

ביטול הסגר. הסרה מיידית של הסגר המלא ופתיחה הדרגתית של מקומות העבודה והמסחר בתוך חודש, תוך יישום כללי מיגון אוניברסלים של מניעת התקהלויות, ריחוק פיזי ועטיית מסכות במקומות סגורים וביטול חובת עטיית מסכות באויר הפתוח כצעד בונה אמון עם הציבור. במקביל ובהדרגה יש לפתוח את ענפי התרבות, הפנאי והספורט, ואת מערכת החינוך לכל הגילאים, תחת תוו סגול.  ילדים פחות חולים, פחות נדבקים ופחות מדביקים. ניתן לשקול הטלת מגבלות ממוקדות במוקדי תחלואה מובהקים.

הסרת הסגר המלא ופתיחת מקומות העבודה והמסחר בהדרגה בתוך חודש, תוך יישום כללי מיגון אוניברסלים: מניעת התקהלויות, ריחוק פיזי ומסכות במקומות סגורים, וביטול חובת עטייתן באויר הפתוח כצעד בונה אמון

שינוי מדיניות הבדיקות. צמצום משמעותי של הבדיקות המיותרות לגילוי הנגיף (PCR) באוכלוסיה האסימפטומטית, ומיקודן לפי התוויות קליניות ואפידמיולוגיות. הגברה של בדיקות סרולוגיות וביצוע סקרים ממוקדים לאיתור התפשטות המחלה. קביעה מחודשת של סף הבדיקה החיובית ל-PCR בהתאם לרמת הסיכון הקליני-אפידמיולוגי למחלה ולהדבקה. רתימת הציבור ליתן תשומת לב לכל סמני מחלה ראשוניים המכוונים לבידוד עצמי ובדיקה מידיים. לכוון את המאמץ של התחקירים האפידמיולוגים למוקדי התפרצות והתפשטות המחלה בלבד ולא לכלל האוכלוסיה.

ניהול המשבר. יש לחזק את ההיבטים המקצועיים בניהול המשבר. הניהול המתאים הוא על ידי צוות בינמשרדי, תוך התיעצות עם גורמי יעוץ רשמיים של אנשי מקצוע מתחום בריאות הציבור, כאשר משרד הבריאות אחראי על ההיבט המקצועי. יש להבטיח שקיפות מלאה של הנתונים ותהליכי קבלת ההחלטות לציבור, לרבות שיתוף כל הנתונים הגולמיים והמודלים גם עם גורמים מקצועיים מחוץ לממסד.

לסיכום:

אם נשכיל לנקוט בכל או בחלק מן הצעדים המנויים לעיל נוכל לצלוח את המגיפה, לקיים שגרת חיים עם הנגיף לאורך זמן במידה ולא ניתן להכחידו, וגם להיות מוכנים למגפות דומות או חמורות יותר בעתיד.

* ד"ר יואב יחזקאלי ופרופ' צבי בנטואיץ, הינם חברים במועצת החירום למשבר הקורונה.

פרופ' צבי בנטואיץ' הוא רופא, אימונולוג וחוקר. חבר מועצת החירום למשבר הקורונה, פרופ' מן המניין (אמריטוס) ברפואה באוניברסיטה העברית, פרופ' מן המניין נלווה פעיל במיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, ראש המרכז למחלות טרופיות ואיידס באוניברסיטת בן גוריון ונשיא עמותת נאלא הפועלת באתיופיה למיגור המחלות הטרופיות המוזנחות. הוא גם חבר הנהלת רופאים לזכויות אדם, והרופא/חוקר הראשון שטיפל באיידס בישראל ומי שהקים את מרכז האיידס הראשון ואת קבוצת המחקר הראשונה לנושא בארץ.

ד"ר יואב יחזקאלי הוא מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי, ממקימי צוות הטיפול במגפות ואירועים חריגים, ומרצה לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת ת״א. שימש כסגן מנהל בי״ח, רופא מחוזי, מנהל מחוז ומנהל אגף בקופות חולים. מלמד מינדפולנס לרופאים.

בדומה למימונה ולנוביגוד, קרב היום שבו גם יום הזיכרון יהפוך לנחלתם של מתי מעט. כבר כיום המציאות בשטח מעידה כי החילוניים והדתיים לאומיים הם היחידים שרואים בו עדיין מרכיב דומיננטי באתוס הציוני.

דקת הדומייה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר מזמן לא מהווה עניין כלל ישראלי, אלא בעיקר סקטוריאלי. בדומה למימונה ולנוביגוד, כך גם הצפירה ביום הזיכרון הופכת בשנים האחרונות למזוהה יותר ויותר עם  קבוצות מסוימות מאוד בחברה הישראלית.

למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם ואינם חלק מתבנית נוף מולדתם.

למעלה מ-25% מתלמידי היסודי בבתי הספר היהודים במדינת ישראל אינם עומדים בצפירה, ובצדק מבחינתם; הם אינם חשים זיקה לזיכרון ולדם החללים, שאינם מגיעים מבית מדרשם

האתוס השולט בחברה החרדית הוא, כי מי שבאמת שומרים על עם ישראל וחייליו מפני הקמים עלינו לכלותנו – הם לא חיילי צה"ל, אלא בראש ובראשונה אותם רבבות תלמידי סיירות התורה במוסדות החינוך החרדיים.

25% נוספים מכלל תלמידי מערכת החינוך לומדים בבתי הספר הערבים, שגם בהם, כאמור, העמידה בצפירה אינה רלוונטית כלל. אז נכון שהנוצרים במזרח התיכון מחוץ לישראל מהווים מיעוט נרדף, ושהסונים בסוריה מגורשים, נרצחים ונאנסים, אך מבחינת רובה המכריע של החברה הערבית, חיילי צה"ל עדיין מגלמים ביתר שאת את האויב והכובש.

הסטטיסטיקה אינה משקרת והמציאות בשטח מעידה כי הסקטורים החילוני והדתי לאומי הם היחידים שרואים ביום הזיכרון מרכיב גורדי באתוס הציוני. מה שמדהים בכל הסיפור הזה, הוא שמי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים. הם הגורם הישיר למצב החדש, כמי שמממנים אותו וכמי שמתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי מדינת ישראל.

כאשר ילד אינו לוקח שום חלק בעבודות הבית אלא רק עסוק בענייניו, הוא הופך לכפוי טובה כלפי כל מי שמסייע לו – "וישמן ישורון ויבעט". עלות ההסכם הקואליציוני האחרון של מפלגת יהדות התורה והליכוד הגיע לכ-8 מיליארד שקלים.

בחישוב גס אנו מדברים על הוצאה ממוצעת של 1300 ₪ עבור כל אזרח מעל גיל 20 בישראל. היות ש-20 בלבד מאוכלוסיית ישראל אמונה על תשלום של 90 אחוז ממיסי המדינה, מדובר בפועל בעלות שנתית המתקרבת לכ-5000 ₪ עבור כל אזרח במדינה שמשלם מיסים.

בעבר, היה מדובר במיעוט קטן, שלא שילם מיסים ולא שירת בצבא. אך היום המציאות התהפכה לחלוטין – כאשר אותם שוליים בדלניים משתמטים התרחבו לממדים מפלצתיים, כשמנגד שני הסקטורים שכורעים תחת נטל המס ומשרתים בצבא סוחבים על כתפיהם הצנומות והצרות את 90% הנותרים.

מי שמייצר את המציאות הזו הם החילונים והדתיים לאומיים, שמממנים ומתרפסים, כל אחד מסיבותיו האידאולוגיות והפוליטיות, בפני הבדלנות וחוסר הסולידריות שמפגינים החרדים והערבים כלפי המדינה

הציבורים החילוני והדתי לאומי אינם קורבנות של המציאות, אלא מי שיוצרים אותה. ציבורים שבוחרים לממן מציאות שונה מכל מה שהכרנו. לעצב אותה בכספם. מציאות שבה דקת הדומייה ביום הזיכרון הפכה לסוגיה סקטוריאלית צרה, שנוגעת לקבוצות מסוימות וחסרת כל ערך סנטימנטלי, רגשי ולאומי עבור מגזרים גדולים בחברה הישראלית.

ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי ומרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן. מנהל קבוצת הפייסבוק מר מחר https://www.facebook.com/groups/326060588084664/

לשבוע בין יום השואה ליום העצמאות יש צבע שונה, הארץ נעטפת תוגה. השירים העצובים ברדיו, הדגלים הנובטים בזה אחר זה על מרפסות. יש תחושת היטהרות באוויר ומין התכנסות לקראת טקס שבלבו גורל משותף, מעטים מול רבים. הנה אני גולשת לקלישאות. זה ממכר.

לרגע אנחנו מרפים איש מצוואר אחיו, ימין ושמאל נמזגים לשלולית לאומית בערבון מוגבל, בלי ערבים, מה קשור? זה לא הזמן, זה אף פעם לא הזמן. רק נתניהו ישלב את פאדי הרופא הערבי המסור בנאומו. נותרו שבועיים עד תום המנדט שקיבל ולמנסור עבאס יש אבנים בכליות של כולנו אבל רגע רגע רגע רגע…

לרגע אנחנו מרפים איש מצוואר אחיו, ימין ושמאל נמזגים לשלולית לאומית בערבון מוגבל, בלי ערבים, מה קשור? זה לא הזמן, זה אף פעם לא הזמן. רק נתניהו ישלב את פאדי הרופא הערבי המסור בנאומו

בין יום השואה ליום העצמאות כולנו יפים ממני וממך, כמו הנופלים מהשיר, אלה שאדמה לקחה כי היינו בזבזנים עד מאוד. הרכינו ראש, אחים, זה לא זמן לתהות, מי שיתהה – יחטוף. משורה ישחרר רק המוות ואחריו אין את מי לשאול ואין מי שישאל: על מה בעצם? עוד "פעילות מבצעית" שבסופה נהרג עוד לוחם צעיר שיצא לעצור עוד מבוקש.

שינה משהו? ניצח משהו? ואם כן את מי? אלפי נופלים במלחמות מיותרות ומבצעים זקופי קומה ושם (צוק איתן, חומת מגן, עופרת יצוקה), מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור האיומה, 18 שנות מלחמת "שלום" הגליל, מלחמת לבנון השניה. מצעד מתים שאין לו קץ, רק דמם צועק מן האדמה. עד מתי מגש הכסף?

תכף יהיה נאום נשיא המדינה ואחריו הטקס בהר הרצל. יום הזיכרון ישטוף את הרחובות בבכי. אנחנו מתים על עצמנו בשבוע הזה, תסתכלו עלינו, כל כך יפים בעצב שלנו על המתים והנופלים, עוברים בחולצות צחורות ומדבקה מעצרת לעצרת ומצפירה לצפירה, מי עומד ומי לא, כמה ולמה. ומי הבא בתור.

מול ביתי מתקיימת עצרת קבועה, קלישאות-אבל ממוחזרות לנוכח משפחות מרוסקות. היתה שנה שהתפאורה כללה קבר עשוי קלקר. תיכוניסטיות בשחור חוללו מעליו, הבמאי בעצרת הזיכרון ביקש לחדד את המסר: חיילים ממש מתים במלחמות. מתים לגמרי. האם באמת "במותם ציוו לנו את החיים"? ואם כן – למה?

גם אני מיישרת קו כל שנה, אני לא רובוט, הבנים שלי היו חיילים קרביים, אחד מהם בלבנון הארורה שגבתה ממנו גם אי שפיות זמנית של אמא שלו. אז כן, אני צופה בכל סרט וסרט ובוכה את עצמי למוות על הנעורים האלה שבאו פתע אל סופם, בוכה אבל בזעם. מסתכלת עליהם וכועסת עלינו.

התמכרנו לעצב המתוק, לתחושת האחדות הזמנית הכוזבת. יש עליה תג מחיר כבד מנשוא. על זה צריך לבכות. על העיוורון. כמה עוד נרגיש דוד מול גוליית? מתי נבין שאנחנו גוליית, שבידינו שלנו ובאמצעות שליחים פוליטיים ערלי לב ותאבי כוח בנינו אותו וטיפחנו במו ידי היהודי החדש שנהיינו כאן בארץ המובטחת. והתמכרנו. לבו של הגוליית הזה גבה והוא שמן ובעט והיום הוא זקן עצבני, קצת דמנטי, עם סוכר גבוה ועורקים סתומים מרוב שומן, אבל על הרגליים. לא יזוז מפה. והוא קם עלינו לכלותנו.

התמכרנו לעצב המתוק, לתחושת האחדות הזמנית הכוזבת. יש עליה תג מחיר כבד מנשוא. על זה צריך לבכות. על העיוורון. כמה עוד נרגיש דוד מול גוליית? מתי נבין שאנחנו גוליית

לא נתעורר? לא נעצור את צעדת המוות הזאת? לא רק שאין לנו בנים למלחמות מיותרות, גם המלחמות השתנו בעודנו גובים חיי חיילים. המבוקשים לא ייגמרו לעולם, תמיד נולדים חדשים, אין בעולם עם שיסכים לחיות תחת כיבוש. פשוט אין. אם הבנים שלנו היו חיים תחת כיבוש היינו שרים את אותם שירים נוגים רק בערבית, ובאותו להט של צדקת הדרך. ככה זה.

ובינתיים בצדי הדרך מוטלים מתינו, מתי כל הצדדים. רק הפוליטיקאים החיים שמתחלפים מעלינו לא משלמים את מחיר היוהרה. כשלמדתי בתיכון, שנים לפני שידעתי שאלד בנים למלחמות מיותרות, העזה להקת הנחל לשיר את "שיר לשלום". מילותיו של יעקב רוטבליט היו חתרניות מדי לאוזניו של מפקד פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי:

"מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יחזירו, לא ישיבו לכאן".

הצעת המשורר שבע המלחמות נפלה על אוזניים ערלות. שנים חלפו וכולנו עוד רצים כמו עכברים מאולפים על גלגל המלחמות, מאכילים את המולך בעוד דם אבל נשארים במקום. בהתחדש עלינו הימים הנוראים האלה אין לי אלא לשוב ולדרוש: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת