מאז המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 התרגלנו לחשוב על השיעים כמוסלמים קיצוניים ואלימים. הדימוי הזה רק התחזק אחרי שאיראן הקימה את חזבאללה בלבנון בשנות ה-80. על רקע זה, מפתיעה העובדה שהאפיפיור פרנציסקוס בחר בביקורו בעיראק ביום שבת האחרון להיפגש דווקא עם עלי סיסתאני, המנהיג הדתי הבכיר בעולם השיעי.

מאז המהפכה האסלאמית באיראן התרגלנו לחשוב על השיעים כמוסלמים קיצוניים ואלימים. לכן מפתיע שהאפיפיור פרנציסקוס בחר בביקורו בעיראק להיפגש דווקא עם עלי סיסתאני, המנהיג הדתי הבכיר בעולם השיעי

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הסיבה למפגש היא, שסיסתאני מייצג את ההיפך הגמור מכל מה שהכרנו על השיעה. מיהו באמת עלי סיסתאני? מהו האסלאם השיעי המתון? ולמה הוא מפריע לאג'נדה האיראנית באזור?

עלי סיסתאני – סמל למתינות והפרדת דת ומדינה

עלי סיסתאני, בן 90, נשוי ואב לשני בנים, נחשב היום לגדול פוסקי ההלכה בעולם השיעי. מוצאו מסיסתאן במזרח איראן ויש לו ייחוס מכובד, כצאצא לגדולי אנשי ההלכה מהאימפריה הפרסית הצפווית. הוא נולד בעיר משהד למשפחת מלומדים, למד במרכז הדתי של קום (איראן) ומשם עבר לעיר הקודש השיעית נג'ף (עיראק), היכן שנמצא קברו של קדוש השיעה עלי בן אבי טאלב.

סיסתאני למד ב"חַוְּזַה", האוניברסיטה הדתית החשובה בעולם השיעי בעיר נג'ף. הוא למד אצל גדולי ההלכה השיעית של תקופתו וכתב כבר בשנות ה-60 חיבורים חשובים על המשפט המוסלמי, העלייה לרגל, חשיבות ה"תַקִיַה" – הסתרת הדת בשעת סכנה ונושאים נוספים.

ב-1992, אחרי מותו של מורו בנג'ף איתוללה בכיר אבו אל-קאסם אל-ח'וּאי, הפך סיסתאני לסמכות העליונה למוסלמים השיעים לא רק בעיראק אלא ברוב העולם המוסלמי. הוא חמק מציפורניו של שליט עיראק סדאם חוסיין, ע"י כך שנמנע בעקביות מהתערבות בפוליטיקה. הוא מתבטא בעקביות כמי שנאמן ללאומיות הערבית העיראקית ומטיף לשילובם של השיעים בחברה עם יתר העדות – מוסלמים סונים ערביים, כורדים ונוצרים. הוא מתנגד לעוינות הבין-עדתיות (טַאִפִיַה), המסכנת את המרקם החברתי העדין ועלולה להביא להתפרקותה של עיראק.

אחרי הכיבוש האמריקאי ב-2003, תמך בעריכת חוקה ובחירות דמוקרטיות ואף פסק כי על נשים להשתתף בבחירות. סיסתאני נקט בעמדה זו מתוך הבנה, שהשיעים מהווים רוב בעיראק (יותר מ-60%).

שנה לאחר מכן, ריסן את המיליציה השיעית של מוקתדא צדר, שלחמה בנג'ף קרוב לקברו של האמאם עלי, והביא להפסקת אש עם הכוחות האמריקאים בעיר. ב-2006, אחרי שאל-קאעדה (שהוא ארגון טרור סוני קיצוני) פוצץ את מסגד אל-עסכרי השיעי בעיר סמארה, קרא סיסתאני לשיעים שלא להגיב באלימות ולא לנקום באזרחים סונים חפים מפשע.

אחרי הכיבוש האמריקאי ב-2003 תמך בעריכת חוקה ובחירות דמוקרטיות ופסק כי על נשים להשתתף בבחירות. ב-2006, אחרי שאל-קאעדה פוצץ מסגד שיעי, קרא לשיעים לא להגיב באלימות ולא לנקום בסונים חפים מפשע

סיסתאני היה המנהיג השיעי הראשון בהיסטוריה שקרא לכונן מדינה אזרחית. עמדה זו עומד בניגוד גמור לתפיסת "הנהגת איש הדת הבכיר" (ולאית אל-פקיה) בה דגלה איראן מאז 1979, לפיה הנהגת המדינה נתונה לשליט הדתי העליון (בפועל, ח'ומייני וממשיכו ח'מנאי).

אולם לעיקרון של סיסתאני לא להתערב בפוליטיקה היה בכל זאת מקרה אחד יוצא דופן. כאשר הבחין סיסתאני ב-2014 בסכנה העצומה הטמונה בעלייתו והתפשטותו של ארגון דאעש בעיראק, פרסם פסק הלכה חריג, לפיו הלחימה נגד הארגון הינה בגדר חובה דתית – גִ'הַאד הגנה.

בשל מעמדו הרם של סיסתאני, ההתגייסות הייתה עצומה בקרב צעירים שיעים. מאות אלפים התארגנו במיליציות "הגיוס העממי" (אל-חַשְד א-שַעְבִּי), כדי לסייע לצבא העיראקי להדוף את דאעש ולהרחיקו מערי הקודש של השיעה במזרח המדינה. למעשה, סיסתאני הציל לא רק את הקהילה השיעית, אלא את עיראק כולה מכיבוש בידי ארגון "המדינה האסלאמית" הרצחני.

אולם איראן ניצלה את ההזדמנות, על מנת להגביר את השתלטותה על עיראק, ותפסה את הפיקוד על "הגיוס העממי", אימנה וחימשה אותו. איראן גם מנעה את פירוק המיליציות לאחר הניצחון על דאעש.

השליטה האיראנית על המיליציות השיעיות בעיראק אינה מוחלטת. לסיסתאני תפקיד חשוב בריסונן של המיליציות הללו. כאשר נודע לו על מעשי נקם של "הגיוס העממי" נגד אוכלוסייה סונית, קרא סיסתאני לרכז את המלחמה אך ורק נגד הטרוריסטים של דאעש, ולהימנע מפגיעה מאזרחים חפים מפשע. כמו כן, קרא למיליציות להימנע מהתנגשות עם "האחים הכורדים" בצפון עיראק, שתרמו תרומה נכבדה למיגור "המדינה האסלאמית". סיסתאני גם גינה את הירי של כוחות הביטחון וחלק מהמיליציות על אזרחים שיצאו להפגין נגד שחיתות השלטון בעיראק בשנים 2020-2019.

במסגרת המצווה השיעית לתרום חמישית מההכנסות (החֻ'מְס) לאנשי הדת, צבר סיסתאני ממון רב. אולם הוא חי חיי פשטות בבית צנוע בעיר נג'ף. הוא השתמש בכספים למימון לימודים לעשרות אלפי תלמידים באוניברסיטאות השיעיות של קום ונג'ף. הוא גם מימן סיוע לעניים בקהילות שיעית בעולם ותרם לתחזוקת מסגדים ומוסדות חינוך לצעירים.

בשל מעמדו הרם, מאות אלפי צעירים שיעים התארגנו במיליציות לסייע לצבא העיראקי להדוף את דאעש מערי הקודש של השיעה במזרח המדינה. למעשה, סיסתאני הציל לא רק את הקהילה השיעית, אלא את עיראק כולה

יחסו לישראל

אין להסיק מהתנגדותו של סיסתאני להתערבותה של איראן בעיראק, כי הוא פרו-ישראלי. סיסתאני אמנם ממעט להתייחס לישראל, אך בכל זאת הוא פרסם בשנים האחרונות מספר הודעות תמיכה בעמדה הפלסטינית. בין פרסומיו בתקשורת טען כי ירושלים והאתרים הקדושים בה שייכים לעם הפלסטיני. סיסתאני גם גינה מדי פעם מבצעים שהוציאה ישראל לפועל ברצועת עזה. בשנה החולפת, אולי בעקבות הנורמליזציה של האמירויות ובחריין עם ישראל ויצירת קשרי מסחר ועסקים בין המדינות, פרסם סיסתאני פסק הלכה האוסר רכישת מוצרים מישראל או ממפעלים התורמים לישראל. מתינותו של סיסתאני מתבטאת בהיעדר הטפה לטרור נגד ישראל או להשמדתה, כשם שאנו רגילים מאיראן ושלוחותיה.

שיעים מתונים מול קיצוניים

עמדתו של סיסתאני ועמדתו של המשטר האיראני, מבטאים שתי גישות בזרם השיעי, פסיבית ואקטיבית. התפיסה של אנשי הדת כדוגמתו של סיסתאני היא, שהממסד הדתי צריך להתמקד בענייני דת ולהתרחק מהפוליטיקה, מכיוון שהדבר עלול לסכן את הישרדותה של העדה השיעית. ההבדל בין שתי הגישות, הפסיבית והאקטיבית נעוצה בהיסטוריה הטראגית של השיעים.

שיעה – דת המקופחים והבכי

האסלאם נחלק לזרם סוני, המהווה רוב, וזרם שיעי המהווה כ-15% מהמוסלמים בעולם. השיעה נוצרה בימי הביניים כפלג אופוזיציוני שלא קיבל את סמכותה של הח'ליפות ותמיד נרדף ע"י השלטון. הטענה המרכזית של השיעים היא שהנביא מחמד מינה את בן דודו עלי בן אבי טאלב ליורשו, טענה שאינה מקובלת על הסונים. השיעים בימי הביניים טענו כי רק ה"אמאמים", צאצאיו הישירים של עלי, רשאים להנהיג את האסלאם וראו בכל המנהיגים הנערצים באסלאם הסוני, בהם הח'ליף עומר, הח'ליף האומיי עבד אל-מלכ, הח'ליף העבאסי הארון אל-רשיד, צלאח א-דין ואחרים, מנהיגים בלתי לגיטימיים.

הטראומה העיקרית של השיעים היא ללא ספק הירצחו של חוסיין בנו של עלי ונכדו של הנביא מחמד, כשיצא למרוד בח'ליף המושחת בדמשק ולהנהיג את האסלאם בדרך הישר. הטבח שנערך באכזריות בחוסיין ובני משפחתו בידי חייליו של הח'ליף אירע בכרבלא שליד נהר הפרת בעיראק בשנת 680 לספירה. ראשיהם של חוסיין ולוחמיו נערפו והנשים והילדים נלקחו בשבי. מאז מתאבלים השיעים ומקיימים צעדות אבל כשהם מכים את עצמם עד זוב דם, כדי לחוש את האסון שאירע למשפחת הנביא מחמד ("אַהְל אל-בַּיְת"). מיליונים עולים לרגל בכל שנה לקברו של חוסיין בכרבלא.

הטראומה העיקרית של השיעים היא רצח חוסיין בנו של עלי ונכדו של הנביא מחמד, כשיצא למרוד בח'ליף המושחת בדמשק ולהנהיג את האסלאם בדרך הישר. הטבח האכזרי בידי חיילי הח'ליף, כשראשי חוסיין ולוחמיו נערפו והנשים והילדים נלקחו בשבי

מצד אחד, רואים השיעים במותו של חוסיין בן עלי מופת להקרבה עצמית, ומצד שני רואים באירוע גם איתות אזהרה. למעשה, עד היום קיים וויכוח בשיעה מהו המסר העיקרי של האירוע הנורא בכרבלא, אשר עיצב את הדת השיעית כדת של עצב ויגון. האם חוסיין שיצא להילחם בח'ליף האומיי, המייצג את הסונה בעיני השיעים, מהווה סמל למאבק למען הצדק, להקרבה עצמית ולמות קדושים? או שמא האירוע מהווה דווקא אזהרה מפני מעורבות בפוליטיקה שעלולה להביא לשפיכות דמים נוראית בין מוסלמים?

הנקמה השיעית

מאז כרבלא, מתחלקת השיעה לפסיבית ואקטיבית. פוסק ההלכה הגדול ביותר שקם בשיעה, ג'עפר א-צאדק איש המאה השביעית, קבע כי על השיעים חלה החובה לקיים את דתם בצניעות ולנקוט בזהירות ("תַקִייַה") ואפילו להסתיר את דתם (כִּתְמַאן) בשעת סכנה ולהתחזות, אם צריך, למוסלמי סוני, על מנת לשרוד (בדומה לאנוסי ספרד היהודים במאה ה-14). זה היה השיעור שלמד מהאסון שפקד את השיעים בכרבלא.

אולם חלק אחר מהשיעים סבר כי המסקנה מכרבלא היא הפוכה, וכי יש לצאת לג'האד נגד כל שלטון מוסלמי עושק ורשע, גם אם הדבר כרוך בסכנת מוות. זרמי אופוזיציה שיעיים צצו בימי ביניים בכל רחבי הח'ליפות ונלחמו נגד השלטון הסוני וחלקם אף עסק בפעילות טרור.

מאבק זה הגביר מאד את העוינות, השנאה והחשדנות כלפי השיעים בקרב חכמי הדת והמאמינים הסונים. השיעים נתפסו כאנשים בלתי נאמנים המשתפים פעולה עם אויבי האסלאם, שיש לדכאם באכזריות.

לפני כאלף שנה מימשו השיעים את נקמתם, ולתקופה של כמאה שנה (ממחצית המאה ה-10 עד למחצית המאה ה-11) הצליחו שושלות שיעיות להשתלט על העולם המוסלמי כולו. במאה ה-16 הקימו השיעים לראשונה בהיסטוריה מעצמה שכל תושביה שיעים – האימפריה האיראנית הצפווית שפלשה לעיראק ואיימה על האימפריה העות'מנית הסונית.

השיעה המתונה המקורית

אמנם אלף שנה חלפו מאז "המאה השיעית", וארבע מאות שנה מאז עלייתה של המעצמה הצפווית, אך דומה כי המשטר האיראני חזר לשאיפות האימפריאליסטיות של השיעה האקטיבית. אולם דרכו של סיסתאני הפסיבית מנוגדת לאג'נדה האיראנית באזור. למרות שנזהר שלא לתקוף ישירות את המשטר האיראני, בעצם עמדתו המרסנת את המיליציות השיעיות ונותנת לגיטימציה לביקורת נגד המשטר, מקשה סיסתאני על איראן לפעול בעיראק.

אמנם אלף שנה חלפו מאז "המאה השיעית", ו-400 שנה מאז עליית המעצמה הצפווית, אך דומה כי המשטר האיראני חזר לשאיפות האימפריאליסטיות של השיעה האקטיבית. אולם דרכו של סיסתאני מנוגדת לאג'נדה האיראנית באזור

בדרכו השקטה, במיקוד חייו בענייני הדת ובהתרחקותו מהפוליטיקה, נאמן סיסתאני לשיעה המקורית בה דגל האמאם ג'עפר א-צאדק. אולי זו הסיבה שסיסתאני נערץ ע"י השיעים בעולם כולו ואפילו במחנה מתנגדיו בעולם השיעי, כגון אנשי דת באיראן ובכירים בהנהגת חזבאללה. כאדם מתון המתנגד לאלימות, היה סיסתאני מועמד מספר פעמים לפרס נובל לשלום. המפגש שלו עם האפיפיור בשבוע שעבר, אינו אלא ביטוי נוסף לדרכו של סיסתאני, שהיא גם דרכו של האסלאם השיעי המתון.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q