ביום ראשון האחרון, אחרי שנה שלמה של חובה לעטות מסיכה במקומות ציבוריים, קיבלנו רשות להסיר אותן באוויר הפתוח. סוף סוף, אנו יכולים לשאוף אוויר צח באין מפריע מחוץ לבתינו, ויש תחושה שזו נקודת ציון חשובה על הדרך ההולכת ומתקצרת לעבר הנורמליות.

אך יש לי וידוי: אני לא בטוחה שאני מוכנה להסיר את המסיכה הזו עדיין.

וזה לא בגלל חשש מהווירוס.

אחרי שנה של חובה לעטות מסיכה במקומות ציבוריים, הורשינו להסירן באוויר הפתוח. סוף סוף ניתן לשאוף אוויר צח, נקודת ציון בדרך לנורמליות. אך יש לי וידוי: אני לא בטוחה שאני מוכנה להסיר את המסיכה הזו עדיין

בואו נהיה כנים: החובה לעטות מסיכה בחוץ מעולם לא הייתה מבוססת על מחקרים טובים. במהלך השנה האחרונה התלוננו על חוסר ההיגיון בכך, שאישה בהיריון, למשל, תעמוד בפינת רחוב נטושה ותחטוף דו"ח אם תסיר את המסיכה שלה כדי לנשום קצת אוויר, בעת ששני עמיתים לעבודה הורשו לשבת על כוס קפה יחד ללא מסכה ובאין מפריע.

כתבתי ביוני של שנה שעברה שמשרד הבריאות לא היה צריך לחייב עטיית מסיכות באוויר הפתוח מלכתחילה. ואין לי נתונים סטטיסטיים אמיתיים, אך מהניסיון של שוטטות ברחובות ובשכונות שונות בארץ, הייתי משערת שהיה שיעור היענות של כ-20 אחוז לחובה לעטות מסיכה בסגר השלישי. הרבה ישראלים, אם לא רובם, כבר מזמן לא עוטים מסיכה בחוץ.

ובכל זאת… היה קצת נחמד שהיה לי תירוץ לכסות חצי מהפנים שלי.

אני בעלת אישיות מופנמת: אחד היצורים האלה, שעבורם ההוראה להישאר בבית ולהתרחק מבני אנוש אחרים דווקא היוותה סוג של הקלה. לא כל המופנמים הם ביישנים או מתמודדים עם חרדה חברתית, אבל אני כן. היציאה מהבית ולקיחת הסיכון למפגש עם אנשים אחרים, גם כאלה שאני דווקא מחבבת, תמיד הייתה קצת מלחיצה עבורי.

מה אם אתקל במישהו שאני מכירה והוא ירצה לנהל איתי שיחה כאשר הסוללות החברתיות שלי מרוקנות? מה אם אעמוד בתור ומישהו ייכנס למרחב האישי שלי – מרחב עצום של חוסר נעימות לעומת זה של רוב הישראלים? מה אם מישהו מזהה אותי ואומר שלום, ואין לי מושג מי הוא כי הייתי עסוקה מדי בלחפש דרכי מילוט כשהציגו אותו בפניי?

ואז, בשנה שעברה, מצאתי את עצמי בעולם מוזר וחדש בו אנשים חייבים לעמוד במרחק של שני מטרים ממני – והמבט הכועס שתמיד רציתי לזרוק לעבר אנשים שעומדים קרוב מדי היה לגמרי מוצדק.

אני בעלת אישיות מופנמת: אחד היצורים האלה, שעבורם ההוראה להישאר בבית ולהתרחק מבני אנוש אחרים דווקא היוותה סוג של הקלה. לא כל המופנמים הם ביישנים או מתמודדים עם חרדה חברתית, אבל אני כן

עולם בו היה הגיוני לחלוטין שלא אזהה מישהו ממרחק (או לפחות יכולתי בקלות לעשות כאילו אני לא מזהה). עולם בו לא הייתי צריכה להיות כל כך עסוקה בשאלה האם הפנים שלי מאירות מספיק, שבו היה לי תירוץ מושלם להחביא חצי פרצוף כשהייתי במרחב ציבורי. ועולם בו ההרגלים הביתיים שלי כבר לא נחשבו אנטי-חברתיים ולא בריאים, אלא ראויים להערכה והכרחיים, אפילו מצילי חיים.

אני חייבת להודות, זה היה די אחלה.

לפני שאתם מתחילים לזרוק לעברי בקבוקי אלכוג'ל, אל תבינו אותי לא נכון – המגיפה הזאת הייתה דבר איום ונורא. לעולם לא אומר שאני שמחה שדבר מכל זה קרה. בעלי חולה כרוני ונמצא בקבוצת סיכון גבוה, ובגלל זה, החלטנו להשאיר את ילדינו בבית בחינוך ביתי עד ששנינו היינו מחוסנים. אני כל כך שמחה שאם כבר הייתי צריכה להיתקע עם מישהו, זה היה איתם – אבל עדיין לא הייתי בוחרת בזה.

גם אני חיוויתי פחד, וייאוש, ובדידות. מקורביי היו חסרים לי מאד ודאגתי להם. העניין של ללדת ממש באמצע הסגר השני היה מטורף במיוחד. אני יודעת שיש לי פריווילגיה רצינית בכך שיש לי בית טוב להסתגר בו ואת האופציה של עבודה מהבית כך שהפרנסה של משפחתי לא נפגעה. יותר מכול, יש לי זכות ענקית לחיות במדינה בה הייתי "צריכה לחכות" עד פברואר כדי להתחסן כי אני אישה בריאה בת 34.

ועדיין, במדינה בה המופנמות נחשבת למוגבלות חברתית ומרחב אישי זה לא ממש דבר שקיים, היה מרענן להיות בעלת היתרון לשם שינוי.

עולם בו היה לי תירוץ מושלם להחביא חצי פרצוף כשהייתי במרחב ציבורי. עולם בו ההרגלים הביתיים שלי כבר לא נחשבו אנטי-חברתיים ולא בריאים, אלא ראויים להערכה והכרחיים, אפילו מצילי חיים

במהלך שנה אחת הזויה האנשים המופנמים שלטו על העולם. ההרגלים שלנו נהיו ההרגלים של כולם. הדרכים שלנו הפכו לדרכים של כל הציבור. לא עוד נדרשנו לסחוב את עצמנו למסיבות ולעשות את דרכינו לפינת המופנים, בה אנשים משלנו יתכנסו ויתנהלו לפי הסכם לא מדובר של היעלמות הדדית ידידותית.

לא עוד היינו צריכים להתמודד עם שהייה במקומות ציבוריים הומי אדם בעצימת עיניים, לקיחת נשימה עמוקה, ומחשבה על "מקום שמח" שקט. לא עוד נאלצנו להתחמק מתוכניות שחברים עם כוונות טובות ניסו לתכנן איתנו. ישבנו בשקט המבורך והתענגנו על תהילת הנטפליקס.

טוב, אני מודה, עבור אלה מאיתנו שהם הורים לילדים, לא ממש זכינו להרבה זמן לבד. הילדים שלי גדולים יחסית (חוץ מזו שנולדה בזמן המגפה, כמובן), והודות לשיטת הורות שכוללת הרבה היעלמות אסטרטגית, הם מומחים בהעסקה עצמית.

אני מתארת לעצמי שהמון אנשים מופנמים שהיו לכודים בבית עם ילדים קטנים, כאשר הגנים היו סגורים או במהלך השהייה בבידוד, סבלו מאד מחוסר ה"זמן לעצמי". ובכל זאת, הרבה מהדברים שהופכים את העולם למקום כל כך מתיש בזמנים כתיקונם כבר לא היוו עבורנו מכשול.

אז לאלה מכם שעבורכם הסרת המסיכה היא גם הסרה של מחסום לאינטראקציה חברתית; לאלה מכם שעברו את השנה הזו דווקא בהנאה מהסטטוס של גיבור-על כ"אדונה של הספה" ו"מגן שני המטר"; לאלה מכם שבקושי שמו לב כשהסגר הוסר, ועכשיו נדרשים לחזור להמצאת תירוצים משלכם כדי להתחמק מפגישות חברתיות וקשר עין, אני רואה אותכם. אני שולחת לכם את תנחומיי העמוקים.

לאלה מכם שבקושי שמו לב כשהסגר הוסר, ועכשיו נדרשים לחזור להמצאת תירוצים משלכם כדי להתחמק מפגישות חברתיות וקשר עין, אני רואה אותכם. אני שולחת לכם את תנחומיי העמוקים

מכאן.

יושבת בביתי.

לבדי.

דניאלה לוי היא סופרת, משוררת, מתרגמת, וכותבת תוכן שיווקי. נכון להיום היא פרסמה שלושה ספרים ומספר רב של סיפורים קצרים, מאמרים, ושירים, בעיקר בשפת האנגלית אך גם בעברית ובספרדית. היא נולדה בארה"ב ועלתה לארץ בילדותה, וכיום היא מתגוררת על שפת מדבר יהודה עם בעלה ושלושת ילדיהם.