רצח של ילד בידי הורה התרחש לפני פחות משבועיים. נער בן 14 נדקר בידי אביו, שהיה ככל הנראה בהתקף פסיכוטי. עוד מקרה של אלימות במשפחה שהסתיים במוות.
אלא שבניגוד למקרי רצח שמסוקרים בהרחבה, הרצח הזה לא קיבל תהודה. אולי בשל צו איסור פרסום על שמות ופרטי הפרשה, ואולי בשל הקושי להתמודד איתה.
אף אחד לא יצא להפגין בעקבות המקרה, ושלטי "די לאלימות נגד ילדים" לא הונפו. פניו של הילד לא התנוססו על שערי העיתונים, והוא לא הפך לשגריר המאבק בתופעת האלימות נגד ילדים, כפי שהפכה מיכל סלה ז"ל לאחר שנרצחה בידי בעלה. המודעות הציבורית בנושא אלימות נגד נשים גדלה מאוד בניגוד לתופעת האלימות נגד ילדים, למרות שמדובר בסוגייה שכיחה לא פחות.
אירועי הרצח שמגיעים לחדשות הם רק מקרי הקצה של ההתעללות בילדים. העובדת הסוציאלית ענת אופיר, מנהלת המיזם למניעת התעללות בילדים של מכון חרוב, מסבירה כיצד היעדר המודעות לתופעה פוגעת בילדים, ומדוע מדובר באחריות של כל אחד מאיתנו, לחפש, לזהות ולדווח על ילדים נפגעי אלימות.
"תופעת ההתעללות בילדים בישראל מושתקת, לא מדוברת וסובלת מתת-דיווח חריף ביחס להיקף שלה. אנחנו שומעים דיווחים נקודתיים בתקשורת על פגיעות בילדים, לרוב כשזה מגיע לרצח. נדמה שמדובר באפיזודה חד-פעמית, בעוד שלרוב מדובר בסיום הנורא של מסכת התעללות שנמשכה שנים.
"רוב המקרים של התעללות לא נחשפים בתקשורת והם גורמים לפציעות קשות או פגיעה רגשית קשה בילדים, וחשיפה מתמשכת לטראומה. מה שאנחנו לא מבינים זה שלא מדובר במקרים בודדים אלא במגפה שצריך לדבר עליה כדי לעצור אותה".
לא רק בכפר נידח
בין השנים 2004 ל-2020 נרשמו 58 מקרים של רצח ילדים בתוך המשפחה. ב-87% מהמקרים הפוגע היה הורה, ב-64% מהתיקים היה זה האב, ב-23% מהתיקים הייתה זו אם, 8% אחים וב-5% קרוב משפחה אחר.
בין השנים 2004 ל-2020 נרשמו 58 מקרים של רצח ילדים בתוך המשפחה. ב-87% מהמקרים הפוגע היה הורה, ב-64% מהתיקים היה זה האב, ב-23% מהתיקים הייתה זו אם, 8% אחים וב-5% קרוב אחר
על פי שיטת ניתור ומדידה שפותחה במכון חרוב, 20% מהילדים בישראל סובלים מאלימות מצד מבוגר. אחד מחמישה. יחד עם זאת, רק 50,000 פניות מגיעות מדי שנה לעובדים סוציאלים בנושא התעללות בילדים, כך שרק קצה הקרחון נחשף ומגיע לטיפול.
"הרבה יותר קל לגשת לאישה שנראית להם אישה מוכה ולהפציר בה לעזוב את בעלה מאשר לדווח על ילד שנראה מוכה בידי הוריו", אומרת אופיר.
בסקר, שנערך על ידי מכון חרוב במסגרת מסע הסברה להעלאת המודעות לתופעת ההתעללות בילדים ולחשיבות חובת הדיווח במקרים אלו, בשיתוף המועצה לשלום הילד, נמצא כי 35% מהציבור היו עדים למקרה של חשד להתעללות בילד. 60% מתוכם כלל לא דיווחו על כך לרשויות.
הנשאלים השיבו גם כי לא דיווחו או לא היו מדווחים לרשויות על חשד כזה כי הם פוחדים שהדיווח יגרום נזק גדול יותר לילד (43%) וכי הם פוחדים שעצם הדיווח יתנקם בהם בסוף (23%).
"אנחנו יודעים שאנשים שפוגעים בילדים הם לא אנשים שפוגעים גם באנשים אחרים", אומרת אופיר. "אלה בדרך כלל אנשים שבעצמם חוו התעללות בתור ילדים או אנשים שסובלים מבעיות של שליטה וכעסים. אבל אני לא אוהבת לאפיין את הפרופיל של הפוגעים בילדים, כי זה לא קורה רק בכפר נידח בנגב או באיזה ישוב בצפון. זה קורה בכל מקום".
הנשאלים השיבו גם כי לא דיווחו או לא היו מדווחים לרשויות על חשד כזה כי הם פוחדים שהדיווח יגרום נזק גדול יותר לילד (43%) וכי הם פוחדים שעצם הדיווח יתנקם בהם (23%)
על פי הסקר, למעלה ממחצית (55%) אינם יודעים שבישראל קיימת חובת דיווח על פי חוק. 23% מהנשאלים חושבים שחובת הדיווח חלה אך ורק על אנשי מקצוע. החוק מחייב כל אזרח לדווח לרשויות אודות מידע או חשד כי קטין או חסר ישע מצוי בסיכון או נתון להתעללות על ידי אדם האחראי עליו. אי דיווח מהווה עבירה פלילית.
דפוס מתמשך
"כמו שמאחורי כל סיפור של אישה שנרצחת יש בדרך כלל חיים בצל אלימות במשפחה, כך גם מרבית מקרי האלימות כלפי הילדים אינם אפיזודה חד פעמית, אלא דפוס מתמשך. לרוב זה מתחיל מפגיעות קלות וממשיך לאלימות שהולכת ומסלימה", אומרת אופיר.
הדרך לטפל במגפת האלימות כלפי ילדים היא לעסוק במניעתה. "כפי שיש לנו הבנה שעם תופעת ההשמנה בקרב הילדים, לא נחפש את הפרופילים של הילדים המשמינים ושל ההורים שלהם, אלא ננהל מסע הסברה להגברת הפעילות הגופנית ותזונה בריאה, כך גם בנושא האלימות. הדרך לטפל בתופעה היא להגיב את המודעות האליה.
"צריך להבין שזו תופעה חוצת מגזרים, גיל, מין ומצב סוציו-אקונומי. בבית הספר של הילדים שלכם, בגינה הציבורית, אולי גם בבניין, סביר שיש ילד שסובל מהתעללות וזה התפקיד שלכם לפקוח עיניים, להסתכל להיקף התופעה הזו בעיניים ולקחת חלק בלדבר עליה ולהציף אותה, להחדיר אותה לשיח הציבורי, ואם צריך לדווח.
זו גם הדרך לייצר לחץ על קובעי המדיניות לחוקק חוקים למניעת התעללות בילדים, שיעזרו לאכוף את חובת הדיווח, ולהחמיר את חובת הענישה על התעללות בילדים. אנשי המקצוע ואת קובעי המדיניות כדי לשים את התופעה על סדר היום".
כיצד נוכל להימנע ממצבים שכל קונפליקט, גם לגיטימי, של הורה מול ילד, יהפוך לסיבה לדיווח לשירותי הרווחה?
"התת-דיווח בישראל כל כך חמור, שאני מעדיפה שמישהו יעשה טעות וידווח, והמקרה ייבדק ויימצא שהכול תקין. זה עדיף מאשר יהיה מקרה הפוך, שילד יסבול מהתעללות וכולם יעצמו עיניים.
"אני רואה בקבוצות פייסבוק של אימהות דיונים על תינוק שבוכה הרבה זמן בדירה הסמוכה, וזה נראה חשוד. נשים רבות כותבות שאין מה להתערב כי כל התינוקות בוכים, ואין סיבה לדווח. ואני אומרת, נכון, לדווח לשירותי הרווחה זה לא נעים. אנחנו לא עושים את זה כי זה נעים לנו, אלא כי החוק מחייב אותנו".
"אני רואה בקבוצות פייסבוק של אימהות דיונים על תינוק שבוכה הרבה זמן בדירה הסמוכה, וזה נראה חשוד. נשים רבות כותבות שאין מה להתערב כי כל התינוקות בוכים, ואין סיבה לדווח"
לשירותי הרווחה יש סטיגמה בישראל של גוף שמוציא ילדים מחזקת ההורים ובכך פוגע בילדים. החשש הוא לגרום נזק גדול יותר.
"נכון שאנשים חוששים לפנות כי הם מפחדים שיוציאו את הילדים מהבית. אבל חשוב להבין, שמדינת ישראל לא ששה להוציא ילדים מבית הוריהם. זה קורה רק באחוז מאוד מאוד קטן של המקרים. הרוב הגדול ביותר של הילדים שעברו פגיעה מטופלים בקהילה, כשהם חיים בבית הוריהם".
על מנת למגר את התופעה מנהל מכון חרוב, עמותה שפועלת בתרומת קרן שוסטרמן, מסע הסברה, בעיקר ברשתות החברתיות. כמו כן, מפעיל המכון חממה חברתית, "אחד מחמישה", שבה היא תומכת ומלווה ביוזמות חברתיות למניעת התעללות בילדים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו