שבוע למלחמת שומרי החומות (הכיסא?) וקשה להכיל את המראות. אני מסתכלת בחלחלה בבתים קורסים, בהריסות, הלוויות, תמונות ההרוגים משני הצדדים, תצלומי הילדים, הנשים, חלקם בני משפחה אחת. כן, אני רוצה לראות, את שלנו ושלהם. להסתכל בפניהם של מי ששילמו בחייהם על רשעותם של מנהיגים.

ערוצי הטלוויזיה הפכו לזירת קרב ובין אזעקה לאזעקה פותחים פאנל של חליפות מתחלפות, מצעד גברים וחרב בידם והם מהמהמים בחשיבות "צריך וצריך וצריך", בניצוח מנחים שמתחרים ביניהם על זקפה לאומית.

בלינץ' בבת-ים הרביצו לקורבן בדגל ישראל, גם בתקשורת מרביצים עם הדגל. שום ניואנסים או ניסיון להקשיב. אזרח ערבי שנקלע לאולפן שלא בטובתו מקבל פתחון פה רק אחרי שעבר סחיטה, תלייה ויבוש ושילם בקידה עמוקה וסליחה בשם העולם הערבי ואחותו. זה פסטיבל "אתה מגנה התפרעויות ערבים? נו, תגנה, ולמה ככה חלש?". כל מרואיין ערבי נקשר לצלב ויהודי מכה על חזהו כמו באירופה הלא קלאסית, עם יהודי שנשבע שהמצות זה רק מים וקמח בלי דם של ילד נוצרי, אבל הפוך.

בלינץ' בבת-ים הרביצו לקורבן בדגל ישראל, גם בתקשורת מרביצים עם הדגל. שום ניסיון להקשיב. אזרח ערבי שנקלע לאולפן מדבר רק אחרי שעבר סחיטה, תלייה ויבוש ושילם בקידה וסליחה בשם העולם הערבי ואחותו

כתבנו עמית סגל כמעט מתעופף לתקרה מרוב חרון אף על ערבים מכאן ומשם, מסרב לראות עוד קורבן חוץ מעצמו ומארץ ישראל שתלויה לו על הגב.

כשהרקטות בשטח הערבים הישראלים במתח. באולפן ערוץ 12 סיון רהב מאיר נוזפת בח"כ אליאס פריג' כשעמית סגל מחפה מקדימה. זה האולפן שלו מהבית. בערוץ 13 המנחה איתמר בן גבי.. סליחה, המרואיין איתמר בן גביר צווח מלוא ריאותיו על השחקנית הערביה ראידה אדון בסיוע כתבנו לענייני ערבים צביקה יחזקאלי, שנראה כמו אימאם יהודי חם אחד אלוהנו. אלמוג בוקר, כתבנו בימים כתיקונם, נושא נאום מיליטנטי כאחד הרמטכ"לים ונוזף במרואיינים שמתנגדים להמשך הלחימה בעזה. שלל מצביאים בתקשורת

דווקא ערוץ 11 הממלכתי שומר על דיונים ענייניים בלי להעמיד מרואיינים ערבים עם הגב לקיר. ובינתיים מדינה קרועה ולרגליה עזה. גוליית הכניע את דוד אבל דוד עוד לא אמר את המילה האחרונה, למרות שנתניהו לא מפסיק למוטט אותו מאז ששניהם היו קטנים והוא יצא לכל זירת פיגוע לצעוק על ראש הממשלה רבין, והבטיח שהוא ורק הוא ואין עוד מלבדו, ימוטט אותו. כלומר את החמאס. מאז ראש הממשלה רבין כבר איננו. בטח התאבד על רקע רומנטי.

ענן כבד של "תמונת ניצחון" מדממת עולה עכשיו באוויר. העולם מבקש הפסקת אש אבל חמאס עקשן. אתם חושבים שהפסיד, אבל קרבות רחוב בין אזרחים ישראלים יהודים וערבים מספרים סיפור אחר. זה הפסד צורב שלנו והוא רשום על שם נתניהו. חיפש מלוכה וקיבל אתונות.

נתניהו לא מוטט את החמאס, הוא חיזק אותו בהתמדה, הוא ולא שרף. תחתיו הפך הארגון מאוסף לוחמים מקרי לצבא קטן וממזר. כוחו לא מגיע מנשק מתוחכם אלא מיכולתו המוכחת לגרום למלחמת אזרחים. זו הצלחה צבאית עצומה והיא קטלנית לאין ערוך מטילים, מנהרות, רחפנים ורקטות לטווח ארוך. השבר החברתי הוא טיל לטווח ארוך שהתפוצץ בלב המדינה, ואם זו לא הצלחה צבאית אני לא יודעת הצלחה מהי.

כשהרקטות בשטח הערבים הישראלים במתח. באולפן ערוץ 12 סיון רהב מאיר נוזפת בח"כ אליאס פריג' כשעמית סגל מחפה מקדימה. זה האולפן שלו מהבית. בערוץ 13 המנחה איתמר בן גבי.. סליחה, המרואיין איתמר בן גביר צווח

נתניהו יוכל לכתוב על זה ספר המשך לספרו המצליח על המלחמה בטרור "מקום תחת השמש". יש גם שם מתאים: "מקום תחת". יותר ממלחמה מול חמאס זה שיעור מדמם על יצר לב האדם, על היבריס של מנהיגים ושנאת מוות בין שכנים, מבחוץ ומבפנים. השנאה עצומה עד שצריך כאן מבול. אתה מסתכל באימה ואי אמון ומבין שככה נראה גהינום מעשה ידי אדם שנולד מרחם אימו, אתה שואל את עצמך איך אדם גדל לאבד ולהשמיד ככה בשם לא חשוב מה.

מדינה? קחו אותה. גם לנו אין מדינה. נשאר רק אוסף שבטים מסוכסכים שנוכל קטן ורשע נוהג בהם. ואנשי דת שאין אלוהים בלבם. עד שלא נצא רגע מהעמדה הפטריוטית ישראלית יהודית ציונית, עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב – אין לנו תקומה, אין לנו זכות למדינה שהקימו הורינו בדם ודמעות, לא נוכל להיחשב בני אדם.

זו מלחמת דת על אדמה, היא עתיקה ונצחית והיא מחריבה את הארץ פעם אחר פעם. היינו דוד, עכשיו אנחנו גוליית, היינו צבא קטן וחכם והפכנו למכונה שסופרת גולגלות, כלי בשירות פוליטיקאים מנוולים.

אבל הנורא מכל הוא שאיבדנו את החמלה הבסיסית של אדם לאדם, את היכולת האנושית לקלף ממנו לרגע את הזעם והדגל ולראות סתם בנאדם. כמוני כמוך. "חביב אדם שנברא בצלם"? הצחקתם אותנו. "ואהבת לרעך כמוך"? רק אם הוא יהודי כשר ולא שמאלני. אלה בוגדים אחד אחד.

יהודים נהרגו? שוד ושבר, האבל שוטף את הארץ, ובצדק, אבל כשעזה סופרת את מתיה, הרשת גועשת משמחה. וכן, שמעתי שבעזה מחלקים סוכריות אחרי פיגוע "מוצלח". אני מדברת עלינו. עלינו! איזה חינוך מעוות הצמיח את השנאה הצעירה הזאת לערבים, ישראלים או זרים?

זו מלחמת דת על אדמה, היא עתיקה ונצחית והיא מחריבה את הארץ פעם אחר פעם. היינו דוד, עכשיו אנחנו גוליית, היינו צבא קטן וחכם והפכנו למכונה שסופרת גולגלות, כלי בשירות פוליטיקאים מנוולים

חובה עלינו להזדעזע ממעשים אכזריים, ממות ילדים שהעולם קורס על ראשם ממטוס של קרב ממריא, וברעש קירות נופלים, בין אם הם "משלנו" או "משלהם". אדם הוא אדם, ילד הוא ילד הוא ילד, מה קורה לנו? חובה עלינו לצאת נגד המעשים בקול ברור. בלי להחזיק ביד דגל מדינה ולהישבע לו אמונים.

כשהבנים שלי, שהיו חיילים קרביים למרות אמא (ועדיין משרתים במילואים), עברו השבעה בטירונות הזדעזעתי עד עמקי נשמתי כשנשבעו להקריב את חייהם למען המדינה, מין התחייבות עסקית אדישה בין לקוח תמים לתאגיד דורסני. בין מנצל ומנוצל. אבא שלי נלחם בתש"ח בקרבות הדרום למען המדינה שבדרך בלי לחתום על כלום מלבד אהבת מולדת פשוטה של מי שעלה לארץ בילדותו, ועד יומו האחרון שר בדמעות את "האמיני יום יבוא". לא בא.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת