"שלשום נכנסתי למחלקת הקורונה ודיברתי עם חולה במצב קשה. אחרי שתי דקות של שיחה, הוא התחיל להרגיש יותר טוב. הוא התנשף פחות והסטורציה עלתה", מספר ק', מתנדב במחלקת הקורונה בבית החולים רמב"ם.

"זה קורה הרבה פעמים: אנחנו נכנסים למחלקה, ורואים שם אנשים שוכבים ובוהים בחלל, מכונסים בעצמם, מתנשפים. מתחילים לדבר איתם, סתם איזה שיחת חולין, 'איך אתה מרגיש, מה חדש', בדיחות, דיבורים על המשפחה והנכדים. ופתאום יש זיק בעיניים, איזו תקווה נדלקת, ואתה מסתכל על המכשירים ומקשיב לרופאים, ורואה שהמצב משתפר מייד".

ק', שכמו שאר המתנדבים במחלקות הקורונה היה חולה בעצמו, החל להתנדב לאחר שאביו חלה בדלקת ריאות ואושפז בבידוד מחשש שהוא חולה בקורונה.

"אחרי הבדיקה אבא יצא שלילי, הועבר למחלקה רגילה, והסיפור נגמר", הוא מספר, "אבל בגלל שהאשפוז התחיל בבידוד, המחשבה שלי על אבא שלי שיושב לגמרי לבד הטריפה אותי. אחרי שאני חליתי ויצאתי מהסכנה להידבק, אמרתי לעצמי, שאני חייב להתנדב להיות עם החולים האלה, שלא יהיו לבד. לא בטוח שזה פחות גרוע מהמחלה עצמה, הבדידות הזאת".

"אחרי שאני חליתי ויצאתי מהסכנה להידבק, אמרתי לעצמי, שאני חייב להתנדב להיות עם החולים האלה, שלא יהיו לבד. לא בטוח שזה פחות גרוע מהמחלה עצמה, הבדידות הזאת"

למרות הירידה בממדי מגפת הקורונה בישראל, עדיין שוהים אלפים רבים של ישראלים בבידוד. רובם נמצאים בבידוד ביתי – חולי ונשאי קורונה שאינם מאושפזים, וכן אנשים שלא חוסנו, שנחשפו לחולה מאומת. רובם המכריע של הלא מחוסנים הם ילדים, שלפי ההוראות נשלחים לבידוד ברגע שמתגלה חולה מאומת בכיתתם.

לפני חופשת הפסח שהו בבידוד למעלה מ-100 אלף תלמידים וילדי גן. יחד עם הילד נשלח לבידוד גם אחד מהוריו – החוק אוסר לשלוח ילדים מתחת לגיל תשע לבידוד לבד, ורוב ההורים נכנסים לבידוד גם עם ילדים גדולים יותר – כך שמספר המבודדים עדיין מגיע למאות אלפים. בבתי החולים מאושפזים עדיין מאות חולים במחלקות הקורונה, שמבודדות משאר העולם תחת מגבלות קשות על הביקור והשהייה בהן.

קצת כמו בית סוהר

מאז פרוץ המגפה ועד דצמבר האחרון חל איסור כולל של ביקורי קרובים וחברים של מאושפזים במחלקות הקורונה. בדצמבר שונו הנהלים והותר ביקור של קרוב או מבקר אחד ביום לכל חולה, לזמן קצר בלבד, במיגון מלא וללא מגע.

בדברי ההסבר להחלטת משרד הבריאות להתיר את הביקורים נכתב:

"עם התפתחות ההבנה בנושא המגפה בכלל וחשיבות הטיפול בבדידות המאושפזים במחלקות הקורונה הייעודיות בפרט, הקושי של המשפחות לתמוך ביקיריהם בתקופתם הקשה וכן, ההנחה הרווחת שקיים מתאם בין בדידות לסיכון לתחלואה ולתמותה, התקבלה החלטה כי יש לאפשר למשפחות לבקר את יקיריהן".

בחודש שעבר, בשל ההתחסנות והירידה בתחלואה, הוגמשו ההוראות והותרו ביקורים של עד שלושה מבקרים ביום לכל חולה, באותם תנאים מגבילים.

מחקרים שנעשו על אנשים שנמצאו בבידוד ושיחות עם רופאים ופסיכולוגים מראים בבירור שבדידות, הגבלת תנועה, פגיעה בשגרה וניתוק מהעולם גורמים לא רק סבל, אלא גם נזקים בריאותיים חמורים, ומעלים בתלילות את הסיכון למוות.

מה שמעלה את השאלה הקשה, שתישאר, כנראה, לא פתורה לזמן רב, אולי לתמיד: האם החזקתם בבידוד של מיליוני חולים, נשאים וכאלה שעלולים להתברר כחולי קורונה, האיסורים על ביקורי משפחה, ההמלצה הגורפת למיליארדי בני אדם "הישארו בבית והיו בטוחים" והסגרים, שללא ספק מנעו הדבקה המונית במגפה, הקטינו, בחשבון הסופי, את החולי והסבל, או שמא דווקא הגדילו אותם?

"כל מי שמאושפז בקורונה נמצא למעשה באשפוז כפוי בהסגר", אומר ד"ר גיא דורי, ששימש ממרץ עד ספטמבר אשתקד כמנהל מחלקת הקורונה בבית חולים העמק. "זה קצת כמו בית סוהר, סגורים בחדר בניתוק מהעולם. הם היו ממש בודדים.

ד"ר גיא דורי, בית חולים העמק (צילום: באדיבות המצולם)

"ניסינו לעשות כל דבר כדי להקל את הבדידות שלהם, נגיד עשינו ליל סדר במחלקה, אבל זה לא באמת תחליף למפגש עם הקרובים. והיה לי לא נוח עם זה, כי בגל הראשון אישפזו אנשים בסיכון גם אם הם היו בלי סימפטומים בכלל. היה בנאדם בן 87 שהיה מאושפז למעלה מחודש בלי סימפטומים בכלל, והיה קשה להסביר לו למה הוא שם.

"אני לא יודע עד כמה נזקי הבדידות לבריאות של חולי הקורונה והמבודדים נבדקו מחקרית, אבל ממה שראיתי אין לי ספק שזה פגע בבריאות שלהם. אנשים מבוגרים בני 80 ומעלה, שהיו רגילים ללכת לבריכה, ולהליכות, ולמפגשים חברתיים, וזה שמר על החיוניות שלהם, ופתאום היו כלואים.

"זה מוביל לירידה תפקודית מיידית, מועקה ותעוקה ומכניס אנשים למצב של חוסר אונים נרכש. היו שם אנשים שיכלו, בריאותית, לקום מהמיטה, אבל לא רצו, לא הייתה להם סיבה לקום, וזה מזיק. זה, יחד עם החרדה והסטרס והניתוק מהמשפחה, חד משמעית החמיר את מצבם".

"אני לא יודע עד כמה נזקי הבדידות לבריאות של חולי הקורונה והמבודדים נבדקו מחקרית, אבל ממה שראיתי אין לי ספק שזה פגע בבריאות שלהם"

אם המדיניות בכל העולם הייתה שונה, וקורונה לא הייתה מחייבת בבידוד, עם כל ההשלכות ההרסניות של הגדלת ההדבקה, אתה חושב שהמצב בכללותו היה יותר גרוע או אולי יותר טוב?
"זאת שאלה קשה וחשובה מאוד, שאין לי כלים לענות עליה. אני לא יודע אם יש לה תשובה בכלל".

דורי, והפסיכולוגית ענת מדר, ניסו להעלות שאלות קשות על סוגיית הבידוד במכתב ששלחו למערכת העיתון המדעי הנחשב, Elsevier. "המטופלים המתאשפזים בשל נגיף הקורונה סובלים גם מהמחלה הפיזית וגם מהעול הנפשי המוטל עליהם בשל נהלי הבידוד הנוקשים", נכתב במכתב.

"הצירוף של איסור ביקורים, איסור יציאה מהמחלקה, חלונות סגורים והעובדה שהצוות המטפל מכוסה כולו, משאירים את המטופלים ללא העוגנים הבסיסיים ביותר של הקיום".

דורי ומדר המליצו לאפשר למטופלים במחלקות הקורונה נגישות טובה יותר לטיפולים פסיכולוגיים.

תסמינים גופניים חמורים

העובדה שבידוד ובדידות גורמים לנזקים רפואיים גופניים קשים ידועה למחקר הרפואי והפסיכולוגי כבר שנים. מחקר שנערך בבריטניה בסוף המאה הקודמת על אנשים שהוחזקו בבידוד – חלקם אסירים שהוחזקו בבידוד כפוי וחלקם מתנדבים שנכנסו לבידוד לצורך המחקר – בדק את השפעת הבידוד על מצבם הרפואי.

מדובר באנשים שחוו בידוד מוחלט, בלי תקשורת אלקטרונית או אחרת עם הזולת, כולל סוהרים, וחלקם גם היו מנותקים מאור יום – כלומר, בתנאים קשים לאין ערוך מאשר כל אלה שבודדו בשל הקורונה. התגובה הייתה קיצונית: המחקר מצא כי חלקם לקו בתסמינים גופניים קשים אחרי יומיים בלבד של בידוד.

המחקר מצא שהמבודדים לקו בתסמינים הבאים: אבדן זיכרון, אבדן תחושת הזמן, קושי בביצוע מטלות יומיומיות, פגיעה ביכולת התפיסתית, פגיעה בתחושתיות, קשיי ריכוז חמורים, קושי חמור בקריאה ובהבנת הנקרא, קשיים לעבד מחשבות, דיסגרפיה, קשיי הבעה מילולית, קושי לעקוב אחרי שיחות, ניהול שיחות עם עצמם, אבדן עוצמת התחושה, דכאון, טלטלות בין אופוריה לדכאון;

קשיים במגע חברתי, קשיים ביכולת לפתח מערכות יחסים רומנטיים, ירידה בערך העצמי, סיוטים (בעיקר על הבידוד עצמו), שיבושים במהלך לחץ הדם, מחלות עור, קשיים במתמטיקה, אמון מוגזם בבני אדם ויכולת לעבור מניפולציות בקלות, שיבושים הורמונליים, הפרעות אכילה – בעיקר בולמיה, ירידה בתחושת הצמא, צמרמורות, תחושות קור וחום, עיכוב של הווסת אצל נשים.

דיכאון קורונה, אילוסטרציה (צילום: cerro_photography / iStock)

חוקרת החברה, בריאות הנפש והאפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, פרופסור זהבה סולומון ביצעה מחקרים פורצי דרך על תופעות פוסט-טראומטיות ועל התופעות הנפשיות שנגרמו כתוצאה מטראומות בשירות הצבאי, הלם קרב ושבי בקרב חיילי צה"ל. גם במחקריה של סלומון נמצא באופן חד משמעי שבידוד, בדידות, לחץ נפשי וטראומות פוגעים בבריאות בטווח הקצר והארוך ואף מקצרים את תוחלת החיים.

"יש עבודות רבות שמצביעות כל כך שמצבם הבריאותי של אנשים בודדים קשה יותר", אומרת סלומון, "הם מזדקנים מהר יותר, חולים יותר, ואפילו מתים מוקדם יותר. בדידות היא אחד מגורמי הסיכון הקשים ביותר לאיכות ולתוחלת חיים. אנשים בודדים רגישים יותר ללחץ, והגוף שלהם הוא מארח נדיב לזיהומים, חיידקים ונגיפים. הצירוף של בדידות ולחץ נפשי מסוכן וקטלני מאין כמותו".

"בדידות היא אחד מגורמי הסיכון הקשים ביותר לאיכות ולתוחלת חיים. אנשים בודדים רגישים יותר ללחץ, והגוף שלהם הוא מארח נדיב לזיהומים, חיידקים ונגיפים. הצירוף של בדידות ולחץ נפשי מסוכן וקטלני מאין כמותו"

איך מגדירים במחקר מה זאת "בדידות"?
"ההגדרה סובייקטיבית, ולכן לא פשוטה. בדידות היא כשאדם מרגיש בודד, כשהוא מרגיש שצרכיו החברתיים לא מסופקים. זה לא אומר שהוא נמצא בהכרח בבדידות פיזית. יש אנשים שמרגישים בודדים גם כשהם בחברת אנשים אחרים, אפילו בחברת המשפחה שלהם. אנשים שמרגישים שאין להם תמיכה, שאין להם על מי לסמוך.

"התחושה של אנשים שיש מי שיעזור להם בעת צרה היא כלי מרכזי ביותר ביכולת של אנשים להתגבר על מחלות. שיעור החיילים שלקו בהלם קרב עולה בתלילות אצל חיילים מיחידות שלא התאפיינו בלכידות חברתית ושלא תופשים את החברים והמפקדים שלהם כמי שאכפת להם מהם ושיכולים לסמוך עליהם.

פרופסור זהבה סולומון (צילום: אורי אפלבוים, אוניברסיטת תל אביב)

"אצל חולי לב, רמת התחלואה יורדת יותר מהר ויותר טוב אם הם מרגישים אחרי ההתקף שאנשים מסביבם דואגים להם ונמצאים איתם".

מה הסימפטומים הגופניים שנגרמים כתוצאה מבדידות ולחץ נפשי?
"הידבקות רבה יותר במחלות, נטייה חזקה יותר לסוכרת, מחלות לב, סרטן, הזדקנות מהירה. עשינו מחקרים על הלומי קרב משנות ה-80 ועד היום ומצאנו שתוחלת החיים של הלומי קרב נמוכה, הם מתים טרם זמנם – ויש יחס ישר בין התמותה המוקדמת לבין קשיים נפשיים, לחץ ובדידות בשנים שאחרי הטראומה.

"צריך להבדיל בין בדידות, שהיא מצוקה נפוצה, לבידוד, שהיא חוויה נפשית קיצונית שההשפעה הנפשית והפיזית שלה יותר חריפה. חיילים שנפלו בשבי ונשלחו לבידוד מתארים אותו כחוויה הקשה ביותר, יותר מעינויים והתעללויות. הבידוד היה כל כך קשה, שחיילי צה"ל בשבי התפללו לרגע שהשובים שלהם יגיעו וימשיכו את העינויים, העיקר לפגוש מישהו".

שבי והלם קרב הן חוויות קיצוניות. השבויים שחקרת, והאסירים והמתנדבים שבהם בוצעו ניסויים במדינות אחרות, נמצאו בסביבה זרה ועוינת, בניתוק מוחלט מכל קשר אנושי, תקשורת וגירוי חושי. מבודדי הקורונה כלואים בביתם או בבית חולים, ונמצאים בקשר וירטואלי עם אנשים. אפשר בכלל להשוות, וללמוד מהבידוד הנורא בשבי ובכלא על בידוד הקורונה?
"בוודאי שאי אפשר להשוות את רמת הסבל, אבל כן אפשר ללמוד מסוג אחד של בידוד על סוג אחר. כי הצורך שלנו בקשר, גם קשר בכלל וגם קשר עם אנשים שקרובים לנו, במפגש אנושי ובשגרה, הם צרכים מאוד בסיסיים שנפגעו ברמה כזאת או אחרת בכל הקומפלקס של מדיניות הקורונה. ומאחר וזה נמשך הרבה זמן וחל על הרבה אנשים, מדובר בפגיעה קשה בקנה מידה גדול שאין לזלזל בה.

"המפגשים הווירטואליים מילאו חלק מהחסך. גם עכשיו, כשאנחנו מדברים בטלפון, זה מפגש אנושי. זום הוא יותר מפגש מטלפון, טלפון יותר מתכתובת, ותכתובת יותר מכלום. אבל האמירה 'אין תחליף למפגש אנושי פיזי' היא לא קלישאה, וזה שהיא נעשתה כל כך שגורה בתקופת הקורונה זה לא מקרי ומראה כמה היא נכונה".

"זום הוא יותר מפגש מטלפון, טלפון יותר מתכתובת, ותכתובת יותר מכלום. אבל האמירה 'אין תחליף למפגש אנושי פיזי' היא לא קלישאה, וזה שהיא נעשתה כל כך שגורה בתקופת הקורונה מראה כמה היא נכונה"

כולם נפגעים מבידוד, בדידות, פגיעה בשגרה באותה צורה, או שיש הבדלים בין אנשים?
"כמובן שיש הבדלים. לכולם יש צורך במפגש, אבל בעוצמות שונות. כמו שיש אנשים שיכולים לשרוד יותר זמן מאחרים בלי אוכל או שתיה, אחרים יכולים לשרוד יותר זמן בבידוד. אסיר ציון לשעבר, נתן שרנסקי, העיד על עצמו שסבל בבידוד פחות מאחרים. הוא אמר, בתור בדיחה, שזה בגלל שהוא קטן ולא תופס הרבה מקום, אבל זה כנראה מבנה אישיותי מסוים.

"ההבדלים הכי קריטיים קשורים בגיל: הילדים והקשישים נפגעים הכי הרבה. קשישים בגלל שהם נמצאו בבידוד תקופות ארוכות יותר, חלקם מבחירה, בגלל פחות נגישות לתקשורת אלקטרונית ובגלל שהרבה מהם חיים לבד.

"הילדים – בגלל שהאישיות שלהם עוד לא התעצבה, ולכן יותר רגישה לפגיעות בשגרה ובקשרים החברתיים, ושאין להם פרספקטיבה של זמן, אז הם לא יודעים מתי זה ייגמר ונראה להם שזה לא ייגמר לעולם. הם גם יותר פגיעים לנזק של אווירת החרדה.

"יש מחקרים על ילדים שנכנסו לטראומות קשות משבירת השגרה, הישיבה בבית והפחד בזמן מלחמת המפרץ – למרות שזה נמשך רק חודש וחצי, כמו כל אחד מהסגרים של הקורונה".

ילדים במצוקה בתקופת הקורונה. אילוסטרציה (צילום: Augustas Cetkauskas/iStock)

חלק מהתסמינים הגופניים שדיברת עליהם, שנגרמים מלחץ נפשי ובידוד, הם גורמים ישירים לסיכון מקורונה. יכול להיות שהבדידות והלחץ שאנשים רבים חוו הייתה חלק ממה שגרם להידרדרות במצבם הבריאותי, להחמרת הסימפטומים של הקורונה ולעלייה בתמותה?
"אין דרך לבדוק ולהוכיח את זה, אבל אני חושבת שזה נכון".

הייתכן שאם לא הייתה ננקטת בכל העולם מדיניות בידוד לחולי קורונה, למרות שבוודאות יותר אנשים היו נדבקים, הטראומה הקולקטיבית הייתה קלה יותר, ואולי גם התחלואה והתמותה?
"אין לי מושג, ולמעשה לאף אחד אין. הקורונה היא מחלה קשה, ואין צל של ספק שהבידוד הקטין את ההדבקה ולכן הציל חיים. אין גם ספק שהוא הגדיל את הסבל. אני כן יכולה להגיד שככל שזה כרוך בבחירה אישית, יש שיקולים לכאן ולכאן וכל אחד צריך לעשות את השיקול שלו.

"אני אישה מבוגרת ולכן נמצאת בסיכון גבוה. יש לי חברים שבחרו להתבודד לאורך כל התקופה, והם שילמו על כך מחיר, אבל זאת הבחירה שלהם ומה שמתאים לאישיות שלהם. ייתכן שהצורך שלהם במפגש אנושי ובשמירה על קשר בלתי אמצעי קטן יותר.

"יש לי חברים שבחרו להתבודד לאורך כל התקופה, והם שילמו על כך מחיר, אבל זאת הבחירה שלהם ומה שמתאים לאישיות שלהם. ייתכן שהצורך שלהם במפגש אנושי ובשמירה על קשר בלתי אמצעי קטן יותר"

"אני ובן הזוג שלי המשכנו להיפגש ולארח את הילדים והנכדים ולא נמנענו ממגע ומחיבוקים. הצורך שלנו במפגש יותר גדול. כשנדבקתי, והייתי בבידוד ביתי, הוא בחר להישאר יחד אתי, ולמעשה עבר על החוק וסיכן את עצמו, אבל זאת הייתה הבחירה שלו. למרבה המזל, הוא לא נדבק".

זמן קצר לאחר פרוץ מגפת הקורונה, החלו להתפרסם בתקשורת העולמית מחקרים שקבעו כי בידודי הקורונה גורמים לנזקים קשים.

מחקר מקיף שפורסם כבר באמצע מרס שעבר באתר המדעי האיכותי Lancet קבע כי בידוד גורם לפחד, תסכול, בדידות, לחץ נפשי, קושי טכני בהשגת מצרכים, כולל מזון ותרופות, שמגביר את הלחץ וגם מסכן את הבריאות, בעיות בעבודה, קשיים כלכליים וסטיגמה.

במחקר נכתב כי "עדיין לא ברור האם מדיניות הבידוד תתרום לבריאות הציבור, בשל מניעת הדבקה, יותר מהנזקים הרפואיים שהם פועל יוצא של הנזק הנפשי".

המחקר של Lancet המליץ שהכניסה לבידוד לא תהיה בכפייה אלא כפופה להחלטה וולונטרית, בטענה ש"כניסה לבידוד בהתנדבות, מתוך מחשבה אלטרואיסטית שכך המבודד מונע הדבקה ומציל את חיי זולתו, תגרום למבודדים מוטיבציה נפשית ותעניק לבידוד משמעות חיובית, שהיא חשובה כדי להקטין את הנזק הנפשי".

"כניסה לבידוד בהתנדבות, מתוך מחשבה אלטרואיסטית שכך המבודד מונע הדבקה, תגרום למבודדים מוטיבציה נפשית ותעניק לבידוד משמעות חיובית, שהיא חשובה כדי להקטין את הנזק הנפשי"

עם המעבר מבידוד נקודתי לסגר כולל, שלמעשה הכניס מיליארדי בני אדם למצב של בידוד חלקי ברמות שונות, פורסמו אינספור דיווחים על קשיים נפשיים שנגרמו לאנשים רבים, הן מהמצוקה הכלכלית והן מההסתגרות עצמה, עלייה דרמטית בהיקף האלימות במשפחה, בפניות לטיפולים נפשיים ובמצוקה אובדנית. הבעיה הייתה קשה במיוחד בקרב קשישים וילדים.

ביוני שעבר פורסמו מחקרים שהצביעו על בעיות התפתחותיות חמורות אצל הילדים באיטליה ובריטניה, אחרי הסגר הראשון, שבו בתי הספר היו סגורים במשך ארבעה חודשים, ולמשך חלק ממנו אף נאסר עליהם לפגוש את חבריהם. אזהרות של פסיכולוגים פורסמו גם בישראל, גם לגבי ילדים וגם לגבי מבוגרים וקשישים.

בריאות הנפש. אילוסטרציה (צילום: istockphoto/Nadzeya_Dzivakova)

ועדיין, השאלה הגדולה נותרה פתוחה: האם המצוקה הנפשית האדירה, שגרמה ההתבודדות הכללית, והנזקים שלה לבריאות הציבור, מוצדקת בשל הקטנת ההדבקה במגפה הקטלנית. וזאת, בלי קשר לעובדה שממשלות, שמיהרו לכלוא את אזרחיהן בביתם בבידוד ובסגרים, השאירו פרצות רבות שאפשרו להדבקה להימשך בכל זאת – ושממשלת ישראל הצטיינה במדיניות הסותרת והצורמת הזאת במיוחד.

תשובה חלקית מאוד לשאלה הלא-פתורה הזאת נמצאה בקהילות חרדיות קיצוניות בישראל, שאפשרו לחולים קשים להישאר לאורך כל המחלה בביתם ובחיק משפחתם בלא בידוד ובניגוד לחוק.

כפי שנחשף, עמותת חסדי עמרם סיפקה לחולים החרדים ביקורי רופאים בביתם, מכשירי סטורציה ולעתים גם מכונות הנשמה. התברר שמתוך כ-2,000 חולים שטופלו בעמותה מפרוץ המגפה עד אוקטובר אשתקד, מהם כ-170 חולים המוגדרים קשים, 15 בלבד פונו לטיפול נמרץ בבתי החולים ורק שלושה נפטרו.

לא שווה לחיות ככה

גם הפסיכיאטר, ד"ר אילן טל, בעל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית, סבור שהבידוד, לצד הסגרים גרמו וגורמים לסבל ונזק שאינם בהכרח נמוכים מאלה של מגפת הקורונה עצמה.

"קשה לדעת מה היה קורה בעולם בלי חובת הבידוד, כי נעשה כאן ניסוי ענק בבני אדם בלי קבוצת ביקורת. היו מדינות כמו טייוואן ושוודיה שלא היה בהן סגר ואפשר להשתמש בהן כדי לדעת מה היה קורה בלי סגר, וגם זה קשה לדעת, כי התנאים משתנים מאוד ממדינה למדינה. אבל לא הייתה שום מדינה בלי חובת בידוד, אז אין דרך לדעת מה היה קורה במקרה כזה.

"מה שבטוח הוא שחלק ניכר מהנזק שנגרם לנו בשנה האחרונה הוא לא מהמגפה עצמה, אלא מהבהלה שנוצרה סביבה והצעדים שננקטו כנגזרת של הבהלה הזאת. הקורונה עצמה היא מחלה קשה, שבוודאות גרמה לסבל קשה ולמוות לאנשים רבים.

"מה שבטוח הוא שחלק ניכר מהנזק שנגרם לנו בשנה האחרונה הוא לא מהמגפה עצמה, אלא מהבהלה שנוצרה סביבה והצעדים שננקטו כנגזרת של הבהלה הזאת"

"אבל מה רוב האנשים יזכרו ממנה? את המחלה עצמה, שרובם לא הרגישו בה ולא יודעים אם נדבקו בה בכלל, או את החרדה, חוסר הוודאות, אבדן השליטה, הפגיעה בשגרה, הנזק הכלכלי, הבדידות והבידוד? התשובה די ברורה.

ד"ר אילן טל (צילום: מרכז ד"ר טל)

"הבידוד, במשמעותו הרחבה – כי גם סגר הוא בידוד, וגם האשפוז במחלקות הקורונה הוא בידוד, וגם בידוד ביתי – גרם לאנשים שונים להגיב בצורה שונה. חלק סבלו מהבדידות, בעיקר מי שגר לבד, קשישים עריריים, רווקים, ואנשים שקשרי המשפחה שלהם לא טובים. אחרים סבלו דווקא מזה שלא היה להם רגע אחד להיות לבד".

"נזק נוסף, לא פחות גדול מהפגיעה באינטראקציה החברתית, נגרם משבירת השגרה. שגרה היא מנגנון מווסת, ופגיעה בה פוגעת בהגנה הנפשית. וככל שהפגיעה בשגרה הפכה לשגרה עצמה, הנזק גדל. כשאתה לא יודע אם מחר תגיע לעבודה, אם פתאום יתחיל סגר חדש, אם תלך לבידוד, אם מותר לבקר בבית האבות, זה נפתח, זה נסגר, אתה מתחיל להרגיש אבדן שליטה.

"זה גרם לחלק מהאנשים נזקים נפשיים, יחד עם הסטרטס של הבהלה מהמגפה, ההתעסקות האינסופית בה, והמצוקה הכלכלית, ואבדן האמון במערכות השלטון והחברה, שבישראל היה חריף במיוחד. לנזק נפשי בהיקף כל כך גדול יש מחיר גופני ומחיר של תחלואה ותמותה, אני לא חושב שצריכה להיות שאלה בכלל שיש השפעה כזאת. לא ייתכן כל כך הרבה סטרס בלי תסמינים גופניים".

אילו תסמינים?
"תסמינים שאופייניים לדיכאון ולחרדה: עייפות מתמדת, קושי בזיכרון, אבדן תיאבון, קהות חושית, קשיי נשימה".

כל התסמינים האלה מאפיינים קורונה, וגם תסמונת ה-long covid שהרבה אנשים סבלו ממנה אחרי הקורונה. הייתכן שחלק מסוים מהסימפטומים שיוחסו להשפעת הנגיף עצמו נובעים מהסטרס הנפשי או שהוא החמיר אותם?
"בוודאי שזה ייתכן. ייתכן מאוד מאוד, הייתי אומר, ואני לא אומר בוודאות כי זה דבר שלא ניתן להוכחה מחקרית חד-משמעית. הרי מי שנמצא חיובי לקורונה נקלע למצוקה נפשית יותר גדולה, כי הוא הוכנס מיד לבידוד, וכך גם מי שבקבוצת סיכון.

"אתה שומע קשישים שלא יכולים לצאת מהחדר שלהם בבית האבות, והם לא יודעים לכמה חודשים או שנים זה יימשך מהזמן שנשאר להם, והם אומרים, 'לא שווה לנו לחיות ככה'. אתה מעלה על דעתך שזה לא החמיר את מצבם הגופני, בלי קורונה ועם קורונה?"

"אתה שומע קשישים שלא יכולים לצאת מהחדר שלהם בבית האבות, והם לא יודעים כמה זה יימשך מהזמן שנשאר להם, והם אומרים, 'לא שווה לנו לחיות ככה'"

ועם זאת, מדגיש טל: "לחלק מהאנשים, חלק מהזמן, זה היה טוב. אני נדבקתי בקורונה, וכך גם הבת שלי בת החמש. היינו מבודדים שבעה ימים בחלק מהבית שהוקצה לנו והיינו בקשרי זום וטלפון עם שאר המשפחה. אני זוכר את זה בתור אחד השבועות היפים בחיי.

"לא עבדתי, אפילו לא הייתי צריך להכין אוכל כי הכינו וסיפקו לנו אותו, וכל הזמן שלי היה מוקדש לזמן איכות איתה. בניתי לנו סדר יום, שיחקנו, עשינו חיים, החיבור שלי איתה מעולם לא היה חזק יותר.

"לנו היו את כל התנאים המקלים האפשריים. לא היו תסמינים, לא היינו בסכנה. הבידוד לא יצר לי בעיה של פרנסה, יש לנו בית מספיק גדול כדי לחלק אותו בצורה כזאת, וגיל חמש זה גיל שבו ילדים עדיין מסתדרים מצוין בבית עם ההורים ולא משוועים לחברת בני גילם ולצאת מהבית. אלמלא כל אחד מהתנאים הללו היינו במצב פחות טוב.

"ועדיין, אני חושב שאפשר ללמוד מזה שיש כאן גם שאלה של איך כל אחד מאיתנו מארגנת ומארגן את החיים ואת הראש. עם כל הביקורת והבעיות והלחצים והפחדים, חשוב במצבים כאלה גם ליצור לך את סדר היום החלופי, את העוגן הטוב שבו אנחנו שולטים על חיינו ונותנים להם משמעות. זה אפשרי גם במצבים עוד יותר קשים".