כשהייתי צעיר ונמרץ, שנה בארץ לאחר סיום התיכון בבריטניה, בהיותי בן 18, השתתפתי ברקוד הדגלים המסורתי. באמת חוויה מדהימה לנער כמוני. זה היה לפני מעל שלושים שנה, ובערך 20 שנה לאחר שיחרור ואיחוד ירושלים.

כשהייתי צעיר ונמרץ, לאחר סיום התיכון בבריטניה, בהיותי בן 18, השתתפתי ברקוד הדגלים המסורתי. באמת חוויה מדהימה לנער כמוני. זה היה לפני מעל 30 שנה, ובערך 20 שנה לאחר שיחרור ואיחוד ירושלים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אנחנו יודעים לדקלם שירושלים היא עיר שחוברה לה יחדיו. בירת ישראל המאוחדת לנצח. ועם כל זה אני מסתכל מסביב ושואל את עצמי מה התקדם בריבונות הישראלית בירושלים.

האם הצלחנו להגדיל את הריבונות על הר הבית? האם קידמנו ריבונות בשכונות המזרחיות של העיר, ולא משנה באיזה צד של הקיר?

וכל שנה עוד ריקוד דגלים לציון יום ירושלים, יום שיחרור ואיחוד ירושלים.

והנערים התחלפו, עברנו דור ויותר, אותו ריקוד ואותו חוסר ריבונות.

אולי האפקט היחיד זה להטביע נרטיב של ריבונות יהודית בירושלים, יחד עם יצירת פער תודעתי ענק אצל אותם נערים ונערות מהציונות הדתית. האם צעדת דגלים שמראה מי הבעל הבית בעיר העתיקה באמת מייצרת ריבונות, או רק תודעה של ריבונות?

האם הפער הזה בין תודעה של ריבונות לבין היעדר ריבונות בפועל, מייצר אפקט של ציפייה שהמדינה תאכוף את הריבונות בזמן שהיא מפקירה אותה? האם יש לזה השלכה פוליטית, כאשר מתאכזבים פעם אחרי פעם כאשר מבינים שסיפור הריבונות קיים בדמיון ולא במזרח ירושלים או בהר הבית? הפער הזה מייצר ציפיות, שקשה לממש אותן.

וכמו כל ציפייה מוגזמת, גם ציפיות לא ממומשות אלה עשויות להביא לידי אכזבה – מהאידיאולוגיה, מהמדינה, וכו. כל אחד לוקח את זה למקום שלו.

הנערים התחלפו, והנה אותו ריקוד ואותו חוסר ריבונות. אולי האפקט היחיד של המצעד זה להטביע נרטיב של ריבונות יהודית בירושלים, יחד עם יצירת פער תודעתי ענק אצל אותם נערים ונערות מהציונות הדתית?

אז אני שואל: האם מעבר לפעילות נוער, האם ריקוד דגלים ומה שהוא מייצג – שיפר את הריבונות בירושלים בכלל ובהר הבית ומזרח העיר בפרט?

דניאל גולדמן הוא שותף מייסד של גולדרוק קפיטל, ויו"ר לשעבר של גשר והתנועה העולמית של בני עקיבא. הוא פעיל ויזם חברתי וגר יחד עם משפחתו בבית שמש.

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.